Rashba on Avodah Zarah 54 רשב״א על עבודה זרה נ״ד

הא דאמרינן אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים. פירוש בשנפלו או שנפגמו מעצמן, אבל אם פגמו גוי בכוונה אפילו במשהו בטלין, דהא זילי באפיה, וכדאמרינן גבי אשרה (מט, ב) אפילו מקל אחד ואפילו עלה אחד.

מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטריה מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר (דברים כב, כו). ואם תאמר והא קיימא לן (סנהדרין עד, א) דבע"ז יהרג ואל יעבור. וכי תימא ר' זירא כרבי ישמעאל סבירא ליה דאית ליה (שם) בע"ז בצינעא יעבור ואל יהרג, מכל מקום היכי מקשה בפשיטות אונס רחמנא פטריה כיון דכמה תנאי אית להו יהרג ואל יעבור והך ברייתא איכא לאוקומה כוותייהו. ועוד דבשעת השמד לכולי עלמא יהרג ואל יעבור, ור' זירא אפילו בשעת השמד היה מתיר נעבד באונס, מדאמרינן לקמן אמרו ליה רבנן לרבא תנא דמסייע לך בימוסאות של גויים בשעת השמד, אף על פי שהשמד בטל אותן בימוסאות לא בטלו. ועוד מאי האי דקא מקשה מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר, והא קימא לן בגלוי עריות יהרג ואל יעבור, הילכך על כרחין הא דכתיב ולנערה, היינו כגון שכפתה שבא עליה בעל כרחה. יש לומר אף על גב דיהרג ואל יעבור בע"ז, מכל מקום שמעינן מקרא דולנערה שאם עבר חטא מות ליכא, דהא בגילוי עריות נמי קיימא לן דיהרג ואל יעבור מהיקישא דרוצח, ואפילו הכי אמר הכתוב אין לנערה חטא מות, ולא בשכפתה דוקא, אלא אפילו שאמר לה להבעל לו ואם לאו יהרגנה, דבכל אונס דבר הכתוב דאף על גב דתהרג ואל תעבור חטא מות ליכא, הילכך הוא הדין בע"ז דאף על גב דיהרג ואל יעבור חטא מות ליכא. ואם תאמר מי דמי שאני גילוי עריות דאתתא לא עבדא מעשה, ואפילו לכתחלה לא תהרג, דכי אמרינן בגילוי עריות יהרג ואל יעבור היינו בבועל דקא עביד מעשה, אבל באשה תעבור ואל תהרג, כדאמרינן בכתובות (ג, ב) ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי, ואמרינן נמי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, ב) אסתר קרקע עולם היתה, ומעתה היכי יליף מינה ר' זירא לפטור במשתחוה לע"ז דעביד מעשה. יש לומר מקרא מלא דבר הכתוב שאין לנערה חטא מות אף על גב דקא עבדה מעשה, כגון שאמר לה שאם לא תביאנו עליה יהרגנה, ואף על פי שהיה לה ליהרג ולא לעבור ולעשות מעשה, ואפילו הכי חטא מות ליכא, הילכך הוא הדין למשתחוה לע"ז באונס, דאף על גב דיהרג ואל יעבור אם עבר חטא מות ליכא, כך פירש רבנו זצ"ל מר' ה"ר יונה נ"ר.

אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו'. פירש הרמב"ן נ"ר: דרבא בא לומר שלא תעלה על הדעת דנעבד באונס לא שמיה נעבד ואפילו בפרהסיא כיון שהעובדו פטור ממיתת בית דין, דאונס רחמנא פטריה ואפילו בע"ז כסברתו של ר' ישמעאל (סנהדרין עד, א), אלא הכל היו בכלל לא תעבדם, דכל הנעבדים גם (כן) [אנוס] בכלל נעבדים, וכשפרט לך הכתוב וחי בהם (ויקרא יח, ה) יצא אנוס בין בעובד בין בנעבד שאין זה נקרא עובד ולא נעבד, וכשהחזיר הכתוב לכללו העובד מולא תחללו (שם כב, לב) חזר האנוס לקרות נעבד ושם נעבד גמור יש עליו והילכך אסור, וסברא זו רבא לדברי ר' ישמעאל אמרה, ורבותא קא משמע לן דאפילו לר' ישמעאל אנוס בפרהסיא נעבד נקרא ואסור, אבל למאי דקיימא [לן] (בסנהדרין שם) בע"ז דבין בצנעא בין בפרסיא יהרג ואל יעבור מה שאין כן בשאר עבירות, פשיטא דהכל הוא בכלל שם נעבד, שלא משום קדוש השם הוא נאסר אלא משום ע"ז ושמו ואסורו עליו.

