Rashba on Chullin 53 רשב״א על חולין נ״ג

בעא מיניה רב כהנא מרב יש דרוסה לחתול או לא. אמר ליה אף לחולדה יש דרוסה, יש דרוסה לחולדה או לא אמר ליה אף לחתול אין דרוסה, חתול וחולדה יש להן דרוסה או לא אמר ליה (אף) לחתול יש דרוסה לחולדה אין דרוסה. פירשו בתוס' דבמעמד אחד נשאלו שאלות אלו, ואף על גב שהשיב לו דיש לחולדה דרוסה, והדר מעא מיניה אם יש לחולדה דרוסה או לא, לא קשיא דרב כהנא סתמא בעא מיניה אם יש דרוסה לחתול, ואמר לו פעמים שאפילו לחולדה יש דרוסה, והדר בעא מיניה אם יש דרוסה לחולדה בכל מקום, ואמר לו שאף לחתול אין דרוסה בכל [מקום], והדר בעא מיניה חתול וחולדה אם דריסתן שוה דבמקום שיש דרוסה לזה יש דרוסה לזה או לא, ואמר ליה לחתול אית ליה דרוסה טפי מחולדה וכדמפרש ואזיל הא דאמר אף לחולדה יש דרוסה בעופות, ומדקאמר עופות סתם משמע דכל עופות קאמר, והא דאמר ליה אף לחתול אין דרוסה באימרי רברבי וכדתנן דרוסת הזאב בדקה למעוטי חתול, והא דאמרינן יש לחתול דרוסה לחולדה אין דרוסה, בגדיים וטלאים וכדקאמר רב חסדא לעיל דחתול ונמיה יש להן דרוסה בגדיים וטלאים וחולדה בעופות.

איבעיא להו שאר עופות טמאים יש להן דרוסה או לא. פירוש שאר עופות חוץ (מגס) [מנץ] וגס דקתני במתניתין, ופירוש גם אסטור, אמר ליה רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר שאר עופות טמאין יש להן דריסה, והא תנן ודרוסת הנץ, כלומר ומדנקט דרוסת הנץ וגס לא אדכר שאר עופות, משמע בנץ וגס הוא דיש להן דריסה הא שאר עופות אין להן דריסה כלל, ואמר ליה לא קשיא (גס) [נץ] בדרבה מינה, כלומר והוא שיהא עוף הדק כדפירש רש"י ז"ל, וכדתנן במתניתין דרוסת הנץ בעוף הדק, ועל זה סמך רבינו ז"ל בהלכותיו שהביא סתם הא דרב הלל ולא אמר והוא שיהא עוף הדק, לפי שסמך על משנתינו דקתני בהדיא דרוסת הנץ בעוף הדק. ושאר עופות טמאין כדכותייהו, ואם הם גדולים יותר מן הנץ יש להן דריסה גם כן בעוף גדול דכותייהו, וכל שכן בדזוטרא מינייהו, ואם הם קטנים יש להן דריסה בזוטרא דכותייהו, ודרוסת הגס אפילו בעוף הגס כגון אווזים ותרנגולין נמי יש לו דריסה. אי נמי נץ בדכוותייהו [ו]בשאר עופות טמאים בדזוטרי מינייהו, וכיון דאיכא תרי לישני בגמרא נקטינן לחומרא, ויש ספרים שכתב בהן בהדיא והלכתא נץ בדרב מינה דריס. ואם גס דקתני במתניתין הוא אסטור כמו כן אין דריסה לשם עוף גס בגדול ממנו אלא אסטור ואפילו פלקו' אלא בדכותיה, אבל בדרב מניה כגון גבוואו ואוס ארדא וכיוצא בהן לא, וכמו שכתבנו, מכל מקום הנשר יש לו דריסה בכל, לפי שהנשר גדול מן האסטור וגס, וכל שלמעלה ממנו קאמר יש להן דריסה בעוף הגס. ויש מי שפירש גס במתניתין עוף גס, כלומר גדול מן הנץ. ולפי פירוש זה כל שהוא למעלה מן הנץ יש לו דריסה בכל עוף, ואפילו בדרברבי מינייהו, ולפי זה הא דקא מיבעיא ליה שאר עופות טמאין את שלמטה מן הנץ קא מיבעיא ליה, ובודאי (ב)[ד]שיטה של שמועתינו מראה כן, שלא הזכירו כאן אלא נץ, אלא דפש(י)טא דמשנתינו לא נראה כן לכאורה דהא משמע דכי היכי דנקט בחיות חיות ידועות בדקה וגסה, וכדקתני זאב בדקה וארי בגסה, הכי נמי לכאורה נקט בעופות עופות דורסין ידועין נץ בדק וגס, כלומר עוף פלוני בגס. ומכל מקום יש להחמיר כפירוש הזה השני, והא דלא איבעיא להו שאר חיות טמאים יש להן דריסה או לא כדאיבעיא להו בשאר עופות טמאין, לפי פירוש זה ניחא דבעופות לא איבעיא להו אלא בשלמטה מן הנץ ודכותיה בחיות בשלמטה מן הזאב כבר פירשו דיש להן דריסה בגדיים וטלאים כחתול ונמייה ושועל ומיהו בשלמעלה מן הזאב כגון דוב והנמר משמע דלית להו דריסה בשור ובשאר בהמה גסה דהא ארי קתני, דאלמא כל שלמטה מן הארי אין דריסה בבהמה גסה.

