Rashba on Avodah Zarah 6 רשב״א על עבודה זרה ו׳

ודילמא נח גופיה (טרפא) [טריפה] הוה. קשיא לי והלא נח היה אחר המבול שלש מאות שנה וקימא לן דטרפה אינו חיה. ואם תאמר דהכי קאמר, נהח גופיה כי קאמא ליה רחמנא – "אתך" (בראשית ו, יט), לא ידע דאזהריה על טריפה, דאיהו לא ידע דדילמא טריפה הוה, לא היא, דאם כן מאי קא משני ליה – "תמים" כתיב ביה (שם, ט), דמי אמר ליה רחמנא שהוא תמים, והלא לא כתיב אלא – "כי אותך ראיתי צדיק לפני" (שם ז, א). ואם תאמר דאליבא דמאן דאמר טרפה חיה קא מקשה, לא היא, דאם כן הוה ליה למימר הא ניחא למאן דאמר טרפה אינה חיה אלא למאן דאמר טרפה חיה דילמא נח גופיה טרפה הוה, כדמקשי הניחא למאן דאמר טרפה אינה יולדת, ויש לומר דלא אמר טרפה אינה חיה אלא בבהמה ובעוף, אבל באדם איפשר דאית ביה טרפיות דהוא חי בהן, אף על פי שכנגדן אינו חי בבהמה.

איבעיא [להו] אסור לשאת ולתת עמהם משום הרוחה הוא. פירוש דוקא טעמא דלשאת ולתת עמהם קא מיבעיא לן, דדילמא במקח וממכר לא אזיל ומודה, אבל אידך דמתניתין בודאי איכא משום דאזיל ומודה, ולפורען ולהלוותן ולהשאילן ליכא משום לפני עור, אלא משום הרוחה ואזיל ומודה.

איבעיא להו נשא ונתן מהו. פירוש בלפניהם, רבי יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר, אבל ביום אידם לכולי עלמא אסור. ובלפניהם פסק הרי"ף ז"ל הלכה כר"ל, דתניא כוותיה – אידיהן של גויים נשא ונתן אסור, אידיהן אין לפני אידיהן לא. אבל כתב בתרומות (ספר התרומה סי' קלד) דהלכתא כרבי יוחנן, מדלא חשיב לה בהחולץ (יבמות לו א) בהני תלת דהלכה כריש לקיש לגבי ר' יוחנן, וליכא למימר משום הכי לא אצטריך למיחשבה לה התם משום דתניא כוותיה דר"ל, [דהא קא חשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כוותיה דריש לקיש, ועוד] דאמר לקמן (עבודה זרה ז, ב) דרבנן בתראי סבירא להו נשא ונתן אסור, וקאי ר' יוחנן כוותייהו. ונראה דמה שהביא ראיה מדלא חשיב לה בהדי הני תלת ליתא, דהא לא אצטריך ליה למיחשבה התם משום דתניא כוותיה, והא דחשיב התם חליצת מעוברת ואע"ג דתניא כוותיה, ההיא לא חשיב לה התם לצריכותא למילף דהלכתא כוותיה בההיא, דאדרבא עלה דההיא קא מייתי הני תרתי אחריני, קנין פירות, וכתב לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף, והכי קאמא, כי היכי דבהאי הלכתא כוותיה מדתניא כוותיה, הכי נמי הלכתא כוותיה בהני תרתי, ובהנהו אצטריך לאורויי דהלכתא כותיה דלא תניא בהו כוותיה, אבל הא דהכא אמאי תיתי לה התם, אי לאורויי דהלכתא כוותיה, הא לא אצטריך, דהא תניא בהדיא כוותיה.