Rashba on Avodah Zarah 21 רשב״א על עבודה זרה כ״א

חדא חנייה בקרקע. ואסור משום לא תחנם (דברים ז, ב), וחדא דקא מפקע ליה ממעשר, דקסבר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר. ובתים נמי מפקע להו ממזוזה, מזוזה לא אפקעתא דבתי היא, דחובת הדר היא, כדכתיב: מזוזות ביתך (דברים ו, ט), ודרשינן (יומא יא, ב) דרך ביאתך. קשיא לי שדות נמי כיון דסבירא לן דיש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר מה איכפת לן, דהא ההיא ארעא לא מיחייבא וכענין שאמר במזוזה. יש לומר דהכי קאמר בתי לא איכפת לן אי מפקעינן להו ממזוזה, דמזוזה חובת הדר הואי לשומרו מן המזיקין, ואם הגוי אינו משמר ואינו ניצל מאי איכפת לן, אבל אפקעתא דשדה אית בה נזקא לישראל דממעט חלק הלוי, ותקנת חכמים היא, כן נראה לי.

קסבר כבוש יחיד שמיה כבוש, ושדות דאיכא תרתי גזרינן, בתים דליכא אלא חדא לא גזרינן. דאף על גב דשמיה כבוש אין דינה כדין ארץ ישראל לגזור בה בכל גזירות ארץ ישראל. כדגרסינן בגטין (ח, א), בשלשה דברים שותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה שותה לחוצה לארץ, ואמר התם, קסבר כבוש יחיד דשמיה כבוש, ואפילו הכי אין דינה כדין ארץ ישראל. וטעמא מאי, משום דשלא כסדר עשה דוד, [ה]תורה אמר[ה]: "והוריש ה' את [כל] הגויים [האלה] מלפניכם" (דברים יא, כג), ואחר כך "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (שם, כד), אפילו חוצה לארץ, והוא הניח את שכניו והלך וכבש ארצות, והכי איתא בספרי (שם). מפירוש הראב"ד ז"ל.

אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל: אומר [אני], דוקא שכירות אבל מכירה שרי, דכי קא מעייל לביתיה דנפשיה קא מעייל, וקרא: ד"לא תביא" (דברים ז, כו) אסמכתא היא ולאו איסורא דאורייתא, דלא אסרה תורה אלא [ב]הכנסת ישראל עצמו אבל גרמא דעל ידי גוי לא. ונראה לי שזה מפורש הוא בגמרא, דלעיל בפרקין (עבודה זרה טו, א) בפלוגתא דשכירות אי קניא אי לא קניא אמרינן, תא שמע אף במקום שדאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו שמכניס לתוכה עבודה זרה, ואי סלקא דעתך שכירות קניא כי קא מעייל לביתיה קא מעייל, אלמא כל היכא דאית ביה קנייה גמורה לא איכפת לן דלביתיה קא מעייל. ועוד דבהדיא קתני במתניתין דלרבי מאיר בחוצה לארץ מוכרין להו בתים ולרבי יוסי אף בסוריא, וכיון דהתירו למכר, גוי בביתיה מאי דבעי עביד, דבשלמא בשכירות כיון דאתני בהדיה לאוקומי בהו חיותא ולמנכש בהו פירי בלחוד, אי דאיר בהו מצי מעכב עליה, אבל במכירה מכי מזבנה ניהליה מי מעכב עליה.
ולענין פסק הלכה, הלכה כרבי יוסי, כדאמרינן אמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, ובארץ ישראל אין מוכרין להם בתים, אבל משכירין לאוצרות ופונדקיאות, אבל לא בית דירה משום לא תביא תועבה אל ביתך (דברים ז, כו), [כי] בארץ ישראל אנו מצווין שלא להכניס עבודה זרה בארצינו, וחייבים אנו לעוקרה משם בכל מקום שהוא ברשותינו. ובסוריא נמי אין משכירין לבית דירה, דגזרי סוריא אטו ארץ ישראל אף על גב דכבוש יחיד לא שמיה כבוש, ומשום דמקרבא לארץ ישראל. אבל למכירה אפילו לבית דירה בסוריא מותר, דכי קא מעייל לביתיה קא מעייל. ובחוצה לארץ מוכרין להם ומשכירין ואפילו לבית דירה, דקרא דלא תביא, היא אסמכתא דרבנן, דגופיה דקרא לא משתעי אלא בהבאת ישראל עצמו, ובארץ גזרו וגדרו משום קדושת הארץ אבל בחוצה לארץ לא. והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם, הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו אפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו אפילו לבית דירה. ואף ר"ח ז"ל כתב בפירושיו: וחזינא נמי מנהגא דעלמא להשכיר ולא ראיתי מי שמחה בכך. ונראה לי דמתניתין נמי הכי דייקא מדנקט אף במקום שאמרו להשכיר, דאם איתא דאף בחוצה לארץ הדברים אמורים, ליתני אף במקום שאמרו (לשכור) [למכור] אין משכירין לבית דירה, ואנא ידענא דכל שכן במקום שאמר להשכיר שאינו משכיר לבית דירה. אלא שאתה יכול לדחוק ולדחות דמשום הכי נקט אף במקום שאמר להשכיר משום דקא בעי למסתם בה כרבי מאיר וכדאמר בגמרא סתמא כרבי מאיר. ומכל מקום אכתי הוה מצי למיתני אף במקום שאמר להשכיר ולמכור. ואף על גב דבתוספתא משמע בחלוף דקתני התם (פ"ב ה"ג), רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין בתים, בסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו, כאן וכאן לא ישכיר ישראל את ביתו לגוי מפני שכידוע מכניס לתוכה עבודה זרה, ולכאורה האי כאן וכאן משמע דקאי אארץ ישראל וחוצה לארץ, אפילו הכי איפשר לומר דהאי כאן וכאן לא קאי אלא ארישא אארץ ישראל וסוריא, אבל חוצה לארץ שרי הואיל ושרו לה בגמרא דבני מערבא בהדיא. וכתב הרמב"ן ז"ל: ואם איפשר בעל נפש צריך לפרוש מלהשכיר אפילו בחוצה לארץ.