איכא דאמרי אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי יש דרוסה לשועל, איני והא כי אתא רב דימי אמר מעשה ודרס שועל רחל במרחץ של בית היני ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין דריסה לשועל אמר רב ספרא ההיא כלב הוה. ואם תאמר ואמרי לא שני ליה ההיא רחל גדולה היתה, וכי אתמר דרב כהנא בגדיים וטלאים אתמר. איכא מאן דאמר שכך היה ידוע להן דקטנה היתה, והכי נמי משמע באידך לישנא דאמרי ההיא חתול הוה, ואי רחל גדולה אף לחתול אין לו דריסה. אי נמי יש לומר דלישנא קא דייק דבא מעשה לפני חכמים ואמרו אין דריסה לשועל, ואי משום שהיתה גדולה הוה ליה למימר ובא במעשה לפני חכמים והתירוה, אלא ודאי אין דריסה לשועל, משמע דאין דריסה לו כלל קאמרי. ואיכא מאן דאמר דאי סבירא להו דשועל יש לו דריסה, אף באמרי רברבי יש לו דריסה, לפי שהוא גדול מן החתול, דודאי ספוקי מסתפקא להו אי אית ליה דרוסה כלל או לא דאפשר לומר דלית ליה כלל, והיינו דפרקינן לאידך לישנא ההיא חתול הוה, אבל לכשתמצא לומר דאית ליה דריסה אפילו באימרי רברבי אית להו, ואינו מחוור דהא לכולהו לישני מתניתין דריסת הזאב למעוטי כל שלמטה מן הזאב אתא, ושועל ודאי למטה מן הזאב הוא, ורב נמי אמר לעיל בהמה מן הזאב ולמעלה, ואף על גב דאמרי עלה למעוטי חתול הוא הדין לכל שלמטה מן הזאב, אלא שהדבר מצוי שהחתול יותר מצוי לדרוס מן השועל, אלא ודאי אפילו תמצי לומר דשועל יש לו דריסה דוקא בגדיים וטלאים, אבל באמרי רברבי לא, וכיון דאתמר דשועל יש לו דריסה ואיתמר דלית ליה דריסה, מספק אית ליה דריסה דספיקא דאורייתא ולחומרא. פסק הלכה, הרי יש לו דריסה בכל בהמה גסה וכל שכן בבהמה דקה ובעופות. זאב יש לו דריסה בדקה אבל לא בגסה, ואפילו בדקה שבגסה כגון עגלים רכים אין לו דריסה, דהא קתני במתניתין ודרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה לא חלק בין קטנים שבהן לגדולים שבהן, אף על פי שיש מקצת רבותא ז"ל שכתבו כן וזאב כל שכן דבכולהו עופות יש לו דריסה, ולפי דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל שכתבנו למעלה אפילו בגסה יש דריסה לזאב, וכבר כתבנו למעלה שאין הדבר נראה כן, ולא כן דעת רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' שחיטה ה"ד) אלא כמו שכתבנו שאר חיות טמאות דינן כזאב דאין להן דריסה בבהמה גסה, דארי קתני וכל שלמטה מן הארי אין לו דריסה בגסה. חתול ונמיה יש להן דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בכולהו עופות, והיינו דרב חסדא והיינו דרב דאמר ליה לרב כהנא לחתול יש דריסה בגדיים [ו]טלאים, ונמיה כחתול, דהא רב חסדא חתול ונמיה קאמר דיש להן דריסה, ואסיקנא איהו דאמר כרבנן, ומתניתין דקתני זאב ולא קא תני חתול באימרי רברבי קא מיירי אבל בגדיים וטלאים לא מיירי. שועל