Ran on Pesachim 16 ר״ן על פסחים ט״ז

גמ' ירושלמי אמר רבי לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. כתב הר"ז הלוי ז"ל דהני מילי משש שעות ולמעלה אבל עד שש שעות מותר דס"ל דבשעת איסור חמץ חיילי איסורי דמצה והרמב"ן ז"ל השיג בספר המלחמות ואמר דסוגיית ירושלמי מוכחת דכל היום כולו אסור וכך היא אמר רבי לוי האוכל וכו' תניא ר' יהודה בן בתירא אומר בין חמץ בין מצה אסיר פירוש משום לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ומכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית כדאיתא לקמן בפרק ערבי פסחים ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר רבי לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה לא מצה מן הדא דר' לוי ולא חמץ מן הדא דרבי יהודה בן בתירא ומקשינן רבי תלמידיה דר' יהודה בן בתירא הוה ולא תלמידיה דר' יעקב בר קורשאי כלומר והדבר ידוע שחולקין חכמים על ר' יהודה בן בתירא וליכא דחייש ליה אלא תלמידיו שחוששין לדבריו ומתרץ אלא דהוה בכור פי' שנהגו הבכורות להתענות בערב פסח כדאיתא במס' סופרים (פכ"א הלכה ג) אמר ר' מונא ר' יונה אבא בכור הוה ולא הוה אכיל אמר ר' תנחומא לא מן הדא אלא דרבי אסטניס הוה וכי הוה אכיל ביממא לא הוה אכיל בליליא ולכך לא הוה אכיל כדי שיכנס למצה בתאוה זו היא סוגיית הירושלמי ואתה למד ממנה שכל היום אסרו לאכול מצה כדקתני עלה בן בתירא אומר בין חמץ בין מצה אסור שפירושו אסור כל היום לפיכך היו אומרים על רבי שהיה מתענה ערב הפסח ולא היה אוכל מצה מדר' לוי אלו דבריו ז"ל ולדידן מהא לא איריא דר' לוי הכי קאמר שהאוכל מצה בערב הפסח משעת איסור חמץ כבא על ארוסתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולר' יהודה בן בתירא שאסור לאכול חמץ כל היום כולו אסור לאכול מצה ג"כ כל היום משום הכי הוה סבירא לן התם דרבי דלא הוה אכיל חמץ כל היום מדר' יהודה בן בתירא מצה נמי לא הוה אכיל מדרבי לוי אבל לדידן דלא מיתסר לן חמץ אלא מחצות ולמעלה מדאורייתא אי נמי מסוף ד' מדרבנן אפשר דמצה נמי לא מיתסרא אלא מהאי זימנא ואילך:

מתני' ההולך לשחוט את פסחו וכו' אם יכול. שיש שהות ביום:

להציל מן הגייס. ישראלים הנרדפים:

יבטל בלבו. ולא יחזור אפי' יש שהות ביום דכיון דמילתא דסכנתא היא סמכינן אביטול דסגי מדאורייתא:

לשבות שביתת הרשות. פירש"י שהיה הולך להחשיך על התחום ולקנות שביתה כדי שיוכל ללכת משם אלפים אמה לדבר הרשות יחזור מיד אבל לקנות שביתת מצוה כדי שילך מחר לבית האבל או לבית המשתה הוה ליה כהולך לשחוט את פסחו והקשו בתוס' דאם כן תקשי למאן דאמר בפרק בכל מערבין (ד' לא.) דאין מערבין אלא לדבר מצוה ולפיכך פי' [ר"י] ז"ל דלשבות שביתת הרשות היינו שהולך לשבות ברגל עם קרוביו ורעיו כדי לשמוח עמהם:

גמ' בת כהן לישראל. שמפני כבוד הכהונה ראוי שתנשא לכהן:

או אלמנה או גרושה או זרע אין לה כדכתיב (ויקרא כ״ב:י״ג) ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו':

או קוברה או קוברתו. בלא זמן:

מאלמן את אשתו. שמבקש למודו ואינו מוצא וגולה למזונות והרי אשתו כאלמנות חיות:

גוזליו. יתומיו:

ומחלוקות רבות עליו. מחמת ששכח תלמודו:

ואין מקבלין עדות ממנו. הקשה הרב אלפסי ז"ל מדאמרינן בפרק חומר בקדש (דף כב.) כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כר' יוסי ותירץ דעם הארץ דהתם דאיתיה בדרך ארץ ועם הארץ דהכא דליתיה בדרך ארץ לפי דבריו צריך לומר דכי קתני אין מקבלין ממנו עדות דמשמע דקבולי לא מקבלים אבל דיעבד עדותו עדות לאו דוקא דהא עם הארץ כי האי פסול לעדות כדתנן פ"ק דקדושין (דף מ:) כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב אמר רבי יוחנן ופסול לעדות אלא על כרחיך לאו דוקא אין מקבלין דמיפסל נמי פסל ודאמר נמי התם כמאן כר' יוסי לאו למימרא דרבנן פליגי עליה דלא אשכחי' בהאי פלוגתא כלל ואשכחן כהאי לישנא במידי דלית ליה פלוגתא כדאמרינן (שבת סז.) כמאן תלינן קיבורא בדיקולא כמאן כי האי תנא (ואמרינן נמי (סנהדרין נב.) כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא כמאן כי האי תנא) זו היא שטתו של הרב אלפסי ז"ל אבל רש"י ז"ל פירשה שם בפרק חומר בקדש דהא דהכא פליגי אדר' יוסי ותרוייהו מיירי בעם הארץ דליתיה בתורה אבל דרך ארץ ומצות מיהא איכא וכל כי האי (נימא) [גונא] דכשר לעדות אלא דסבירא להו לרבנן לכתחלה לא מקבלין והאידנא דמקבלינן סמכינן אדר' יוסי וזה נראה יותר נכון:

ויש אומרים אין מכריזין על אבדתו ואם תאמר והיאך הוא יודע שהיא של עם הארץ יש אומרים כגון שראה שיירא של עמי הארצות עוברת ונפל מהם אי נמי יש לומר שאם בהמתו תועה בין הכרמים אינו חייב לחזור אחריה ואשכחן בבבא מציעא לשון הכרזה שפירושו לחזר אחר האבדה אבל מי שבאתה לידו אבדה של עם הארץ ואיתיה הכא וקא בעי לה דאז מהדרינן ליה:

ומאי דפי' הרב אלפסי ז"ל הא דאמר ר' אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים כגון שהיה רץ אחר הזכור ואחר נערה המאורסה לא נהירא דאי הכי אפילו ת"ח נמי אלא בלאו הכי נמי קאמר ובודאי דלאו דוקא שאין דמו של עם הארץ מסור בידינו ואדרבה ההורגו נהרג אלא מתוך ששונאים תלמידי חכמים עמי הארץ מגזמין בהן תדע דאמרי' בגמ' עם הארץ מותר לקרעו כדג ומגבו ואין בין שפיכות דמים דסייף וחנק לקריעה כדג ומגבו היתר ואסור ואמרי' נמי בגמ' דמותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת וכל הני מילי ודאי גוזמא נינהו אבל רב שרירא גאון ז"ל פירשה בתשובת שאלה דה"ק אוי לו לעם הארץ שפעמים שבורות שלו גורם לו למות מיתה מנוולת שעמיותו מביאו לרוץ אחר נערה המאורסה אפי' ביום הכפורים שחל להיות בשבת ואין ממתינין להמיתו וממיתין אותו מיתה מנוולת ולא כשאר הרוגי ב"ד שבוררין להן מיתה יפה ואפשר שלזה נתכוין הרב אלפסי ז"ל וכן מה שאמר בגמרא עם הארץ אסור לאכול בשר הכי נמי קאמר אוי לו לעם הארץ שפעמים שיש לו בהמות ועופות ומתוך עמיותו שאינו יודע לשחוט ולבדוק אסור לאכול מהן וכן כתב ר' יהודה אלברגילונ"י ז"ל:

הדרן עלך ואלו עוברין

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין. פירוש עד חצות תולין במנהגא אבל מחצות ולמעלה מיהא איכא איסורא ומשמתינן ליה כדאיתא לקמן בגמרא ומאי דאמרינן דמחמרינן טפי בערבי פסחים משאר ערבי ימים טובים מפרש בירושלמי דהיינו טעמא משום דזמן פסח מחצות ואילך ואמרינן נמי התם דאף בשאר ימות השנה ביום שיחיד מביא קרבן אסור בעשיית מלאכה ומקשינן התם אם כן כל היום של ערב פסח יהא אסור ומשני לפי שאין רשאי להקריבו עד חצות ומקשינן תו התם א"כ קרבן תמיד שהוא לכל ישראל יהא אסור במלאכה לעולם ומשני תורה הוציאתו מן הכלל דכתיב ואספת דגנך אם כל ישראל ישבו בטלים מי יאסוף להם דגן זו היא סוגית הירוש' וכתבו בתוס' דמהך שקלא וטריא משמע דמדאורייתא אסור ואפשר דמדרבנן היא ואסמכינן ליה אקראי וכתב הר"ז הלוי ז"ל דכיון דמשום פסח הוא דאסור האידנא דליכא פסח לא שני לן בין ערבי פסחים לשאר עי"ט והשיבו עליו דכיון שנאסר אע"פ שבטל טעם איסורא לא בטיל עד שיעמוד ב"ד ויתיר שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו כדאיתא בדוכתי טובא (ביצה ה. וש"נ) וה"נ משמע מדאמרינן בפ' ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך ומספקא לן אי משום פסח אי משום מצה ואמרינן עלה (לקמן דף קח.) דרבי יהודה נשיאה הוה יתיב בתעניתא כולי יומא קסבר דמשום פסח הוא וסבר לה כמאן דאמר מודה ר' יהודה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית שהוא כשר ואם איתא אדרבה כיון דמשום פסח הוא לא הוה ליה להתענות כלל שהרי בזמן הזה אין פסח נוהג אלא ודאי כדאמרן וכן דעת הרב אלפסי ז"ל שהביא משנתנו ומאי דאיתמר עלה בגמרא וכן העלו בתוס' וכ"ש שאפשר לפום גמרא דילן דמאי דאמר בערבי פסחים היינו טעמא משום דמרובה במצות דאיכא מצה ומרור דטרחתן מרובה וכן דעת רש"י ז"ל:

ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום וכו'. פי' מתני' בשדעתו לחזור מתוקמא וראיה מדאמרי' פ"ק דחולין (דף יח:) כי סליק ר' זירא אכיל מוגרמתא דרב ושמואל ומקשי' ור' זירא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואסיקנא הני מילי בשדעתו לחזור ור' זירא אין דעתו לחזור הוה ופשטא דמתני' נמי הכי מוכח ומשום הכי קתני ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין כיון שדעתו לחזור נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם מדינא וממקום שעושין למקום שאין עושין אע"ג דמדינא עושה כיון שדעתו לחזור אפ"ה אל ישנה מפני המחלוקת וכיון דמפני המחלוקת הוא ולאו מדינא יש לומר דוקא בפניהם הוא דמתסר הא בצנעא שרי ובגמ' אאריך בזה בס"ד:

גמ' מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי. כלומר ודאי מנהגא דאיסורא לא אסר מידי אלא במקום שיש עיקר איסור אי מדאורייתא אי מדרבנן והם רוצים להחמיר יותר כדי ליזהר מן העברה ומשום דערבי פסחים מחצות ולמעלה איכא איסורא מהני מנהגא למיסר טפי ולהאי מילתא מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי אית בהו עיקר איסורא ומשום הכי הוה ליה למכללינהו בהדי ערבי פסחים דהאי מנהגא נמי אסר בהו ומשני דלא אפשר למכללינהו דלא דמו והא עדיפא להו למתני אי משום דקדים איסוריה דהוי מחצות אי משום דחמיר דמשמתינן עליה אבל אפשר דאי נהוג נמי אסורא בערבי שבתות וערבי ימים טובים מקמי זמן איסוריה ודאי מהני כיון שיש בהן עיקר איסורא אי נמי דכיון דלא חמיר איסוריה דלא משמתינן עלייהו אי נהוג מקמי הכי לאו כלום הוא וכך נראה לי דכיון דבזמן אסורה לא משמתינן ליה אלא דאינו רואה סימן ברכה לעולם לא חמיר לאקבועי מנהגח טפי מיניה וראיה לדבר ממוצאי שבת דאמרינן ביה דאינו רואה סימן ברכה ואפי' הכי אמרי' בירושלמי דאי נהוג נשי דלא למעבד עבידתא טפי משיעורא דאתפני סדרא אינו מנהג וכתיבנא ליה בסמוך בסייעתא דשמיא:

העושה מלאכה במוצאי שבתות. פירוש דוקא עד שישלימו ישראל תפלתן אבל בתר הכי לא מיתסר והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם הני נשיא דנהיגי דלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא אינו מנהג עד דתתפני סידרא מנהג בשני ובחמישי אינו מנהג עד דתתפני סדרא בתעניתא מנהג וכתב הרב אלפסי ז"ל וכי אמרינן נמי ובכל מקום שיש בו נדנוד עבירה לאיתויי תענית צבור דוקא עד דתתפני סדרא דתעניתא אבל [מבתר] הכי לא דאין תענית צבור אסור בעשיית מלאכה כדאמרי' בפרק הקורא את המגלה עומד ויושב (דף כב:) יום שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור כלומר שאם היו מאריכים את הסדר היו מתבטלים ממלאכה לפי שהוא יום שעושין בו מלאכה ומאי דאמר לקמן אין בין ט' באב לתענית צבור אלא שזה מותר וזה אסור כלומר דתשעה באב מותר ותענית צבור אסור היינו דוקא תעניות אחרונות השנויות פ"ק דתענית (דף יב:) אבל תענית צבור לא מיתסר בעשיית מלאכה: