Rashba on Beitzah 28 רשב״א על ביצה כ״ח

אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו לשמרו מן העכברים. ואפשר לי לומר דלא אסרו לשקול אלא בלוקח מן הטבח ואי נמי בשותפין הבאין לחלוק ביניהם כר' חייא ור"ש ברב שזה כעובדין דחול אבל לשקול בתוך ביתו לדעת כמה יבשל מותר שכן אדם עושה בתוך ביתו, והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) תני רשב"ג אומר אף מפיס אדם את עצמו (ד)[ב]ליטרא לידע כמה הגיע לו כי הא דר' מונא זבין חרובין דשמטתה ואתא ושאל לר' חזקיה וא"ל נהגין רבנן (כחדא) [כהדא] דרשב"ג, ומיהו בגמרין לקמן בשלהי פרקין (ביצה כט, א) לא משמע הכי שהרי אמרו א"ר ירמיה בר אבא אמר רב האשה מודדת קמח ונותנת לתוך עיסתה ושמואל אמר אסור ותנא דבי שמואל מותר ואמר אביי השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר הלכה למעשה אתא לאשמועינן דאסור, ומיהו אפשר דהלכה כרב ורב אפילו למעשה שרי, והא דירושלמי מסייע למאן דפסק כרב ואפילו למעשה שהרי אמרו דרבנן נהגין בה כרשב"ג.

ואמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול ביד. פירש רש"י ז"ל טבח שיודע לכוין משקל כנגד משקל בידיו אסור לשקול בשר בידיו לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין. ואינו מחוור בעיני דדומיא דאידך אחריתי דקאמר אסור לשקול במים קאמר שאין שם זכר לליטרא והכא נמי לשקול ביד שיודע לכוין בו משקלו, וכן נראה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם (שם בהלכה ו) טבח אומן אסור לשקול בשר בידו שידו כליטרא הוא, ובתוספתא (פ"ג ה"ד) נמי גרסינן אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אבל שוקל בידו ומניח ואם היה טבח אומן לא ישקול בידו מפני שידו כמשקל אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה ע"כ, כלומר אף על פי שהוא יודע לאמן את ידיו לחתוך בכיוון כאלו שוקל בליטרא אפילו הכי מותר דמכל מקום אין נראה כאן כעובדין דחול כלל.

אמר ליה אביי ודילמא עד כאן לא קאמרי רבנן התם משום דלא מחזי כעובדין דחול אבל הכא דמחזי כעובדין דחול לא. והילכך לא קיימא לן כוותיה אלא כחכמים דאמרו אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר, וכן פסק הרי"ף ז"ל.

מתני': אין משחיזין את הסכין ביו"ט. איכא למידק היאך שנו הא דהשחזה גבי אין נמנין וחלק בין אין נמנים ובין לא יאמר אדם לטבח שהן בענין אחד בחלוקת הבהמה משנה באמצע אין משחיזין את הסכין. ונ"ל דלפי שאמר חבורה אחת שבאו למנות על הבהמה שאסור להם לפסוק דמים שנה גם כן שאם באו לשחטה שלא ישחיזו את הסכין במשחזת ואחר כך שנה במי שיקח מן הטבח מה שמותר לו ומה שאסור לו.

איכא דמתנו לה אסיפא הא דאמרת בשל עץ מותר לא אמרן אלא להעביר שמנוניתה אבל לחדדה אסור. ואף על גב דהאי לישנא בתרא אנן כלישנא קמא נקטינן דקאמר הא דאמרת בשל אבן אסור לא אמר אלא לחדדה אבל להעביר שמנוניתה מותר מכלל דבשל עץ אפילו לחדדה מותר, דהא מדרבנן היא דאין כאן מלאכה דאורייתא ונקטינן בשל דבריהם לקולא.

מאן תנא בהשחזה אסור אמר רב חסדא דלא כר' יהודה דאמר לכם לכל צרכיכם אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה אמר ליה יהא רעוא דתדרשון משמאי ככל הני מילי מעלייתא. ונראה דמדקאמר בהשחזה אסור ולא קאמר במשחזת אסור שמעינן דרב חסדא בכל השחזה שרי ואפילו בהשחזה של אבן דבכל השחזה שרי ר' יהודה ומדרש נמי דרשינן לה בפרקא, וכן נמי משמע דאית ליה לרב יוסף מדקאמר רב יוסף בסמוך סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט והני מילי דפסיק אגב דוחקא ומדקאמר מותר לחדדה משמע לחדדה אפילו בכל דבר ואפילו במשחזת של אבן ואורויי נמי מורינן וכדרב יוסף [ורב חסדא] דאינהו בחדא שיטתא קיימי ולא פליגא חדא אאידך. ואם תאמר אם כן קשיא דרב יוסף אדרב יוסף דאמר בסמוך הוה קאימנא קמיה דרב יוסף והוה קא מעבר סכינא אפומא דרחיא ואמרי ליה לחדדה קא בעי לה והאי דלא קאמר לי משום דהלכה ואין מורין כן, ויש לומר דהתם כשעמדה בערב יו"ט דאף ר' יהודה מודי במכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט שאין עושין אלא בשינוי ובשינוי מיהא מתיר אפילו להורות, ורב יוסף וכן רבא סבירא להו דהלכה כמותו אף באפשר לעשותן מעי"ט ובשינוי במשחזת של עץ ואי נמי אפומא דרחיא אלא שאין מורין כן אבל כשעמדה בי"ט מותר אפילו במשחזת של אבן ואורויי נמי מורינן והיינו דרב חסדא ורב יוסף. כן נראה שיטה זו בעיני.
אבל הרי"ף לא ביאר מכל זה כלל והביא סוגיית הגמרא, ואפשר שלא רצה לפרסם ההיתר, אי נמי סבר הרב ז"ל דאפילו עמדה בי"ט אין משחיזין במשחזת של אבן אלא בדיקולא או בפומא דרחיא ואפילו הכי בכי הא אין מורין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' יו"ט הלכה ט) וז"ל אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה ע"ג העץ או ע"ג חרס או אבן ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבאו [להשחיזה] במשחזת במה דברים אמורים בשיכולה לחתוך בדוחק אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על גבי העץ שלא יבוא להשחיזה במשחזת ע"כ, ואינו מחוור בעיני וכמו שכתבתי, ועוד שאם כן אין לך מקום שנדרוש כר' יהודה וכדאמר ליה רב חסדא לרבא, ומכל מקום ראוי להחמיר כרמב"ם ז"ל.

מהו להראות סכין לחכם. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ט) דמפני זה אסרו שמא תמצא פגימה ויאמרו לו אסור לשחוט בה מפני פגימתה וילך ויחדדה במשחזת ע"כ, ולפי דבריו אינו אסור אלא בעם הארץ וכן ביאר הוא בעצמו, וזה קשה דאם כן הוי להו לפרושי ועוד שלא היה להם לומר מהו להראות אלא מהו לראות סכין לעם הארץ. והרי"ף ז"ל פירש גזירה שמא [יוציא] מחוץ לתחום, והרז"ה ז"ל הקשה עליו דבפרק משילין (ביצה לו, ב) משמע דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לגזור משום תחומין. והוא ז"ל פירש דראיית סכין כראיית בכור הוא שהן מעכבות השחיטה ונראה כמתקן ודן את הדין, ואינו נראה בעיני דאם כן אף תלמיד חכם לא יראה בעצמו כמו שאינו רואה את הבכור אפילו לעצמו. ורש"י ז"ל פירש משום דאוושא מילתא ומיחזי כעובדין דחול דמיחזי שדעתו למכור באטליז ותלמיד חכם רואה לעצמו בביתו, וגם זה צריך עיון [ו]עוד שלא אסרו לטבח לשחוט ולמכור לרבים ותנן שוחט ומחלק ביניהם ולהוליך סכין ובהמה אצל טבח (אסור) [מותר] (לעיל ביצה יא, א).

ורבי יהודה אמר [קרא] לכם לכל צרכיכם ורבנן אמרי לך ההיא מיבעי ליה לכם ולא לנכרים. ורבי יהודה נמי אית ליה לכם ולא לנכרים דאפילו בית הלל דרשי ליה הכי לעיל (ביצה כ, ב) וקיימא לן לדידן הכי, אלא דר' יהודה תרתי שמע מינה שפיר לכם לבדכם לכם לכל צרכיכם.