מספק יש לו דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בעופות, אבל באמרי רברבי לא, דלמטה מן הזאב הוא. וחולדה אין לה דריסה בבהמה כלל ואפילו בגדיים וטלאים, אבל בעופות יש לה דריסה, ואפילו בעוף הגס, דהא סתמא קאמרינן דרוסת חולדה בעופות. וכולהו עופות אין להן דריסה בבהמה, דהא דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס קתני, דמשמע דבבהמה לית להו דריסה כלל, וכבר כתבנו למעלה דנראה מתוך דברי רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל דנץ (אין לו) [אית ליה] דריסה בגדיים וטלאים אם ניקב צפורנו לחלל, ואין הענין מתחוור לפי שיטת השמועה כמו שכתבתי, אלא ודאי נראה שהוא אוסר בנקיבת צפרניו לחלל, ולא שנא בגדיים וטלאים ולא שנא בשור הגדול, לפי שהוא עושה מעשה קוץ בעלמא דאמרינן לקמן דכיון שניקב בחלל שהיא אסורה מספק דאין לנקב בדיקה בכל האיברים שהנקב פוסל בהן, אלא אם כן הוא חשש הנקב במקום מיוחד כמו שאנו עתידין לכתוב בעזרת השם. נץ יש לו דריסה בעוף הדק כגון צפורים ויונים ודכותייהו אף על פי שהם גדולים מן הנץ. גס שהוא הנקרא אסטור יש לו דריסה בעוף הגס, כגון אווזין ותרנגולין, וכן כתב רש"י כאן דתרנגולין הן עוף הגס כמו שכתבנו גם כן למעלה, ואפילו בגס שבגסים כגון אביסטטריס ודומיהן יש לו לגס דריסה בהן. דהא מתניתין בעוף הגס סתמא קאמר באיזה גס שיהיה, ושאר עופות טמאין יש להן דריסה בדכותייהו וכל שכן בדזוטרי מינייהו, אבל ברברבי מינייהו לא, [ד]דרוסת הנץ קתני, למעוטי שאר עופות טמאין דלא דרסי בדרברבי מינייהו, ויש להחמיר בדבר כפי הפירוש השני שכתבנו למעלה ד[ל]עוף גדול מן הנץ יש דריסה בכל עוף גס. וכל הני דאמרינן דיש להן דריסה לא שנא במקום שיש מצילין ולא שנא במקום שאין מצילין, דלא קיימא לן (כרבי) [כבריבי] דמחלק בין מצילין לשאין מצילין אלא כרבנן דלא שאני להו בין מצילין לשאין מצילין.

ואמר אבימי נקטינן אין דריסה אלא ביד לאפוקי רגל דלא. וכל שכן בפה. אלא אם כן נקב לחלל. ומדינא דקוץ, ואין דריסה אלא מדעת הדורס לאפוקי שלא מדעת דלא כגון שנפל על הצדדים שלא בכונה ונתחבו צפרניו בנדרס שלא מדעתו, ואין דריסה אלא מחיים של דורס ושל נדרס, אבל לאחר (מיתה) [מיתת] הדורס כגון שלא הספיק להוציא צפרניו עד שהמיתוהו או שחתכו ידו כשרה (קמ"ל) [קיי"ל] דאין דריסה אלא בסוף, וזיהריה בהדי דשקל ליה לסיחופיה שרי ליה. ואי נמי שחטוהו לנדרס מקמיה דשקליה דורס לסחופיה מיניה כשירה, דאין דריסה (בשחיטה) [בשחוטה]. מיהו דוקא דחזי ליה מתחלה ועד סוף דלא שקליה לסיחופיה כלל מיניה, אבל כגון אלו הצדין שרודפין אחר הניצוד שמכה ומסלק צפרניו אף על פי שבא וצפורנו תחובה בגבו של נדרס לא, דחיישינן דלמא שקליה לסיחופי והדר (רצה) [דצה] פעם שנייה דאורחיה בהכי הוא, הלכך לא עבדינן בה עובדא.

