Rashba on Avodah Zarah 65 רשב״א על עבודה זרה ס״ה

רבא אמר לא קשיא הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות. כלומר שהכל שכירות אחד, והילכך אסור לפי שפשט איסור פרוטת האיסור בכל, דהא אי לא בעי לעבורי ליה ההוא חביתא דאיסורא מעכב ליה כוליה אגריה, והילכך הוה ליה כאלו המאה פרוטות שכר אותה חבית, הא דאמר ליה חבית חבית בפרוטה, דכל חדא וחדא שכרה מיוחד, ואם רצה לחזור בו באותה חבית לא היה מעכב עליה כי אם אותה פרוטה לבד, הילכך שכרו מותר חוץ מאותה פרוטה לבד. וכתב הראב"ד ז"ל והשתא דקים לן כר' אליעזר (מט, ב), אפילו חבית בחבית אף על פי שנתערבה באחרת יוליך הנאה לים המלח. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דמתניתין ודאי הלכה היא, ולא דמיא לדר' אליעזר, דהכא לא מצי להוליך שכר אחת מהן לים המלח, דכוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ליה, דהא קבלנות הוא דקבל עליו הולכת מאה חביות. ועוד דאלו אודעיה מעיקרא דלא מוליך לההיא חביתא דילמא לא מוגר ליה כלל, הילכך כוליה שכר יין נסך הוא ואסור. ורבנו הגדול זצ"ל שכתבה בהלכותיו על טעם זה סמך. ולדידי קשיא לי כיון דקיימא לן (קדושין מח, א) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, וכל חבית וחבית דמוליך זוכה כנגדה בפרוטה אחת למה אסרו שכר המותרות, דהכי נמי אמרינן בפ"ק (יט, ב) גבי הגיע לכפה וכו' אמר ר' אלעזר אם בנה שכרו מותר, ואוקימנא לע"ז עצמה, ואפילו למכוש אחרון, דכיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומכוש אחרון לית בה שוה פרוטה מכוש אחרון נמי מותר, ואם כן הכא מאי שנא. ויש לומר דהתם היינו טעמא משום דע"ז לא הויא אלא במכוש אחרון, ואפילו למאן דאמר (נא, ב) דע"ז של נכרי אסורה מיד, ומכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה, ובפחות משוה פרוטה לא גזרו, הילכך שכרו כלו מותר, אבל הכא דאיכא פרוטה אחת אסורה, וההיא פרוטה בכוליה אגרא פתיכא, אסור, אבל ודאי אי אמר ליה מאה חביות בחמשים פרוטות שכרו מותר, כן נראה לי.

מתני': יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם. דלא בלעי כלל, ואם היו מבוקעות וכו' משום דבלעי ושמא יש בהן נותן טעם. כתב הראב"ד ז"ל שאם היו הענבים מטפות והענבות מטולטלות מעוקצה וקרובה לינטל הרי היא כמבוקעות ואסורה.

גמרא: ההיא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא וכו'. וכגון שהיה ביין כדי ליתן טעם בחטים, כך פירש הראב"ד ז"ל.

שרא רבא למיפא ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל. כתב ר"ח ז"ל שמע מינה דפת של גוים אסור איסור חמור, דחיישינן דילמא נפיל בחיטי יין נסך. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דאם כן חטים לא נקח שמא נפל עליהם יין נסך, אלא אחזוקי איסורא לא מחזקינן.

ואסיקנא דדוקא חיטי הואיל ואגב צורייהו בלעי וכמבוקעות דמיין. ומשמע מהכא דיין שנפל על גב שעורים בהדחה סגי להו כענבים שלא נתבקעו, ומיהו דוקא שהדיחם מיד או לזמן מועט, אבל אם עמד היין עליהם זמן מרובה, אנן סהדי דודאי בלעי, דאפילו בלתיתא חיישינן להו לענין חמץ, דתניא (פסחים מ, א) אין לותתין את השעורים, כל שכן אם שורין השעורין ביין זמן מרובה דודאי בולעין ואין להם היתר בהדחה, כן נראה לי.