Rashba on Bava Metzia 58 רשב״א על בבא מציעא נ״ח

השוכר את הפועל לשמור את הפרה. פירש רש"י ז"ל, בפרה אדומה, ובתינוק שמגדלין למלאות מים לפרה, ולזרעים לעומר, ולהקדשות קא פריך. ואינו מחוור, דבתוספתא (פ"ח ה"א) שנאוה בענין השומרים ולא בענין הקדשים. ור"ח ז"ל פירש כולן בחולין ולא בהקדש, ואלשמור את הזרעים קא פריך, דזרעים שנשרשו משמע, והיינו קרקעות, ולקרקעות קא פריך, והוא הנכון.

ופרקה רב ששת, כשקבל על עצמו וקנו מידו, וכן אמר ר' יוחנן בשקנו מידו. כן היא ברוב הספרים ובפירוש ר"ח ז"ל. ואיכא למידק, מדאמרינן בשלהי פרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צד, א) מתנה ב) שומר חנם להיות כשואל, ואמרינן במאי בדברים, ואמר שמואל בשקנו מידו, ור' יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו מידו, בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. וי"ל דשאני התם שהוא שומר חנם, וכיון שהוא בדין השומרים, יכול הוא לחייב עצמו כדין השואל, אבל כאן שאינן בתורת שומרים כלל, אי אפשר להתחייב עליהן כדין שומרים כלל אלא אם כן קנו מידו. ולפיכך פסקו כל הפוסקים כאן דוקא בשקנו מידו, והתם אפילו בשלא קנו מידו כר' יוחנן.

הא דאמר ר' יהודה ס"ת בהמה ומרגלית אין להן אונאה. וכן אמר ר' יהודה בן בתירא סוס וסיף וחטיטום במלחמה אין להן אונאה. הני מילי כשנתאנה לוקח, (דעידנא) [דאינהו] הוא דלדידהו שוה להו, אבל מוכר שנתאנה, כל שכן שיש לו בהן דין אואנה.

ועד כמה עד כדי דמיהן. וכתב ר"ח ז"ל, דהלכתא כוותייהו דאזלינן בהו בתר אומדנא, מדשקלינן וטרינן בהו בגמרא אליבייהו. אבל הרי"ף ז"ל פסק כרבנן דאמרו לו לא אמרו אלא את אלו.