הא דאמר רבי אבא בר רב הונא אמר רב הונא אמר רב ארי שנכנס בין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם אין אומרים שמא ארי דרס לפי שרוב אריות דורסים ומיעוט אין דורסין וכל הדורס אין צפרניו נשמטת וזו הואיל וצפרנו יושבת לו בגבו אימר בכותל נתחכך. הקשה ר"ת ז"ל מכל מקום ליבעו בדיקה, דהא אמרינן דרובן דרוסין, והלכך דל צפורן מהכא, נזיל בתר רובא וניבעו בדיקה כולהו, דהא אזלינן באיסורא בתר רובא לכולי עלמא. וכן נמי הא דאמר אביי לקמן בשמעתין לא אמרן אלא צפורן אבל מקום צפורן לא אפילו ליכא צפורן נמי ליבעי בדיקה כדאמרן. ותירץ ז"ל דלאו דורסין ודאי קאמרינן אלא (בראוין) [בריאים] וראויין לדרוס ומיעוט חולין ואין ראויין לדרוס, וכל הראוי לדרוס אין צפרנו נשמטת, וזה הואיל וצפורן יושבת על גבו אימר כרע שכב הארי סמוך לכותל וכבר פירש(ו)ה לחוץ, ושור זה נתחכך בכותל סמוך לו, ועם שנתחכך נשמטה צפורן הארי וישבה לו בגבו, ולא מחמת דריסה, והא דאמר אביי לקמן ולא אמרן אלא לחה אבל יבשה עבידא דמשטמת, לפי פירוש זה הכי קאמר ולא אמרן לרב דאין חוששין לו אלא בצפורן לחה, דודאי מכיון שהצפורן לחה הדבר ידוע שלא מחמת הדריסה נשמטה אלא מכה היתה לו בידו שנגף באבן או באגרוף ונחתכה צפורנו, ומתוך כך הוא חולה ואינו עשוי לדרוס, והלכך כשנתחכך השור סמוך לו נשמטה צפרנו המדולדלת וישבה לו בגבו של שור, אבל יבשה אין הארי חולה בכך שכבר נתרפא ויבשה צפרנו וראוי הוא לדרוס, וכיון שהצפורן יושבת לו בגבו ואפשר לה דמשמטא עם דריסת הארי שאינו נמנע בשבילה מלדרוס חיישינן לה, משום דיותר קרוב הדבר שנתחבה לו מחמת הדריסה משנתחבה לו בגבו מחמת חכוך. ולפי פירוש זה אינו יכול ליישב הא דאמרינן בגמרא ולחה נמי לא אמרן אלא חדא אבל תרתי ותלת לא, דאדרבה כל שהם יותר הארי יותר חולה ואינו ראוי לדרוס, ועוד מאי קאמר אבל יבשה עבידא דמשמטא, דלא הוה ליה למימר אלא אבל יבשה לא, כלומר אינה מורה על חולי הארי. ומיהו קיימא לן כשמואל כדפסק אמימר בסמוך והלכך בין לחה בין יבשה בין אחת בין חמש וכל שכן מקום צפורן חוששין לה וצריכה בדיקה, ונראה דכיון דחוששין לה משום צפורן שתחובה לו בגבו ואומרין שזה אותו שדרסו הארי אפילו כל השאר צריכין בדיקה, ואף על פי שלא ידענו אם צווח ואם שותק ואם מקרקרין השוורים ואם שותקין, דהא חזינן ליה דדרס, ומכיון דדרס אחד מהם איכא למיחש לכולהו, ולא דמי להא דאמרינן קטע רישא דחד מינייהו אימר נח רוגזיה, דדוקא בדקטע רישיה אמרינן הכי דנח רוגזא, אבל בדריסה לבד לא, דאדרבה כל שכן שחמתו בערה בשלא יכול להורגה, וכענין שאמרו למעלה דבמקום שיש מצילין יש דריסה טפי ומצלת עצמה כמצלת מאחרים דמיא, אבל ודאי היכא דלא ישבה צפורן בגב אחד מהן ולא ידעינן אי שתיק ואי צווח ואי מקרקרן אינהו ואי שתקן, הא אמרינן לקמן דלא חיישינן לה, ואפילו שמואל לא פליג בה. והוא הדין לארי ולכל הדורסין וכמו שכתבנו כאן בשם ר"ת ז"ל, דאף על גב דאמרינן רוב אריות דורסין לא דורסין ודאי קאמרינן אלא ראויין לדרוס.

ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. ונפקא מינה דאין צריך בדיקה אלא במקום שמבקבק הדם ולא כנגד החלל, דומיא דוקץ וקנה, אבל אי חיישינן לשונרא צריך בדיקה כנגד כל החלל כדאמרינן לקמן (חולין נג ע"ב), ולפי דברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל שכתבנו לעמהל דסבירא להו דנקב שבוושט יש לו בדיקה מבחוץ, דלא אמרו דאין לו בדיקה אלא בדרוסה, לפי שהארס אדום ואינו ניכר בעור החיצון של ושט, נפקא מינה נמי לבדיקת הוושט מבחוץ, דאי משום כלבא יש לו בדיקה מבחוץ ואי משום שונרא אין לו בדיקה אלא מבפנים, וכבר כתבנו למעל דנראין דברי רש"[י] ז"ל שכתב דאפילו במקום נקב אין לו בדיקה מבחוץ, מעובדא דלעיל (כח, א) דההיא בר אווזא דהות בי רבא דאתא כי ממסמס קועיה דמא ולא בדקה מבחוץ כדאיתא בפרק השוחט בתחילתו.

ספק על ספק לא על אימא לא [על]. כלומר ואף על גב דשמעינן להו דמקרקרן, דאי לא מקרקרת (לא) [מאי איריא דלא] ידעינן אי עאל ואי לא על (ד)אפילו כי ידעינן נמי דעל ויתיב בינייהו, אי לא שמעינן להו דמקרקרן תלינן להקל דאימר שלמא עבוד, אלא ודאי נראה כדאמרינן.

קטע רישא דחד מינייהו אימר נח רוגזיה. כבר כתבנו דדוקא קטע דאז נייח רוגזה, אבל דרס חד מינייהו כל שכן דחיישינן דכל שכן דרגיז.

כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו וצריכי בדיקה כולהו ומר סבר מחמת ביעותותיה הוה מקרקרן. ונראה דדוקא כשהן במקום צר שאינן יכולות לברוח מפניו שמכה ודרס בודאי לכל מאן דבעי מינייהו, אבל היכא דעל בינייהו והן רועות במקום רחב שיכולות לברוח ולרוץ אף על גב דמקרקרן מחמת ביעתותיה [הוא] ואימר רדף אחריהם ולא השיג,וכן מצאתי לרב בעל התרומה ז"ל (הלכות טרפות אות כה), וכתב הוא ז"ל דמעשים בכל יום שהחתול נכנס בלולי התרנגולין ואף על פי שהוא שותק ואינהו מקרקרן לא חיישינן והוא ז"ל נתן טעם להיתר, דאפשר לומר דחתול במקום שאין מצילין לא חיישינן ליה וכדאמרינן לעיל (חולין נב, ב) דרב חסדא דאמר יש דריסה לחתול, ובגדיים וטלאים מוקי לה תלמודא במצילין דוקא, והוא הדין בעופות דלא דריס חתול אלא במצילין, דהא מייתי מתרנגולא (דהיינו) [דרהיט] שונרא בתרא וכו', וכשהתרנגולת בורחת מפני החתול ואז הכה אותה יש דריסה אבל בארי וזאב אין חילוק ביניהן עד כאן. ותמיהא לי טובא. חדא, דהא דמשוינן הפרש בין מצילין לשאינן מצילין אליבא דבריבי הוא, אבל לרבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי יש דריסה, ורב חסדא כרבנן סבירא ליה למסקנא, ועוד דאפילו בריבי דקאמר דמקום שיש מצילין אין דריסה, הני מילי בגדיים וטלאים, דאי לאו דרתח טובא זיהריה לא עלים דלקלי בהו מידי, אבל כי רחת אית ליה זיהרא אלים טפי ומקלא קלי אפילו בגדיים וטלאים, אבל בעופות לא שנא הכי ולא שנא הכי אפילו לבריבי אית ליה דריסה, והא דמקשינן ליה מתרנגולא דהויא בי רב כהנא דרהיט שונרא בתרה, הא אמרינן לעיל (שם) דמשום דתרנגולתא הויא לגבי חתול כגדיים וטלאים (הא) [הוא ד]מקשינן ליה מינה. ועוד דעיקר קושיין מהתם ליתא, אלא משום דחזינן ליה זיהרא טפי ולומר אי אפשר לזיהרא סגי כי האי דלא קלי אפילו בגדיים וטלאים וכמו שכתבנו למעלה (נב, ב ד"ה והא). ועוד דהכא בשמעתין דאמרינן עאל ויתיב בינייהו בחתול קא מיירי דסליק מיניה, וכדאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא עאל ויתיב בינייהו איהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו, דאלמא