Rashba on Avodah Zarah 72 רשב״א על עבודה זרה ע״ב

ההוא גברא דאמר ליה [לחבריה] אי מזבנינא לה לדידך מזבנינא לה וכו'. אסיקנא דלא קנה, מדלא פסק דלא סמכא דעתיה, אבל פסק דסמכא דעתיה קנה קמא. וכתב רבנו האיי גאון בספר המקח (שער לז) כגון שקנו מן המוכר ואמר ליה הקניתיך בדמים כך וכך מעכשיו ולכשארצה למוכרה, והקרקע עומד ביד הלוקח, כי האי גוונא קני ואי לא לא קני, ואפילו בדפסק נמי אסקא רב יעקב מנהר פקוד דאי משכח לזבונה לאיניש אחרינא ביותר ממה שפסק עם הראשון דשני קנה ראשון לא קנה, דאמרינן האי זוזי אנסוה.

וזוזי אנסוה דקאמרינן הכא. פירש הר"מ: דכי היכי דאי אנסוה לזבוני לאיניש אחרינא בעל כרחו לא קנה קמא, דאונסא לא מסיק איניש אדעתיה עד דמקבל עליה בפירוש כל אונסא דמתיליד, האי נמי דאמר ליה להאי דמזבין ליה שקליה במאה לא אסיק אדעתיה דמצי לזבונה לאיניש אחרינא במאה ועשרים, דאי אסיק אדעתיה הכי לא הוה מזבין לה ניהליה במאה, אבל ודאי אי אמר ליה בפירוש אי מזבנינא לה לעולם בכמה דמזבנינא לה לדידך מזבנינא לה במאה קנה קמא, דהוה ליה כמאן דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד. וכתב הראב"ד ז"ל דלא אמרינן זוזי אנסוה אלא היכא דלא בעי ליה האיך למיתן ליה טפי, אבל היכא דבעי למיתן כדמשכח מאידך האי לאו אונסא הוא, ואי מזבנינא לאחרינא בטפי ולא אמלוך בקמא, ובתר הכי שמע קמא ובעי למיתן ליה כי האיך מפיק ליה מניה, דהא כל כמה דלא אימליך בקמא לאו אנוס. וזה תימה, דהא מילתא פסיקתא קאמרינן קנה קמא ולא קנה קמא, ואם איתא דכל היכא דבעי לאוסופי קמא [כמה] דיהיב ביה תניינא קנה לה, לא הוה לן למימר לא קנה, דודאי קנה וביה בעי לאימלוכי, והכין הוה ליה למימר בדמים הללו לא קנה קמא. ועוד הקשה לו הרמב"ן נ"ר דכיון שממכרן הראשון אינו עומד מוכר הוא לכל מי שירצה בתוספת דמים.
והיכא דלא פסק לו דמים ידועים אלא שתלו שניהם פסק דמים בשומת אחרים קנה, דכל כמה (דאין המוכר) [דהמוכר] יכול להעלותן לו כמה שירצה, ואפילו יותר מכדי שווייה,לא סמכא דעתיה עד שיפסוק עמו דמים ידועים, אבל כשתולין דעתן בדעת אחרים והם ישומו אותה בשוויה סמכא דעתם והרי היא קנויה לו, וכדאמרינן כדשימי בי תלתא, כדאמרי בי תלתא, וכולה כדאיתא הכי.

נטל משפך וכו' אם יש בו עכבת יין. יש גורסין עכבת בכ״ף, כלומר שיש גומא במשפך שמתעכב שם היין האסור ואוסר את השאר הנשפך עליו אחר כך. ויש שגורסין עקב בקו״ף, ופירוש לכלוך, וכן נראה מן הירושלמי (ה״י) דתמן אמרי כמה דתימר קרא "עקבה מדם" (הושע ו, ח), והיינו טופח על מנת להטפיח.
