Rashba on Chullin 33 רשב״א על חולין ל״ג

הכי גרסינן: מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני או לא. ולא גרסינן בבעיא דר' זירא לטהרה מידי נבלה, דאם כן למה לי דאמרינן ואמרינן לאו היינו דבעי אילפא. דמדרבי זירא גופיה שמעינה לה דמדבעי לטהרה מידי נבלה דלאכילה פשיטא ליה, ומיהו אכתי לא ניחא לי למאי איצטריכינן הכא להא,ואמרינן דבלא[ו] הכי הוה מצי למידק דהדר ביה רבי זירא, דאילו הכא קאמר דכיון ששחט בה סימן אחד כאילו שחטה לגמ[רי] דאין טרפות לחצי חיות ואפילו לאכילה שריה. אם כן בין דקא בעי התם לאכילה בין דקא בעי לטהרה מידי נבלה שמעינן מיהא דהכא דהדר ביה מההיא וצריך לי עיון.

אמינא הא טעמא קאמר. כלומר וכיון דטעמא קאמר לא שייך למימר מי איכא מידי דאמרי (הזעצער: אולי צריך להיות דאמרינן) בסנהדרין (נט, א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור, ופריך, והרי יפת תואר לישראל שרי ולנכרי אסור, ומשני התם משום דלאו בני כבוש נינהו. ופריך טוב' ובכולהו יהיב טעמא, אלמא בדאיכא טעמא ליכא לאקשויי.

ומלחו יפה יפה. כלומר אפילו לצלי. דאי לקדרה מאי ימתין עד שתצא נפשה, דמסתמא ודאי בכדי שיעור מליחה תצא נפשה, אלא לצלי קאמר, ואף על גב דקיימא לן דלצלי לא בעי מליחה בעלמא וכדכתבינן בפירקין קמא (טו, א) בשמעתא דהשוחט לחולה בשבת, הכא שאני דכיון דמבית שחיטתה קא חתוך ועד שלא תצא נפשה הדם מתמצה דרך שם ונעקר ממקומו ובא [ל]כאן, ולפיכך לא מקרי דם האיברים שלא פירש אלא כדם האיברים שפירש.

תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרוצה לאכול מבהמה וכו' ואחד נכרי ואחד ישראל מתרין בו. וכן הלכה. ותמהני על הר"מ במז"ל שפסק בספר שופטים (הל' מלכים פ"ט הי"ג) דלישראל שרי ולנכרי אסור ואפילו בששחטה ישראל, ובברית' לא משמע הכין, ואיתא לקמן (חולין קכא, ב).

השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים. להכי נקט חיה ועוף לאשמועינן דלא בקדשים מיירי אלא בחולין, וכדדייקינן מינה בגמרא דחיה בקדשים [מי איכא] לאשמועינן נמי דאף על גב דבני כסוי נינהו לא מיפסלא כי לא יצא מהם דם.

לפי שלא הוכשרו בדם. דקדק מכאן רבי יצחק ברבי אברהם ז"ל דאין צריך להדיח הבשר אלא מולח ומבשל, דאם לא כן היאך נאכלין בידים מסואבות והא הוכשרו במים שהודחו בהן, ולא הבנתי דבריו ולאחר בישול היאך נאכלין בידים מסואבות אחר שהוכשרו במים שבקדרה. ובתוס' דחו דבריו דאיכא לאוקמי מתניתין באוכל בצלי, דאז אין צריך לא הדחה ולא מליחה. וגם זה אינו מחוור בעיני.
ומסתברא שאין מכאן ראיה לא לזה ולא לזה, דדילמא בשהודחו במים שלא מדעת, ומתניתין לאשמועינן הוא דאתא דהיכא דלא יצא מהם דם לא הוכשרו, הא יצא מהם דם הוכשרו בדם דמינח ניחא ליה בהוצאת דם ונכשרין בדם, ולאשמועינן דידים תחלות או לאשמועינן דחולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בגמרא.

דילמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילה דמעשר. פירשו בתוס' דהאי דילמא עיקר הוא דהכין משמע מלשון הברייתא דקתני וחכמים אוסרין, ולשון אוסרין ומתירין לא שייך אלא באכילה, והכין הוא מוכרח בעיני, דהא אמרינן בפרק קמא (יח, א) גמרא השוחט במגל קציר פוסלים ומכשירים אוסרים ומתירים חדא מילתא היא, עוד הביאו ראיה מדפרכינן הכי להדיא הכא ובחגיגה (יח, ב) ואי לאו דעיקר הוא לא הוה פריך מינה כל הכי להדיא. ועוד דהתם לא גרסי בשום ספר דילמא אלא מתקיף לה רב שימי בר אשי, ע"כ לא פליגי רבנן וכהאי יש לנו אחרים בתלמוד דילמא שהן נאמרין בעיקר בנדרים (מז, ב) אמר רבא [דלמא] לכתחלה הוא דלא הא עבד עבד. וההוא על כרחין לאו בספק קאמר, דליכא מאן דאמר שיכול להחליף לכתחלה איסורי הנאה וליהנות בחליפים וכמו שכתבתי שם, ועוד בפרק אלו נדרים (נדרים פג, א) דלמא מיין הוא דהפר לה מחרצן וזוג לא הפר לה שאינו מתענה.

הכי גרסינן: רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון ידים תחלות לחולין. ולא גרסינן משום ר' מאיר דגרסי בספרים דאי ר' מאיר כיון דרוב סתמי ר' מאיר נינהו לא הוה להו למימר ורבי שמעון בן אליעזר היא אלא ר' מאיר היא.

הכא בחולין שנעשו על טהרת הקדש עסקינן ודלא כר' יהושע. כלומר דלא כרבי יהושע אבל לר' אליעזר אתיא מדלא מסיים בה בחולין שנעשו על טהרת תרומה כדמסיים בה ר' יהושע, ומשום דרבי יהושע מתלמידי בית הלל ורבי אליעזר מתלמידי בית שמאי וכדאמרינן ר' אליעזר שמותי הוא ניחא ליה לאוקומי כר' יהושע כל היכא דמצי לאוקומי כותיה, אבל כר' אליעזר לא מוקי אלא מדוחק, ולפיכך (לא) קאמר הכא ודלא כר' יהושע ולא קאמר ור' אליעזר היא, ואי נמי מסתברא דמשום דרבי אליעזר לא קאמר בהדיא לא מצי מוקי כר' אליעזר, דדילמא הא דקאמר בסיפא בחולין שנעשו על טהרת תרומה אתרווייהו קאי, או דילמא לאו אתרווייהו אבל דלא כרבי יהושע ודאי אתיא.