אף בחתול נמי אף על גב דליכא מצילין מדרס דריס להו. על כן ודאי נראה דחיישינן להו אם כן [לא ש]נאמר דהני שונרי דידן כיון דבני תרבות עם התרנגולין נינהו אף על גב דמקרקרן לא חיישינן להו אלא אם כן חזינן דרדיף בתריה ובמקום דחוק שאינו יכול להנצל ממנו, וזה דוחק, וקיימא לן כשמואל, ואף על גב דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, הא פסיק אמימר בהדיא כשמואל ולא חייש להא דרב כלל. אלא דקשיא לי היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועאל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו מקרקרן, אמאי צריכין בדיקה, דהא ספק ספקא הוא, דכל חד וחד איכא למימר שמא לא דרס זה דהא ליכא למימר דודאי כולהו דריס להו, דלא די לנו אם נחוש לספק דריסתו ונעשה הספק כודאי משום דשתיק ואינהו מקרקרן, אלא שנאמר שכולן הוא דורס, וכיון שכן איכא למימר זו לא דרס ואם תמצא לומר דרס אימר דרס שלא כנגד החלל, שאין דריסה פוסלת בו. ושמא יש לומר דלא שריא ספק ספיקא אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור אם לאו, אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין, וכן הדין נותן. ותדע שהרי תנן לקמן (חולין צו, ב) בגיד חתוך שנתבשל עם הגידין דלאו בריה הוא אף על פי שיש מאה כיוצא בו צריך בדיקה אחריו, בזמן שיכול להכירו, וזורקו ואוכל את השאר, כיון שיכול לעמוד עליו, אף על פי שאם אינו מכירו הכל מותר ומשערים אותו כבשר בלפת, והכא נמי לא שנא. כן נראה לי. ומיהו היכא שנתערב אחד מאלו לתוך אחרים ואינו מכירו, אף על פי שהוא בעלי חיים, ובעלי חיים אפילו באלף לא בטלי, וכאותה שאמרו בזבחים (ע, ב) בשור הנסקל שנתערב בין השוורים כולן אסורין, הכא אפשר לומר שהן מותרין, דלא דמי לשור הנסקל, דשור הנסקל ודאי אסור מדאורייתא, אבל הכא אינו אסור ודאי אלא מספק, וקיל נמי משאר ספיקי, דספק ספיקא הוא, ומעיקרא נמי לא הצריכוהו בדיקה, אלא משום דאפשר לעמוד על עיקר התירו, אבל השתא דלא אפשר, שהרי נתערב בין שאר השוורים לא, ושמא יאמר דהשתא נמי אפשר לבדוק אף אלו שנתערב ביניהן, ומכל מקום אין לדמותו לטבעת של עבודה זרה שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא שכולן מותרות מטעם ספק ספיקא, דהתם כל הטבעות הראשונות היו ודאי מותרות חוץ מן האחת שנפלה שם, והתם שייך שפיר להתיר מטעם ספק ספיקא, אבל הכא שאין בשורים הראשונים אחד מהן ודאי מותר, וכולן בספק אחד הן שמא דרסן כולן, ועוד שהרי יכול לעמוד על עיקר היתרן, וצריך עיון. ואם לא היתה אותה ספק דרוסה אלא אחת, כגון שנכנס ארי בדיר שאין שם אלא בהמה אחת, והוא שותק ואיהי מקרקרא, בזו כיון שהיא [אסורה] מספיקא דאורייתא עד שתבדק, קרוב הדבר שאם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות עד שיבדקו, שהרי כבר אסרתה לזו עד שתבדק, ומדאורייתא, וכיון שכן אף כשנתערבה אין כאן ספק ספיקא, שאין אתה יכול לומר בזו, ואף אם תמצי לומר שזו שעלתה בידינו היא שנתערבה כאן, שמא אותה נמי מותרת היתה, שהרי כבר אסרתה קודם לכן עד שתבדק, וכמו שאומר רבינו יצחק ז"ל (כ)[ב]ההיא דריש מסכת ביצה (ג, ב) וספיקא אסורה ואם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות, ופירש רבינו יצחק דאספיקא קאי, מן הטעם הזה שכתבתי, ולא כדברי ר"ת ז"ל שכתב שם דארישא קאי, אבל בספיקא כולן מותרין (ב)[כ]ענין שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא.