שפוד שנרצם. דרש רב חסדא דלר' יהודה מותר, פרש"י ז"ל כשנתקלקל ביו"ט או שלא היה יודע מבעוד יום דמכשירי אוכל נפש הוא, ופירש נרצם נשבר ראשו כלומר שאינו ראוי לצלות בו אלא אם כן יתקנו, ומה שאמרו בפרקין דלקמן (ביצה לד, א) אין מתקנים את השפוד ואין מחדדין אותו פירשה הוא ז"ל שם דלא כר' יהודה, אי נמי בנרצם מערב י"ט ודברי הכל, והא דאמר רב יהודה אמר שמואל בסמוך שפוד (שנרצם) [שנרצף] אסור לתקנו בי"ט אף על גב דמפשט בידיה פירש הוא ז"ל שנתמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר ואסור לתקנו בי"ט שהם יכולים להשתמש בו כמו שהוא וטרחא דלא צריך הוא ואף על גב דמפשט בידים ואין צריך להכות עליו בפטיש, ומכלל דבריו דבנרצם אפילו לתקנו בפטיש מותר לרבי יהודה והרז"ה ז"ל פירש בהיפך דנרצם הוא שנעקם מעט וזהו שמתיר רבי יהודה, ונרצף הוא שנשבר כדאמרינן (שבת טז, ב) דרצפינהו מרצף זה אסור אפילו לר' יהודה, דמודה ר' יהודה שאין עושין פחמין לעשות כלי, ואינו מחוור בעיני שאם נרצף הוא שנשבר ראשו היאך אמרו אף על גב דמפשט בידא, ואם הוא שנכפף ונעקם כעין שבירה אי אינו יכול לפשטו ביד או אם יכול לפשטו אין זה עושה כלי.

אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו אמר רב [מלכיו] ואיתימא רב אדא בר אהבה שומטו ומניחו בקרן זוית. פירש רש"י ז"ל שומטו מלפניו מהר בגרירא ובטלטול מן הצד עד שיעבירו מלפניו לקרן זוית אבל לא טלטול גמור דבהכי שרי וכדאמר ר' חייא בר אשי משמיה דרב [הונא] מטלטלו ומשנה בו שלא לטלטלו טלטול גמור אלא בגרירא בעלמא. וא"ת כיון שיש עליו בשר אפילו בהדיא יטלטלנו, דמאי שנא (מנער) [מעור] שמטלטלו אפילו לבית שמאי אם יש עליו כזית בשר (לעיל ביצה י, א). יש לומר דהכא אין צריך כזית בשר אלא אפילו פחות מכזית. אבל בתוס' פירשו דשומטו משמע אפילו בטלטול גמור, וכל שמותר לטלטלו מותר להניחו בכל מקום שירצה וכדמוכח בשבת פרק כירה (שבת מג, א).

רבינא אמר אף על גב דלית ליה בשר מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים. ואם תאמר למה לן מהאי טעמא והא כלי שמלאכתו להיתר ביו"ט הוא, ובתוספות נדחקו בזה ואמרו שהשפוד אין לו תורת כלי (וניטל) [ואינו ניטל] בשבת כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א), וזה דבר תימה הרבה בעיני שאפילו קנים ומקלות יש להם תורת כלי וניטלים בשבת, כדאמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכג, ב) אמר רבי אלעזר קנים ומקלות וגלוסטרא ומדוכה כלם קודם התרת כלים נשנו, כלומר אבל לאחר התרת כלים שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת אף אלו מותרים. ואפשר לומר דשפוד אסור לטלטלו משום דמוקצה מחמת מיאוס הוא, ואף על גב דרבינא גופיה פסק בשלהי פרק בתרא דשבת (קנז, א) כרבי שמעון דלית ליה מוקצה ואפילו במוקצה מחמת מיאוס וכן נמי שמואל בשלהי פרק קמא דשבת (יט, ב) בכרכי דזוגי הא (ד)אמר רב נחמן דביום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה (לעיל ביצה ב, א), ורבינא ושמואל אית להו הכין, וזו ראיה לרי"ף ז"ל שפסק (בסוף מכילתין) כר' יהודה ביו"ט. אלא שעדיין נצטרך לומר דאף קערות שאכל בהן אסור לטלטלן ביו"ט אלא לצורך גופן ולצורך מקומן, ומיהו אם [הם] בבית שעומד שם מותר לטלטלן בין שפוד בין קערות ולהוציאן משום גרף של רעי וכדגרסינן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א) אמר ליה אביי לרבה למר אליבא דר' נחמיה הני קערות היכי מטלטלינן להו אמר ליה רב ספרא חברין כבר תרגמה מידי דהוה אגרף של רעי.