אבל שדה לגוי מאי שרי. מאי טעמא, דאמרי הרואים אותו זורע וקוצר בשבת, אריסותיה קא עביד למחצה לשליש ולרביע, ואף על גב דקא מתהני ישראל מאותה מלאכה דקא שקיל מנאתיה בפירי אפילו הכי שרי, דגוי אינו עושה מלאכה בשביל הישראל אלא בשלו הוא עושה. וכן הלכה כסתם משנה וכרשב"ג, ודלא כרשב"א דאסר אי לאו דגוי אמרינן ליה וצאית ולא עביד מלאכה בשבת.
והא דתלינן טעמא דהתירא באריסות יותר מבשכירות, משום דבהכי אורחא טפי, וכדאמר סתם שדות לאריסות קיימי, אבל כל שכן שהשכירות מותרת, שאין הישראל נוטל בגופו של קרקע כלום, וגוי כי קא עביד בדידיה קא עביד לגמרי. ואיפשר נמי דלהכי נקט טעמא דאריסות משום דאשמועינן רבותא טפי דאפילו כי תלו לה באריסות שרי. וכן נמי מותר לישראל לתת שדהו לגוי לחרוש ולזרוע אותו בקבלנות כלומר בדבר קצוב והגוי עושה בו מלאכה אפילו בשבת ואריך, דגוי כי קא עביד לדעתא דנפשיה קא עביד, דהא קביל עליה כלהו מלאכות בדבר קצוב אם יום או יומיים וטרח (בהם) [בדידיה]. ודמיא הא למה שאמר במועד קטן (יא, ב), האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשו, אלמא מלאכה דידהו חשיבא. ולא דמיא לישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות דאסיקנא לקמן דאסור לומר לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני אטול חלקי בחול, דהתם אישראל גופיה רמיא עבידתא למיעבד והילכך אסור דשלוחיה הוא, ובשל ישראל קא טרח, אבל הכא אגוי רמיא ובדידיה קא טרח. ואיקשיא לך הא איתמר במועד קטן בפרק מי שהפך (מועד קטן יב, א) מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ומפרש לה בשבת, כבר תרצה הרמב"ן ז"ל בפירושיו דהתם מיירי בקבולת של בנין שאינו נוטל בגוף הקרקע, ונראה כשכיר יום, ואסור משום מראית העין כיון שהוא בתוך התחום. והרב בעל התרומות כתב (ספר התרומה סי' קמה וסי' קיז) דקבולת שאינו נוטל חלק בגוף הקרקע אלא שמקבל בכך וכך מעות אפילו בשדה וכרם אסור, ומביא ראיה מההיא דלקמן דישראל וגוי שקבלו שדה בשותפות, ואנו כבר כתבנו שיש לחלק ביניהם ואינו דומה. ועל כרחין אית לן למימר הכי, דהתם משום שלוחא דישראל קא אסרינן ואפילו מחוץ לתחום נמי אסור, ותו דהתם הא קא שקיל גוי בפירי גופייהו, ואפילו הכי אסור. ועוד מביא ראיה ממה שאמר בירושלמי כאן (ה"א) ובמסכת שבת בפרקא קמא (ה"ח), דגרסינן התם, אמר רבי [שמעון בן] אלעזר בקבולת מותר בשכר אסור, במה דברים אמורים בתלוש, אבל במחובר בין כך ובין כך אסור, ופסיק התם דהלכה כרשב"א. ונראה שגם זו אינה ראיה דאיפשר לומר דההיא נמי מיירי בקבולת של בנין, ומאי דאיתמר התם בירושלמי ומאי דאיתמר בגמרא דילן בפרק מי שהפך דא ודא אחת היא, וכולהו משום מראית העין נגעי ביה, אבל בקבולת של שדה לזריעה וקצירה וחרישה דתלו באריסות שרי, דאמר באריסותיה קא עביד וכו'. אלא שקשה מעט לשון תלוש ומחובר דקתני בירושלמי, דכלים וקרקעות הוה ליה למימר. והרמב"ם ז"ל כתב (הלכות שבת פ"ו הי"ד) כסברת הרב בעל התרומות ז"ל, וזה לשונו שכתב: לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו חצרו או כותל[ו] או לקצור שדהו, או ששכרו שנה או שתים לבנות לו חצרו או ליטע לו כרמים, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחו לעשותה בשבת, מפני הרואין אשר אינם יודעים שפסק עם הגוי, עד כאן. ותמה על עצמך אם כן [האיך] הוא מותר להשכיר שדהו וכרמו לגוי, שהרואה אותו זורע וקוצר ועוקר ונוטע אומר של ישראל הן. וכבר יראה כי כל קבולת במחובר כבנין בית אסור, וגם ר"ת כשבנה ביתו לא סמך על הוראתו ואסר.