Rashba on Chullin 47 רשב״א על חולין מ״ז

הא דאמר רבא בתרתי בועי דסמיכן להדדי דלית להו בדיקותא. פירש רש"י ז"ל דקים ליה לרבא דאינם סמוכות אלא מחמת נקב שהוא בריאה והעלה הנקב את הבועות הללו סביביו. ולא מיחוור. דאם כן היה לו לרבא לפרש באיזה שיעור קרוב הן שיש חוש להן. והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' שחיטה הי"א) פירש לפי שקרוב הדבר הרבה שיש נקב ביניהן ואין להן דרך בדיקה, וכמדומה שגם זה אינו מתייבש, שאם כן [ל]נקבינהו לתרוייהו זו מכאן וזו מכאן ואחר כך אפשר לבדוק בנתיים אם יש שם נקב או לא. ויש מי שפירש דחיישינן שמא תדחק זו על זו ותבקע האחת מחמת דוחק חברתה או פעמים שתיהן, וזה הנכון, וסמיכן דקאמר רבא כדי שתוכל האחת לדחוק חבירתה, הא לאו הכי כשרה.

כל הני עיזי בריאתא הכי אית להו וקרו ליה טבחי עינוניתא דורדא. והא דאמרינן אבל ביני ביני טריפה. בשאינה במקום עינוניתא או שהיה גדולה כשאר האונות ואינו דומה לעינוניתא דורדא. ותרתי עינוניתא דורדא רש"י ז"ל אסרה, משום דחדא גופה [לא] התירוה, אלא משום דכל הני עיזי בריאתא הכי אית להו אבל תרתי דלית להו טריפה, ורבותינו הגאונים ז"ל התירוה, וכן כתב בתוספות בשם רבינו אפרים ז"ל, וטעם דבריו דודאי ה(ו)א דסבר רב אשי למטרפה, בתרתי הוה עובדא, דאי בחדא כולהי עיזי הכי אית להו ולא הוה אמר בכי הא הני עיזי בריאתא, הכי אית להו, ועליהם סמכו העולם לנהוג בהם היתר, ולענין אשלומי נמי אם יחסרו אונות הימין מצרפת האי עינוניתא בהדייהו הואיל ויתרת היא, כך אמרו בשם הגאונים ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' שחיטה ה"ב) וגם רבינו שלמה כן כתב שמצא בתשובת הבבליים, ודעת רש"י ז"ל לאסור (ו)[ד]לא קיימא בדר' דידהו.

והני מילי מגואי אבל מתתאי טריפה. כך גריס רש"י ז"ל, משמע דלפנים בין מצד זה בין מצד זה כשרה, אבל בה"ג כתוב מגבה בין מהאי גיסא בין מהאי גיסא טריפה.

אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה. כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה"ד) אבל פחות משיעור זה כשרה, והסכים לפירושו גם הרמב"ן ז"ל, והביא ראיה מדגרסי בבבא בתרא (קמו, א) אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא, ואקשינן פשיטא אפילו דינר תנן, מהו דתימא הוא הדין דאפילו פחות מדינר, והא דינר אורחא דמילתא קתני, קא משמע לן. ובמסכת ברכות (טו, א) אפילו מיל אינו חוזר, ואמרינן ומינה דמיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר, מכאן יש ללמוד דכל שיעורי חכמים כיוצא בזה אף על גב דקתני עלייהו אפילו, דוקא נינהו, הא [פחות] מכשיעורין לא. ויש מי שפירש דאפילו פחות מכאן, ואורחא דמילתא נקט.

דשיעא כאופתא דלית ליה חתוכא דאוני. פירש רש"י ז"ל שאם יש סדק כמין מראה הפרש ניכר כשרה, דלאו שיעא כאופתא היא, אבל הרמב"ם ז"ל (שם פ"ח ה"ו) כתב נמצאו שתי אונות כאונא אחת ואינן נראות כב' דבוקות אם היה ביניהם כמו עלה ההדס בין בעיקרן בין באמצען בין בסופן כדי שיוכר (שם) [שהן] דבוקות מותרות, ואם לאו הרי זו (אסורה) [חסירה] וטריפה. ובחבור הרב ז"ל סריכן מעיקרייהו ועד סופייהו מייתינן סכינא ומפרקינן להו [אי] מפקא זיקא מבינייהו חדא היא וטריפה ואי לא כשרה. והרב בעל העיטור ז"ל [כתב] מסתברא לן דאפילו סריכא כולה מעיקרא ועד סופו אי מראה הפרש ניכר בו כשרה, דהא אמרינן האי ריאה דדמיא לאופתא טירפא א"ד דשיעא כאופתא דלית בה חתוכי דאוני ומראה הפרש ניכר בו כשרה דלא שיעא כאופתא ומקום רבותא הוא וכשרה.

ככבדא כשרה כבשרא טריפה. פירש רש"י ז"ל כעין כבדא וכעין בשרא, והר"ז ז"ל פירש ככבדא בממשותיה ובשרא בממשותיה, דאי כפירוש רש"י ז"ל הוה ליה למימר כעין כבדא כעין בשרא כדאמרינן כעין כשותא כעין מוריקא, וכל מראות הללו שמנו חכמים שהיא נטרפת בהן נופחים את הריאה תחלה ואם היה חוזרת למראה (בשר) [כשר] כשעומדת בנפיחה כשרה, שהריאה בגוף הבהמה נפוחה היא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם פ"ז הי"ח) וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל.

אמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון מבפנים [לא] שמיה חסרון. ותמיה לי ומי מעליא נשפכה כקיתון מהעלתא צמחים ולא מורה בה ר' יוחנן התירא כדאמר לקמן (חולין מח, א) כי הוה אתו לקמיה דר' יוחנן הוה משדר להו קמיה ר' שמעון בן לקיש דמורה היתירא משום ר' אלעזר בר' שמעון וליה לא סבירא ליה. ויש לומר דריאה שנשפכה כקיתון לית בה חשש נקב, ומבפנים היא שנימקה בשרה, ונמס כדונג, ומשום הא לא חיישינן דהדר בריא, ומשום נקב ליכא, דעורה לא לקה כלל, אבל צמחים שהם מחמת ליחה שמתאספת בין עור לבשר ונפסדת שם ונעשית מוגלא קרוב הדבר הרבה שניקב העור על ידי כך, ואף על פי שנראית שלמה ועולה בנפיחה קרום הוא שעלה בה, ומיהו לא מורי בה לאסור, דלא קבלה מרבותיו, ומיחש הוא דחייש לה.

והאי ריאה שנשפכה כקיתון אסקא רבא והוא דקיימין סימפונא, והיכי ידעינן מייתינן צעא דקוניא ומותבינן לה בגווה, אי אית ביה שורייקי חיורי טריפה, ואי לאו כשרה. ותמיהא ודלמא אינקיב חד לחבריה ונקב לא ידיע במנא. ואפילו נקיב נקב שלא לחבירו הכא הוה לן למיסר דמוגלא לא סתמא, ונראה דהכא לנקב לא חיישינן (ב)[ד]ודאי כיון שהגיע להפסד גדול כזה עד שנעשית כולה מוגלא, אם איתא דמטי לקותא לסימפונהא איפרוקי הוה איפרוק וידיע במנא, וכיון דלא מיפרקי חזקה לא מטי להו לקותא כלל לסמפונות ולא אינקיבו, הלכך לא חיישינן לנקב כלל, כן נ"ל.