האי בימוס בעלמא שויא. פירש רבנו חננאל ז"ל: ובימוס הא אמר ר' יוחנן בימוס שנפגם מותר, ואפילו בהמתו שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים ליה. ושמענו מדבריו דאפילו משמשין דישראל בטלה, וכבר הארכנו בזה למעלה (נב, א ד"ה מאי). עוד שמענו דכל דבר שיש לו בטלה, אפילו לגבוה לא ממאיס אחר ביטול, דלא אמרו דבר זה דלגבוה ממאיס אלא במחובר (לעיל עבודה זרה מו, ב) או בבעלי חיים (תמורה כח, א), דאף על גב דלהדיוט שרי אף על גב שעובדין אותו, לגבוה ממאיס כיון דהשתא מיהא עובדין אותו, אבל לאחר בטול חזר ליה להכשרו הראשון לגמרי. ורבנו הרב נ"ר הכין כתב גבי לולב של ע"ז דלא ממאיס כיון דנתבטל, והביא ראיה מדאמרינן לעיל (עבודה זרה נב, ב) גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון לע"ז: ואמאי נתברינהו, אבנים שלמות אמר רחמנא (דברים כז, ו) אלמא אי לאו הכין מותרות היו אחר שבירתן ואפילו למזבח. ומיהו נראה שאין ראיתו של רבנו נ"ר מההוא דלעיל ראיה, ואדרבא לכאורה לדברי מי שאומר שאין בטול מכשיר לגבוה הויא ראיה, דהא מייתינן מינה ראיה למאן דאמר דכלים שנשתמשו בהן בבית חוניו לא ישתמשו בהן בבית המקדש, דאף על גב דלא נאסרו דלאו ע"ז היא ממאס מאיסי לגבוה, ואמרינן עלה לימא מסייעא ליה למאן דאמר דאסורין, מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון, ורב פפא דחויי קא מדחי ליה ואמר היכי ליעביד ליתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא, וכן הביא ראיה ממנה הרמב"ן נ"ר לעיל בפרק כל הצלמים גבי לולב (עבודה זרה מז, א), לומר שאין בטול מועיל להכשיר מאיסותו לגבוה כמו שכתבנו שם בארוכה ב"ה. ולדברי שמועתינו פירש הראב"ד ז"ל, בימוס בעלמא שויה ובימוס לא נאסר לעולם אלא בשעשאו מתחלה לכך, וכן כתב גם כן בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מז, ב). והרמב"ן נ"ר פירש דבלישנא בעלמא קפיד, ולומר דהיכי קרי ליה בברייתא נעבד דהאי לאו נעבד הוא אלא בימוס בעלמא שויה, והכי נמי דייקא שמעתא מדלא אמר: ומי מיתסר האי בימוס בעלמא שויה.

הכא נמי כיון שעשה בה מעשה אסרה. כתב הראב"ד ז"ל דאף על גב דכלים דאחז אינה ראיה אלא לאסור לגבוה, אף על פי כן הרי הוא נאסר במעשה אפילו להדיוט, דהא איפליגו בהא מילתא דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה בשחיטת חולין (חולין מ, א–ב), ואותיבו תיובתא (שם מא, א) למאן דאמר אין אדם אוסר אפילו על ידי מעשה ממתניתין דתנן המטמא והמדמע והמנסך, אלמא אפילו על דהדיוט קא איירינן. והכי נמי מוכחא הא דאמרינן היתה בהמת חברו רבוצה וכו', ושחט בה סימן אחד אסרה, ואי דוקא לגבוה מאי אריא כי שחט לשם ע"ז, כי שחט להדיוט נמי פסולה לקרבן, שהרי נעשית בעלת מום וטרפה אלא ודאי אפילו להדיוט נמי אמרינן דאסרה. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות ע"ז פרק ח (ה"א) שאינה נאסרת אפילו במעשה להדיוט, ונראין דברי רבנו הראב"ד ז"ל.

הא דאמרינן כגון שנסך לה יין בין קרניה. לומר דמעשה זה חשבינן מעשה לאוסרה אף על גב דלא עביד מעשה בגופה ממש, נראה דדוקא בבעלי חיים הוא דאמרינן הכין דבמעשה זה מתסרי, אבל קרקע ומחובר לקרקע לא מתסר אלא במעשה בגופן. והראיה דלא אמרו בקרקע נסך לה יין עליה אסורה, אלא חפר בה בורות שיחין ומערות, ובמשנת כל הצלמים (מח, א) נמי גבי אילן לא אמר נסך לו יין בין ענפיו אלא גדעו ופסלו, כן נראה לי.

חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה. פירוש ואפילו להדיוט. וכתב הראב"ד ז"ל: דדוקא שחפר והשתחוה אבל לא השתחוה לא, דאפילו למאן דאמר (נא, ב) ע"ז של נכרי אסורה מיד, הני מילי בתלוש ומשלו, אבל קרקע עולם או דבר שאינו שלו לא מיתסר להדיוט אלא על ידי מעשה ועבודה. ופירש חפר בה בורות שיחין ומערות לשם ע"ז, לחוש בה שימצאו שם [מים] לעובדיה. ואיכא מאן דמפרש כגון שחפר והשתחוה לבור אסרו לבור לבדו, ואם חפרה כולה לבורות והשתחוה לבורות אסר את כולם, ולאו משום מעשה אלא משום דאיכא תפיסת ידי אדם. ולדברי מי שפירש כך אפילו לא השתחוה נמי מתסרי. והשיב עליהם הראב"ד ז"ל היכי דאמי, אי להשתחוות לאויר הבור הוא חופר, אויר הבור אין בו מששא ולא תפיסת ידי אדם, וכותלי הבור למה יאסרו, אם להשתחוות לכותלי הבור חפרו למה יאסרו, והלא בהן לא היתה תפיסת ידי אדם שהכותלים ממילא נעשו בחפירת אמצעיתו של בור, דבור אינו אלא בחפירה לבדה בלא בנין, כדתניא (בבא בתרא סד, א) בור בחפירה דות בבנין. וכתב גם כן הוא ז"ל דלפי פירושו אם סתם את חלל הבור הרי זה בטל, שהרי נסתלקו (מעכשיו) [מעשיו] ומותר, מדאמרינן לענין גדעו ופסולו (מח, א) נוטל מה שהחליף והשאר מותר.