אלא מאי הדר ביה ליסרינהו אתריה דשמואל הוה. זו היא גירסת הספרים, ולפי נוסחא זו פירש רש"י ז"ל אתריה דשמואל הוה, ובדבר ששניהם שוין בו לאו אורח ארעא לאורויי ב[א]תריה, אבל אי הוו פליגי ביה לא הוה משדר קמיה להפסיד ממון ישראל, דבכל מקום שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב, ונראה שהוקשה לרבינו ז"ל ענין זה, לפי שאין שיטה זו בשאר מקומות התלמוד אלא בהפך, וכדאמרינן בעירובין (צד, א) ורב אי סבירא ליה דאסור לימא אסור, ופריק אתריה דשמואל הוה, ומפני זה כתב דהכי גרסינן אלא אתריה דשמואל הוה, כלומר דמהכא לא תפשוט דהדר ביה רב, אלא מאי דלא שרי להו משום דאתריה דשמואל היה, ולאו אורח ארעא למישרי באתריה דשמואל מאי דאסר איה(י)[ו].

וליחנקינהו ולישדינהו באשפה אמאי ניתבינהו לנכרים. מהכא משמע דמותר למכור נבילת העוף לנכרים, ולקמן (חולין צג, ב) בפרק גיד הנשה בפיסקת שולח אדם ירך לנכרי נראה לי דמשמע שהוא אסור אפילו שלא בפני ישראל, אלא שיש לומר דהא דשרינן הכא דוקא חנוקין, דהא חזי להו ישראל דנבלות נינהו, ולא אתי למיזבן להו מיד נכרי, אבל אתם בשחיטות (הזעצער אולי בשחוטות) דאפשר דאתי ישראל למיטעי בהו דמימר אמר ישראל דכשרות נינהו דרוב עופות שחוטין שביד ישראל כשרין ומיעוט נבלות, ואתי למזבן מיניה, הילכך אפילו בשלא בפני ישראל אסור, גזירה שמא ימסור בפני ישראל, והיינו דאמר הכא ולחנקינהו וניתבינהו לנכרים דדוקא חנוקין הא שחוטין אסור כנ"ל.

אלא לפרסומי מילתא דאסורה. כלומר ללמד לתלמידים, מפני שנחלק עליו רב בדבר זה רצה לפרסם האיסור, ואם תאמר מפני מה לא בדקן, פירש רש״י ז״ל מפני שהעופות היו דקין ומרובין לא היה יכול לבודקן ולהתירן מפני הטורח שמא יטעה באחת מהן, אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר, ודבר זה כנ״ל עכ״ל. ובתשובת הראשונים ז״ל משום דהני עופות איידי (דנקיטי) [דקטיני] לא מינכרא אדמימות עלייהו, ואיכא מרבוותא ז״ל שאמרו דכי אמרו דרוסה צריך בדיקה דדוקא באחד מחמשת דרכים שהוזכרו בגמרא דלא פליגי בהו רב ושמואל כגון ספק כלבא ספק שונרא דאמר אימר כלבא, ספק עאל ספק לא עאל, אי נמי איהו שתיק ואינהו שתקי, ואי נמי קטע רישא דחד מינייהו, אי נמי איהו צוח ואינהו מקרקרן, דבכל הני תלינן להקל, ורב ושמואל מודו בהו דלא חיישינן בהני חמשה הוא דאמרי דצריכה בדיקה, אבל במאי דפליגי רב ושמואל כגון דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן לא מתכשרן בבדיקה, והיינו דלא בדקינהו שמואל להני עופות וחנקינהו ושדינהו בנהרא. ונ״ל דלא מחוור כלל, דכל הני ודאי אפילו בדיקה אינה צריכה, ותדע דהא הני חמשה לא גריעי מארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן, דאדרבה טפי איכא למיחש ביה לכולי עלמא ספק עאל ספק לא עאל, שהרי שמואל דמודה בספק עאל ספק לא עאל בנמצא צפורן בגבו של אחד מהם פליג, הלכך ודאי אפילו לרב אף על גב דמכשר ביה מכל מקום לא