Rashba on Beitzah 13 רשב״א על ביצה י״ג

מהא דקתני בברייתא: הכניס שבלין לעשות מהן עיסה אוכל מהם עראי. משמע דדוקא עראי הא אכילת קבע לא, והכי נמי משמע מדרבי הושעיא דאמר (פסחים ט, א) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה, ומשמע דוקא כדי שתהא בהמתו אוכלת לפי שאכילת בהמה כעראי לגבי אכילת אדם אבל אכילת אדם חייב. ואיכא למידק מדאמרינן במנחות בפרק רבי ישמעאל (סז, א) מירוח הגוי אינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין, פירוש שלא יערימו לפטור דגנם על ידי מירוח גוי, ופריך אי הכי חלה נמי ופריק חלה אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח, תרומה נמי אפשר דעביד לה כדר' הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו וגו', ואם איתא דר' הושעיא לא פטר אלא באכילת בהמה לבד מאי קושיא דהא במירוח הגוי פוטר תבואתו אפילו באכילת קבע [ו]אי עבד לה כדרבי אושעיא לא פטר לה אלא מאכילת עראי, ואם כן עדיין ראוי לתקן ולחייב מירוח הגוי משום גזירת בעלי כיסין שלא יפטרו דגנם אפילו מאכילת קבע. ותירצו מקצת מרבני הצרפתים ז"ל (תוס' שם ע"ב ד"ה כדי) דמירוח הגוי נמי לא פטר מן הדין אלא מאכילת עראי, משום דמירוח ישראל מחייב בעראי אף על פי שהיה מותר בעודה במוץ שלה ומירוח הגוי אינו מחייב אבל מיפטר [לא] פטר והילכך הרי הוא כאלו לא מירח והרי הוא כאלו עדיין במוץ שלה. והני מילי בתבואת ישראל שהיתה אסורה באכילת קבע במוץ שלה אבל מירוח הגוי בשל עצמו פוטר אפילו מאכילת קבע לפי שאפילו קודם מירוח היתה מותרת אפילו באכילת קבע, והילכך שפיר קאמר מירוח נמי אפשר דעביד לה כדרבי אושעיא דאי בעי פטר לה איהו נמי מאכילת עראי. והקשו הם ז"ל מדתנן במסכת (מעשרות) [פאה פ"א מ"ו] הקדיש תבואתו ומרחה פטורה מן המעשרות, ואמאי אחר הקדש ומירוח [פטורה נימא] דאסורה באכילת קבע מיהא, ויש לומר דכיון דאכילת קבע בעודה במוץ שלה אינה חייבת אלא מדרבנן לגבי הקדש פטורה לגמרי והעמידוהו על דין תורה משום פסידא דהקדש.

מאי לאו טבל טבול לתרומה גדולה וכו'. ללישנא קמא הוה ליה למימר כי האי לישנא אלא דלעיל נקט לישנא והכא קתני לישנא.

כותש למה לי. ואם תאמר דילמא עצה טובה קא משמע לן שיכתוש כדי שלא יפריש גם על העץ, יש לומר מכל מקום מדקתני כותש משמע שחייב לכתוש על כרחיה.

כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד. פרש"י ז"ל לפי שחטה אחת פוטרת את הכרי. וקשה לי לפירושו דאי מהא אם כן נימא כשם שהתרומה גדולה חטה אחת פוטרת את הכרי כך תרומת מעשר וזה לא אפשר דמעשר מן המעשר כתיב ואם כן היאך למדין ממנה. וניחא לי דלזה אי אפשר שהקישו הכתוב דהא מעשר מן המעשר כתיב, אלא שלהקישה למה שאפשר להקישה בא (קאי) הכתוב ומאי ניהו להיות ניטלת באומד ושלא לדקדק בשעורה, כשם שאין מדקדקין בתרומה גדולה שהיא פוטרת את הכרי [בחטה אחת] כך תרומת מעשר.
ורבותינו הצרפתים ז"ל פירשו (מנחות נד, ב תוד"ה ניטלת ור"ש תרומות פ"ק מ"ז) כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד כדי שיטול בעין יפה וכדתנן בפרק קמא דתרומות (מ"ז) אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. ומיהא להשוותן לגמרי [לא], דתרומה גדולה אינה ניטלת למצוה אלא מאומד אבל תרומת מעשר ניטלת מאומד משום היקשא דתרומה גדולה אבל למצוה אינה ניטלת אפילו לאבא אלעזר מאומד אלא במשקל, ובהא פליגי רבנן עליה דלדידהו אינה ניטלת כלל באומד אלא בדקדוק דמעשר מן המעשר כתיב ולאבא אלעזר ניטלת היא אף מאומד, ותדע לך מדתנן בתרומות בפרק ד (משנה ו) המונה משובח והמודד משובח ממונה והשוקל משובח משלשתן, ופריך בירושלמי (פ"ק דתרומות ה"ד) והא תנן אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין לא קשיא כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ותני אבא אלעזר בן גומל אומר מנין שאין תורמין במדה ולא במשקל ולא במנין תלמוד לומר ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ואין אתה תורם במשקל ובמנין, כלומר ההיא דאין תורמין לא במדה ולא במשקל בתרומה גדולה ולכולי עלמא וההיא דהשוקל משובח משלשתן בתרומת מעשר ואבא אלעזר בן גומל היא וכדתני אבא אלעזר וגו' ואלו לרבנן אינה ניטלת באומד. וגרסינן התם בירושלמי (פ"ד דתרומות שם) אההיא דהמונה משובח ממי הוא משובח אמר ר' מונה מן התורם מאומד, משמע דמאומד הוי תרומה אלא דהמודד משובח, וקאמר נמי התם אמר ר' הלל מתנית' אמרה כן והשוקל משובח משלשתן, כלומר מכלל דאיכא ג' לבד משוקל דהיינו מדה ומנין ואומד, ועל כרחך ההיא אבא אלעזר היא דאלו לרבנן הא משמע דאפילו עבר והפריש מאומד לא הויא תרומה וכדמשמע (רבא) בשמעתין דקאמר מחשב הא מדידה בעי אלא על כרחך אבא אלעזר היא, ואם אינה ניטלת אלא מאומד קאמר אבא אלעזר היכי קאמר התם דהשוקל משובח ממאומד בתרומת מעשר, אלא על כרחך אף לאבא אלעזר לא ילפינן אלא דמועיל מאומד ולא שיהא מצוה מאומד. וגרסת ספרים דגרסי' כשם שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה ליתא כדאמרן, אלא ה"ג כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה.

