Rashba on Avodah Zarah 62 רשב״א על עבודה זרה ס״ב

אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור. דכל שהנאתו אסורה אף הנאת גרימתו אסורה, והרי ערלה וכו' ואף על פי שהנאה זו היא גרמת איסור הנאה, הילכך הנאת גרמת יין נסך נמי אמאי אסורה, אלא שהיא תופסת את דמיה כע"ז, ואף על פי ששכר זה אינו דמים ליין נסך גזרו עליו מפני שנראה כמחליף.

והרי שביעית וכו', נמצא זה פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה: לאכלה (ויקרא כה, ו) ולא לסחורה. פירוש לאכלן בפני עצמן או למוכרן ולקנות בדמיהן דברים הנאכלים שיכולים להתבער אחר הביעור וקדושת שביעית תופסת בהן, אבל לא דבר הניתן לסחורה כגון עבדים וקרקעות או כסות וכלים, וכדתנן במסכת שביעית (פ"ח מ"ח): אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית, אם לקח יאכל כנגדן. וטעמא כדאמרן דדבר הראוי לאכילה הואיל ונתפס בקדושת שביעית מותר, אבל דמים שאי אפשר לנהוג בהן קדושת שביעית, כגון חלוק, אסור שמפקיען מקדושתן. ולפרוע חובו מפירות שביעית נמי מהאי טעמא אסור, שהרי דמי פירות שביעית [אינן] נשארין בידו ואינם נתפסין והויא לה סחורה. והא דתנן בקדושין (נב, א) שמע מינה המקדש בפירות שביעית מקודשת, דיעבד קאמר. והיינו דקאמר שמע מינה, לומר דאף על פי שאסור לעשות כן מקודשת היא.

הא דאמרינן חמרין דנפיש אגרייה קנסינהו רבנן. פירש הראב"ד ז"ל: דלאו קנס ממש קאמר מחמת איסור כשכר יין נסך דהא לא עבדין איסורא, אלא קנס הוא שקנסו שלא ירגילו עצמן בכך דילמא אתי למיעבד בהו סחורה, כגון דאמר להו ליקנו לכו בדינר או בשנים דכי האי גוונא אסור. ובפירושי הרמב"ן נ"ר מצאתי דבירושלמי (ריש ה"א) אמרו בפירות עבירה היא מתניתא. כלומר, בפירות שביעית לאחר הביעור, והיינו קנסא.

כיון דאסוריה חמור כיין נסך. פירוש: בעינו, דשניהם אסורים בהנאה, אבל על ידי תערובת הא אמרינן לקמן בשמעתין (עבודה זרה עד, א) דיין ביין בסתם יינם ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו, ויין נסך גמור אוסר את הכל אפילו בהנאה.

ולימא ליה זיל קלינהו ובדרינהו דילמא מזבל להו. (ואע"פ) [ואסור, כמו] ששנינן בפרק בתרא דתמורה (לד, א) כל (הנזרקין) [הנשרפין] אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש. ואיכא למידק אשמעתין דהא תנן (מג, ב) שוחק וזורה לרוח ומשמע אפילו לכתחלה, ואף על גב דפליגי רבנן עליה דר' יוסי (שם) הא קיימא לן (מט, א) כר' יוסי דזה וזה גורם [מותר]. ותירץ הראב"ד ז"ל דדיעבד קיימא לן כר' יוסי, אבל לכתחלה כרבנן עבדינן ויוליך הנאה לים המלח. ואי נמי קיימא לן כוותיה ואפילו לכתחלה דלמא הכא קנסא דקנסינן משום דאגר ארביה. והרמב"ן נ"ר תירץ דר' יוסי גופיה לא קאמר אלא בדיעבד, וכדתנן (ערלה פ"א מ"ט) אין נוטעין אגוז של ערלה ור' יוסי היא. והא דקאמר שוחק וזורה לרוח דמשמע אפילו לכתחלה, התם היינו טעמא דדבר מועט הוא ואזיל לאיבוד ודילמא לא מזבלא, ואפילו מזבלא זה וזה גורם מותר, אבל הכא דודאי מזבלא אסור לכתחלה.

אמר להו יאות הן עבדין וכנגדן באתנן מותר. פירוש: דהנהו פירות דפרעי להו לא הוו מייחדין לפרעון בההיא שעתא דיזפי פירות שביעית, והילכך לא חל עלייהו איסור שביעית למפרע, ולא אמרינן כי פרעי להו איגלאי מילתא למפרע דהני פירי דמי שביעית הן ויאסרו אחר הביעור.

וכנגדן באתנן מותר. וכתבו בעלי התוספות ז"ל דמהא שמעינן דישראל שמכר ע"ז או יין נסך באשראי לגוי, כשיפרענו הגוי הדמים מותרים, דגוי משעת משיכה קני להו וההיא שעתא לא מייחד שעבודיה דישראל, הילכך כי פרע ליה לא אמרינן איגלי מילתא למפרע דדמי יין נסך נינהו. ולא מיבעיא אי ליתנהו לע"ז ויין נסך בעולם בשעת פרעון שהוא מותר דהא ליתנהו בעולם ולא מיתפסי אהני דמים והיינו דר' ינאי, אלא אפילו איתנהו ברשות גוי מותר, כדאמרינן לקמן בשמעתין (עבודה זרה סג, א) באתנן בטלה זה הא מחסרא משיכה, אלמא אף על גב דמייחד שעבודא שרי כיון דמחוסר משיכה בשעת מכירה.וכתב הרמב"ן נ"ר דצריך עיון דמכל מקום בדמי ע"ז הן בידו, ומקנסא דפועל נמי משמע דכל הנאה הבאה לו בגרמתו של יין נסך וכל שכן של ע"ז עצמה אסרו. ועוד בדמי יין נסך של גוי אסרו כל היכא דרוצה בקיומו, כדאמרינן לקמן (עבודה זרה סד, א) באמכור יין נסך ואביא לך שהוא אסור ואף על פי שאין נתפסין ביד הגוי. וקשיא לי גם כן אם לפירות שביעית באנו לדמותם נתיר להם אפילו לכתחלה, דהא אמר ר' יוחנן יאות הן עבדין. אלא ודאי כל הנאת יין נסך וע"ז והנאת גרמתן קנסו ואסרו, וכדאמרינן לעיל (עבודה זרה ע, א) קנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך, דחמיר להו טפי משאר איסורין. [עוד קשיא לי מהא דלקמן] אמר רב אשי מנא אמינא לה, מדאמר להו רב להנהו סבוותא כי כייליתו חמרא לגוים אקדימו ושקולו זוזי מנייהו והדר כיילי להו וכו', דאי לא אעבדיתו הכי כי הוי יין נסך ברשותייכו הוי, וכי שקליתו דמי יין נסך שקליתו, אלמא אסור לעשות כן, ואפילו דיעבד דמי יין נסך קרי להו, ואם כדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל לאו דמי יין נסך מיקרו.