Rashba on Chullin 106 רשב״א על חולין ק״ו

חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין ממנו לידים ור' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים. וברייתא דלעיל דקתני מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, מוקי ליה חזקיה בשאין היד סולדת בהן, כלישנא קמא, ופלוגתייהו בשהיד סולת בהן כנ"ל. וקיימא לן כר' יוחנן ואתיא כלישנא בתרא דלעיל, ובדין הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולישנא בתרא להקל.

כי פליגי בבת בירתא. ר' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים, כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן, מיהא משמע דאפילו איכא ארבעים סאה בבת בירתא קא אסר חזקיא דאי(ת ליה) [לית] ביה ארבעים סאה הא אינו טובל בו גופו, [מיהו] י"ל דכל שיש בו ארבעים סאה לכולי עלמא שרי, דבכי הא ליכא למיגזר אטו מנא אלא בשאין שם ארבעים סאה פליג, ואי קשיא לך אי פחות מארבעים סאה היאך תעלה לו טבילה ואפילו לידיו. ועוד מאי קאמר כל גופו טובל בהן. י"ל דידיו כיון דסגי להו בכלים ברביעית גם בקרקע כל שמטבל אותן בבת אחת די לו, דהא אריתא דדלאי סתמא לית בה ארבעים סאה, ואי לאו דשאובין מטביל בה את הידים. ואל תתמה שלפעמים אפילו בטבילת גופו מקילין בפחות מארבעים סאה כגון לבעלי קריין שתקנו להן תשעה קבין, ואע"פ שזה בקרקע וזה בכלים, והא דאמרינן כל גופו טובל בהן, הכי קאמר כל גופו טובל בחמי טבריא ולא באלו שבבת בירתא דוקא קאמר כנ"ל.

אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. כלומר ומשום סרך תרומה מיהא הוי שהיה בדין להטעין את הידים נטילה ואפילו לא צוו חכמים. וכל שכן עכשיו שיש בדבר מצות חכמים, ולעולם משום סרך תרומה, וכדאמרינן מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים, ומיהו תימה כי קאמרי מאי מצוה אמאי לא אמר ליה מוהתקדשתם כדאיתא בברכות (נג, ב) ויש לומר דהתם למברך ומשום ברכה, אבל המסובין העונין אין צריכין נטילה מוהתקדשתם אלא משום סרך תרומה.

הא דאמרינן: סבור מיניה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא. תמיהא לי אם כן מה בין פירות לפת, דאפילו בפת ליכא חובה אלא מצוה, וכדאמרינן לעיל ראשונים מצוה, וברייתא דקתני ראשונים ואחרונים חובה הא תריצנא לה מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. ויש לומר דהני לא שמיעא להו דברי רב אידי בר אבין דאמר מצוה, וברייתא הוא דשמיעא להו דקתני ראשונים ואחרונים חובה, והוה משמע להו דכשם שאחרונים חובה כך ראשונים חובה, ובפירות חובה ליכא הא מצוה איכא, כך נראה לי. ואסיקנא כרב נחמן דאמר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ודוקא כשאין ידיו מטונפות, הא לאו הכי צריך רחיצת ידים משום ברכה מיהא, וכן נמי בשאוכלין בפני עצמן, אבל על ידי טבול לא כדאמרינן (פסחים קטו, א) כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים.

(מי)הא דאמר: שמע מינה אין זימון לפירות. כלומר מאחר שלא נתנו לו כדי להצטרף עמהם, משמע שנים שאכלו דברים שיש להם זימון אם יש שם שלישי מצוה לתת לו כדי להצטרף עמהם, ומיהו תמיהא לי מאי דקאמר שמע מינה אין זימון לפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, דמנ"ל מיהא דמצוה ליחלק, דלמא אסור ליחלק, ושאני הכא משום דאין זימון לפירות אפילו היו שלשה אין מזמנין אלא זה מברך לעצמו וזה מברך לעצמו, וצ"ע.

קדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק. פירש רש"י ז"ל: לחולין עד פרק שני של אצבעות, לתרומה עד פרק שלישי שהוא סוף פצול האצבעות, לקדוש ידים ורגלים עד הפרק שמחבר פסת היד עם קנה זרוע, ושמואל דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא היינו פיצול כל האצבעות, ומחמיר היה על הברייתא.

ורב ששת דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא. פירשו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דזהו עד פרק ראשון של אצבעות, (ואלו) [ואינו] חולק על הברייתא (שהוא) [אלא] מפרשה לחולין עד לפרק זה פרק ראשון של אצבעות ולתרומה עד לפרק זה פרק שני ולקדוש ידים ורגלים זה פרק פיסת היד המחובר עם קנה הזרוע, ודלגה הברייתא פרק אחד בין תרומה לקדוש ידים, והחמיר רב ששת בחולין והצריך עד פרק השני (ב)[כ]תרומה והא דאמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לקולא, לאו לישנא דוקא נקט, דאדרבה לפי משמעותו מחמיר הוא נמי אצל החולין אלא לקולא משיעורא דשמואל קאמר, אבל בקדוש ידים לכ"ע סוף פסת היד ולא יותר, וכן מוכיח בערכין (יט, ב) משקל ידי עלי מכניס ידו לכלי מלא מים עד מפרקו, והי' בה והא תניא לקדוש ידים ורגלים עד לפרק, אלמא הפרק היינו סוף הכף ולא סוף הקנה המחובר בזרוע שהוא מפרקו. ובפירושי הרמב"ן ז"ל דבירוש' של מסכת ברכות (פ"ח, ה"ב) מחמירין לחולין מתרומה, דגרס התם בשם רב נטילת ידים לתרומה עד לפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו, וכתב הוא ז"ל דכן משמע מגמרין (קז, ב) דהתירו במפה לאוכלי תרומה והחמירו באוכלי טהרות, וכן מדקא מני והולך מקדש וחולין ותרומה דממעט והולך והוא ודאמימר משום דכהן הוא מחמיר בתרומה כחולין. וזה מן התימה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא לא אמרו נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה, ונאמר בתרומה עד פרק שני ולחולין שעיקרן משום סרך תרומה עד קשרי אצבעות, ושמא בירוש' החמירו בין לחולין בין בתרומה, החמירו בחולין עד קשרי האצבעות כעיקר שיעורה של תרומה, ובתרומה החמירו עד שיעורו של קדוש ידים והפרק של פסת היד קאמר, ולעולם תרומה חמורה, ובגמ' דילן דמשמע דשמואל מחמיר טפי מדרב מדקאמרינן רב אמר ע"כ לחולין עד כאן לתרומה, ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא, דאלמא שיעור חולין לשמואל כשיעור תרומה לרב, דילמא שמואל הכי קאמר, ע"כ בין לחולין בין תרומה לחומרא בשניהם, ולישנא נמי הכי משמע שהחומרא בשניהם הוא, מדקאמר עד כאן לחולין ולתרומה ולחומרא והוא שהחמיר בין זה לזה סוף פסת היד. והשתא נמי א"ש הא דרב ששת דאמר עד כאן לחולין ולתרומה לקולא דהוי עד סוף פצול האצבעות, דלא נצטרך לדחוק פירוש הברייתא לרב ששת שיפרש רב ששת לחולין עד הפרק הראשון וידלג פרק א' בין תרומה וקדוש ידים. והא דנקט עד כאן לחולין ולתרומה לקולא, קולא בא' מהם היא, משום לישנא דשמואל נקט ליה, ולא דוקא קולא בשניהם, ואף באחד מהם אלא קולא מדשמואל קאמר, ומה שהביא ראיה רבי' ז"ל מגמרין שהחמירו בחולין שלא התירו אוכלי מפה, בטהרות והתירו בתרומה, התם משום זירוז כהנים שלא לחוש שמא יגע, אבל להחמיר בשיעורן לא מצינו, ולישנא דברייתא דמונה והולך קדוש ידים ורגלים וחולין ותרומה במקצת הנוסחאות נמצא בהפך לחולין עד הפרק ותרומה עד הפרק וקדוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק, ותנא למעלה קתני, ואפילו לגרסת הספרים שמנה קדוש ידים וחולין ותרומה, וכן נמצאת בפירוש רבינו חננאל ז"ל, לא קשיא ולא מידי דמונה והולך הוא החמור שבכולן ואח"כ הקל שבכולן ואח"כ האמצעי בקדוש לחומרא וחולין לקולא ותרומה באמצע. ואם יש עיקר לפירוש זה יהיה שיעור החולין עד סוף פסת היד כשמואל ורבי אמי ור' מיאשא בר בריה דר' יהושע בר לוי וכבר הדיא דמסהיד משמיהו כך נראה לי. וכן נראה מפירושי רבינו חננאל ז"ל שפירש אמר רב עד כאן לחולין ע"כ לתרומה, פי' היה רב מראה לתלמידים עד לפקק לחולין עד לפרק לתרומה. פי' פקק קשרי אצבעותיו זולתי הכף של יד והפסק הכף של יד והאצבעות שקנה הזרוע המחובר בכף היד הוא הנקרא פרק ע"כ. עוד כתב ואסיקנא משמיה דריב"ל בין לתרומה בין לחולין לחומרא והוא עד המפרק ע"כ, והוא ז"ל מפרש מרפק כלל היד, ויש מדבריו ראיה מפורשת למה שכתבתי.

אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה. כלומר מתנה לאכילה. ופי' רבינו שלמה ז"ל ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם. וממנה אתה למד דמי שנטל ידיו שלא על דעת אכילה אפילו לשעתו צריך נטילת ידים על שאם אכילה. אלא שהוא תימה אם התנה לאכילה ושמר ידיו למה אמרו דוקא בשעת הדחק כאין פקתא דערבות, דהא איכא תנאי לאכילה ושמירה מהסיח, ושמא משום סרך תרומה החמיר ליטול בשעת אכילה שמא יסיח דעתו בהפלגת הזמן ולאו אדעתיה, וכתב רב"ח ז"ל ולא מיתוקמא אלא בשעת הדחק וכרבי [אבינא] דאמר לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא. ותמיהא לי דהא איכא תרי לישני בגמרא עלה ולישנא בתרא דאפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ומאי דקאמר להו אתון דלית לכון, עצה טובה קאמר להו, אתון דלא נפישי לכון מיא עבידו כרב, וה"ה לאחרים שיש להם מים רבים, אלא שאינן צריכין לעצה זו וכיון דללישנא בתרא כרב ונ"י דרבנן וכדאמרינן לעיל ומאי מצוה לשמוע דברי חכמים אזלינן לקולא, ומוטב שנשוה בין רבינא ורב ולא שנעשה אותם חולקין בכדי, והילכך בכ"מ שרי, ואפילו שלא בשעת הדחק נמי כנ"ל.