באומד ובמחשבה. פרש"י ז"ל מחשב כגון נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. וכן עיקר דמחשבה היינו שאינו צריך להוציא בשפתיו כלום, וכדמוכח בהדיא בפרק ג' דשבועות (כו, ב) דאמרינן התם דבשבועה גמר בלב ולא הוציא בשפתיו הוציא בשפתיו ולא גמר בלבו אינו חייב ופרכינן מכל נדיב לב דאלמא בקדשים אפילו גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו ופרקינן ההיא בקדשים ופרכינן ונגמר מינה ופריק משום דהוו להו קדשים ותרומה שני כתובים כאחד ואין מלמדין, אלמא תרומה ניטלת במחשבת הלב לבד בלא הוצאה בשפתים, ולא כמו שפרש"י ז"ל בפרק בתרא דבכורות (נט, א) מחשב ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש בצפונו או בדרומו, ואף על פי שאינו מפריש עכשיו כלום מהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה.
ואם תאמר והא עיקר מחשבה בתרומת מעשר [כתיב] ונחשב לכם תרומתכם דהיינו תרומת מעשר, כבר נשמר ממנה רש"י ז"ל דמחשבה [לאו דוקא] נקט דמחשבה בתרווייהו כתיבא אלא עיקר דרשה מניטלת מאומד. אבל בתוס' תירצו דמדכתב ונחשב לכם כתרומת גורן משמע שיותר הדבר פשוט שתהא המחשבה מועלת בתרומת גורן. ואם תאמר היכי פליגי במחשבה דתרומת מעשר דהא מכל מקום גבי דידה כתיבא מחשבה. ויש לומר דהכי גמירי דאף על גב דכתב ונחשב גבי תרומת מעשר לא ילפינן מיניה אלא לתרומה גדולה, וכענין שאמרו בירושלמי (תרומות ריש פ"ב) גבי מוקף דתרומת מעשר דגבי דידה כתב ממנו דילפינן מניה והרמותם ממנו מן המוקף ואפילו הכי לא ילפינן מיניה לתרומת מעשר דהא אינו צריך מוקף ואפילו הכי מלמד לתרומה גדולה, וכדאמרינן כל התורה לומדת ומלמדת חוץ מזה שמלמדת ואינה לומדת.

מעשר ראשון שהקדימו בשבלין שמו טובלו לתרומת מעשר מאי טעמא אמר רבא הואיל ויצא עליו שם מעשר. תמיה לי מה הוסיף רבא בטעם הדבר דהיינו לשון ריש לקיש ממש שאפילו שמו טובלו, אלא הכי הוי ליה למימר מאי טעמא דכתב מעשר מן המעשר כל שקרא לו שם מעשר שמו טובלו, ומהאי טעמא נמי הוא דהוי מעשר דאי לאו האי קרא (ו)בדין היה שלא יהא מעשר כלל דהא כתיב מעשר דגנך כההא דתנן גבי חלה (חלה פ"ב מ"ה) המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן, אלא דרבייה רחמנא הכא מדכתיב מעשר מן המעשר אי נמי דכתיב מכל מעשרותיכם, וצריך לי עיון.

ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב. פירוש משום דהוי כמירוח הכרי והיינו דמייתינן עלה ההיא דאיזה גרנו למעשר, ולא כפירוש רש"י ז"ל שפירש משום דהוי קבע למעשר.

כיצד מולל. פירוש ביום טוב, דאלו בשבת אסור למלול וכדמשמע בברייתא לעיל (ביצה יב, ב) דקתני המולל מלילות מערב שבת דאלמא מערב שבת אין בשבת לא, והא נמי דאמר מוללין מלילות ביום טוב ואקשי עליה אביי מדקתני בהדיא המולל מלילות מערב יום טוב קא פריך ואמר איידי דתנא מערב שבת תנא נמי מערב יום טוב, דאלמא בשבת לעולם לא ודוקא קתני מערב שבת אבל שבת לא.

כיצד מנפח. כלומר בשבת, דאילו ביום טוב מנפח אפילו בקנון ובתמחוי (כדלעיל ביצה יב, ב) והכא לא שרי אלא בידו ובידו אחת.