ואסור דקתני הכא יש מי שפירש אסור בהנאה, וכן פירש הראב״ד ז״ל, דאלו בשתיה אפילו ליכא בדפני הכלי מיין האסור כדי להטפיח, אלא שנשתמשו בו אחר שעמד שם יין אסור בלא הדחה, הרי זה אסור בשתיה, אלא ודאי כי קתני מתניתין אם יש בו עכבת יין אסור, [בהנאה] קאמר. וכתב הרמב״ן נ״ר דיש לתמוה על הרי״ף ז״ל למה כתבה, דהא קיימא לן (עד, א) כרשב״ג בכל תערובת סתם יינן שמוכרו כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, וכאן אין בו דמים של יין נסך כלל. ותירץ הוא נ״ר דיש לומר דכל שנפל יין נסך לבור ואפילו טפה אחת הכל נאסר בהנאה, עד שיפרש חוץ מדמי יין נסך שבו, או יוליך פרוטה לים המלח. ואינו מחוור בעיני כלל מדאמרינן לעיל (עבודה זרה עא, ב) הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין אפומא דמנא, ואקשינן כמאן דלא כרבן שמעון בן גמליאל, ואם איתא מאי קושיא דהתם הלא אמרינן חוץ מדמי יין נסך שבו, אלא לא שנא. ולי נראה דסתם יין נסך דכולה מתניתין ביין נסך גמור קא מיירי, וראיה לדבר דהא בריש פרקין (עבודה זרה סב, ב) גבי מתניתין דהשוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך, איבעיא להו שכרו לסתם יינן מהו, אלמא סתם יין נסך דקתני בכולה מתניתין ביין נסך גמור קא מיירי, דאי לא מאי קא מיבעיא ליה, ומאן פלג ליה דליבעי סתם יינן מאי, ויותר מזה אני כותב למטה גבי משנת יין נסך שנפל לבור (עג, א ד״ה יין נסך אסור), ומשום הכי כתבה רבנו זצ״ל בהלכותיו, דודאי יינן קאמר רב נחמן (עד, א) דיין ביין אסור, כן נראה לי, וכן נראה מדברי רבנו תם ז״ל דהכין סבירא ליה דכולה מתניתין ביין נסך גמור קא מיירי, כמו שאנו עתידין לכתוב בעזרת השם יתברך (עג, א ד״ה יין נסך אסור). ויש מפרשים דכל דבר שאין מכניסו לקיום ועמד בו יין של אסור לפי שעה אם נתיבש הכלי אינו צריך הדחה, לפי שכבר יבשה לחלוחית היין שבפניו והיא כלה לגמרי מאליה, ומתניתין דקתני אם יש בו עכבת יין אסור ליאסר בשתיה קאמר. והראשון נראה לי עיקר דהא משפך נגוב בעינן.

אמר רב הונא הנצוק לטומאה ולטהרה לא הוי חבור, לענין יין נסך הוי חבור, אמר ליה רב נחמן לרב הונא מנא לך הא וכו'. כתב ר"ח ז"ל ואף על גב [דלא מסתייעא] רב הונא מהני מתניתין קיימא לן כוותיה, דליכא מאן דפליג עליה, דרב נחמן לא פליג עליה אלא אמר ליה מנא לך האי סברא, דילמא אית בידיה מתניתא ואגמרא ניהליה ולא חלק עליה, וכן פסק הרי"ף ז"ל בהלכותיו, וכן כתב רש"י ז"ל בפרושיו (ע"ב ד"ה קטופי) ובתשובותיו (סי' קכט), וכן כתב הראב"ד ז"ל בפירושיו. ואף על גב דאמרינן בדתני ר' חייא (ע"ב) נצוק תיבעי לך, לא דחינן מימרא דרב הונא משום ספיקא דר' חייא, דמאי דאיבעיא להו לקמאי בתר פשטוה בתראי, ורב חסדא נמי לכאורה משמע דהכין סבירא ליה, מדאמר (ע"ב) להו להנהו סבוותא, כי כייליתו חמרא לגוים קטיפו קטופי. וליכא למימר דרב חסדא לכתחלה קאמר דצריכין להזהר כיון דאיבעיא ליה (לרב הונא) [לר' חייא] ולא איפשיטא ליה לא להיתר ולא לאיסור איהו נמי איסתפקא ליה ולכתחלה, הא ליכא למימר, כיון דלא אתפרש הכין בגמרא לא סמכינן אהאי שינוייא למישרי ניצוק בדיעבד. והרב בעל המאור ז"ל (כח, א בדפי הרי"ף) כתב דדעתו נוטה להתירו בדיעבד, דהא קיימא לן (ע, ב) דטהרות עדיפי מיין נסך, ואמרינן דנצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה, כל שכן שיש לנו לומר ביין נסך שאין הנצוק חבור בו ולהתירו בדיעבד. ועוד דרב הונא ורב נחמן אפליגו בהא מילתא, מדאמר ליה רב נחמן לרב הונא מנא לך, וכיון דאיפליגו בהא מילתא הוה ליה ספק ובדרבנן הלך אחר המיקל. ועוד דמאי דאיבעיא להו לדר' חייא מסייעא ליה לרב נחמן. ומיהו אנן הא כתבינן דמהא ליכא ראיה לדחויה מימריה דרב הונא, דרב נחמן לא פליג עליה כלל. אבל מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל סבירא להו דאפילו רב הונא לא פשיטא ליה דהוי חבור והביאו ראיה לדבר זה מדדייקינן בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה נו, ב) גבי הא דאמר רב הונא התם לא שנו אלא [שלא] החזיר גרגותני לגת וכו', גרגותני גופה במאי מיתסרא בניצוק שמע מינה ניצוק חבור, ודחינן כדאמר ר' חייא בשפחסתו צלוחיתו, הכא נמי שפחסתו בורו, ואם איתא דפשיטא ליה לרב הונא, הא אמר רב הונא ניצוק חבור, אלמא משמע דרב הונא לא פשיטא ליה, אלא דבעי למידק מרישא דמתניתין דהנצוק והקטפרס וכו' דלענין יין נסך ליהוי חבור, ורב נחמן דייק מסיפא דלא הוי חבור, וסלקא כספיקא, דממתניתין ליכא למשמע מינה, והיינו דלא אהדר ליה רב הונא לרב נחמן אנא סברא דנפשאי קאמינא. ומיהו אין קושיא זו שהקשו רבותינו הצרפתים כדאי לדחות קבלתן של גאונים ז"ל, דדילמא הא דדייקינן התם שמעת מינה ניצוק חבור הכי קאמר, שמעת מינה מיהא דסבירא ליה לרב הונא דנצוק חבור ליין נסך, ואי הכי מאי קא משמע לן הא אמרה חדא זימנא. וסוף דבר, אין לזוז מקבלתן של ראשונים ז"ל.

הא דתרגם רב (אשי) [ששת] בגוי המערה, ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן, דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן. כתב עלה רש"י ז"ל בפירושיו: דהלכתא היא דלא מצינו מי שחלק על רב ששת בהא, ואם שפך הגוי מן הכלי מותר מה שנשאר בכלי. וכן דעת קצת גדולי רבותינו הצרפתים ז"ל, וכן כתוב בספר המאור (כט, א בדפי הרי"ף): ומסתברא הכי משום דרב פפא בתרא הוא, נראה שבספרי רבנו בעל המאור ז"ל גריס תרגומא רב פפא. אבל הראב"ד ז"ל כתב דהא דתרגם רב ששת היינו משום דסבירא ליה דניצוק איו חבור, ומשום קרקוש נמי לא מיתסר, כדאמרינן (ס, א) לגבי כובא חסירא דאין דרך ניסוך בכך, הילכך למאי דסבירא ליה בניצוק דאינו חבור שפיר קאמר דמאי דמשתייר בגויה שרי אפילו בשתיה, אבל אנן דקיימא לן דניצוק חבור, על כרחין כלו נאסר, דאף על גב דגוי לא מנסך אלא מאי דנפק לבראי, מכל מקום מה שנשאר בפנים מחובר הוא למה שיצא לחוץ דאי אפשר בלאו הכי, הילכך כלו אסור אפילו בהנאה. ושמא דעתו של רש"י ז"ל לומר דכחו של גוי קל הוא שהקלו בו חכמים לומר שאינו עושה ניצוק בשפיכתו.
ומיהו מה שכתב כאן הראב"ד ז"ל דמה שנשאר בפנים מדין ניצוק אסור אפילו בהנאה, צריך עיון, דאטו מי נגע ביין שבפנים, דיו לניצוק שיהא כמעורב, ותערובת יין ביין מותר למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו כרבן שמעון בן גמליאל (עד, א), ועוד שהוא ז"ל נראה מתוך דבריו דסבירא ליה כעובדא דעד ברזא דרב פפא (נט, ב) דהלכתא הכין, ואם כן מברזא ולתחת היכי משתרי אפילו בהנאה, דכיון דאותו שעד ברזא שוכב עליו לא גרע מנצוק, ואפילו הכי מברזא ולתחת שרי בהנאה, אלא דקשיא לי הא דאמרינן לעיל (עבודה זרה עא, ב) סוף סוף מכי מטי לאוירא דמנא קניא, יין נסך לא הוי עד דמטה ארעיתא דמנא, שמע מינה ניצוק חבור, דאלמא למאן דאמר נצוק חבור אסור אפילו בהנאה, דהא אמר להו רב ואי לא דמי יין נסך קא שקליתו. ויש לומר דהכי קאמר ליה שמע מינה נצוק חבור ואפילו ליאסר בהנאה, והכל מכלל השאלה. וכן יש לי לומר גם בהא דאמרי ליה לרבא במעשה דבת גישתא שמע מינה ניצוק חבור, וההיא ודאי כיון דקאמר טעמא דכוליה אגישתא גריר, על כרחין אפילו בהנאה אסרו דהוה ליה כאלו נגע בכוליה, וכאלו נגע בשולי החבית דכוליה אסור בהנאה, וכמעשה דברזא דרב פפא דאמרינן עד ברזא אסור, כלומר אפילו בהנאה, ואפלו הכי אמר ליה לרבא שמע מינה ניצוק חבור, דאלמא לכאורה נצוק חבור אפילו ליאסר בהנאה. לא היא דהתם נמי הכי קאמרו ליה שמע מינה ניצוק חבור ואפילו ליאסר בהנאה, אבל קושטא דמילתא ודאי אפילו למאן דאמר ניצוק חבור מותר בהנאה, כן נראה לי. ויש מי שאומר דאפילו נגע גוי ממש בכוונה בקלוח היורד דאסור בהנאה ימכר כלו חוץ מדמי מגעו בלבד, דנצוק כתערובת חשבינן ליה ולא כגוף המגע. ומיהו מסתברא ודאי דאי נגע בקלוח היורד מן הברזא כל מה שהוא נגרר אחר הקלוח אסור אפילו בהנאה כמו שכתבתי ועיקר.
ונראה מדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובותיו (תמים דעים סי' טו) דדוקא בגוי המערה מכלי אל כלי שאינו הולך לאבוד הוא שנאסר הכל, אי נמי אם הולך לאבוד על ידי ישראל או על ידי גוי אחר ובא גוי זה ונגע בו, אף על פי שהיין הולך הוא לאבוד אסור, אבל אם גוי זה עצמו שופך לאבוד אינו נאסר, דהוי ליה כזורק מים לטיט (לג, א) ובטליה מחשיבותו ושויא מיא בעלמא. ומכלל זה אתה שומע כי כל יין שהגוי נוגע בו בענין אחר, אף על פי שהיין הולך ממנו לאבוד [בין] מאליו בין על ידי ישראל בין על ידי גוי אחר (הולך ממנו לאבוד), ובא גוי ונגכע בקלוחו, אסור מה שנשאר בכלי, מאי טעמא גוי בתרא הא לא בטליה וקא מנסיך ליה, וכל שכן הכא דלא ניחא ליה לגוי דניזיל לאיבוד כמעשה דידכו, ודוק ותשכח במילי דשמעתא כולה דאיהו מילי תריצן וברירן למאן דמסגי באורחא כבישא ותריצא, עד כאן..

הא דאסר רבא בגישתא לכולי חמרא, ודייק עליה רב פפא ומכל מקום במאי בניצוק ואהדר ליה רבא שאני התם דכולה אגישתא ובת גישתא גריר. נראה דלאו למימרא דסבירא ליה לרבא בניצוק דלא הוי חבור, אלא דאינהו הוו בעו מניה דרבא טעמא דמילתא מאי היא, ואי אתיא דוקא כמאן דאמר ניצוק חבור או אפילו כמאן דאמר דניצוק לא הוי חבור, ואהדר להו דלכולי עלמא אמרה למילתיה, משום דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר, כן נראה לי.