גרע ליה מספק עאל ספק לא עאל לשמואל, וההוא ודאי לרב אפילו בדיקה לא צריך, מדאמרינן אין אומרין שמא ארי דרסו, אלמא משמע מהאי לישנא דאין אומרין כלל ומדאין אומרים בדיקה זו למה. וכן נמי משמע לכאורה מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי, דאמר רב אשי [מי] לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, ואי הויא צריכה בדיקה כנגד כל החלל כספק דרוסה הוה ליה לאסוקי בד(ו)קה ואכשרה, אלא ודאי משמע דלא בדיק לה אלא בקיעי מקום שהיה דמו מבצבץ, ועוד דלשון ספק עאל ספק לא עאל ואימר כלבא משמע ודאי מדאמרינן הכי דלא חיישינן לה כלל. והרב בעל העיטור ז״ל (הלכות שחיטה דין דריסה אות ו) הסכים לפסקן של ראשונים אלו, וכתב ומסתברא דכל היכא דתנינן חוששין לה לא תליא בבדיקה, מדקאמר לקמן (חולין נז, א) שמוטת גף בעוף חיישינן שמא ניקבה הריאה, ומדשמואל פליג ואמר תבדק, שמע מינה חיישינן דקאמר ליכא בדיקה אלא בה' ענינין, ומה שהוסיף בו ראיה ז״ל מלשון חוששין, אינו דאדרבה ברוב המקומות לשון חוששין במקום שאין הענינין נגמר לאיסור או להיתר אלא חוששין בו עד שתבדק, וכדאמרינן לעיל (חולין מח, א) ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זו ואחד זו חוששין לה. ופירש רבא משמיה דרבין בר שיבא מייתינן סכינא דחליש פומיה, וכל הני דאמר בשמעתא דריסוק איברים (נא, ב) אי נפול לארעא חיישינן, הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אי שלים חוטרא אפלגיה חיישינן כולהו בבדיקה סגי להו כדאיתא התם וכאלה רבים. ועוד הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, ודאי משמע דמיירי במאי דקרו לה בשמעתין דרוסה או ספק דרוסה, אבל במאי דאמרינן בגמרא דלא חיישינן לה היכי אמר איהו דרוסה שאמרו והיכן אמרו דאדרבה אין חוששין לה אמרו. ומיהו רש״י ז״ל כתב ופירש הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, דהיינו ספק דרוסה, אי נמי כגון שראינו ארי שדרס ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, ומשמע מפירושו דודאי דרוסה, כלומר שראינו שהאדים הבשר מבחוץ אף על פי שלא ידענו אם האדים מבפנים אם לא, לית ליה בדיקותא ומיד טורפין אותה, דפעמים שמאדים הבשר מבפנים ואין יכול לכוין, ומיהו בשלא האדים הבשר מבחוץ לא מחמרינן בה כולי האי, דדילמא לא שדו זיהרא כלל, ובבדיקה סגי ליה. וכן פירשו מקצת רבותינו הצרפתים ז״ל. ורבותינו בעלי התוס' ז״ל אומרים דאפילו לודאי דרוסה גם כן יש בדיקה, מדקאמרינן לקמן בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, בסימנין [עד שיאדימו הסימנין] עצמן כשירה, ואמאי והלא ודאי דרוסה היא, כיון שהאדים הבשר מיהא כנגד הסימנים ואיכא ודאי זיהרא, ועוד דהא רב מורי בה מכפא דמוחא ועד אטמא, וההיא דרב ודאי בדרוסה ודאית קמיירי, דהא בספק דרוסה לא הוה (ד)מצריך בדיקה [ד]הא לא הדר ביה כמו שפירש ר' שלמה ז״ל לעיל, ועוד מדבעינן, בשמעתין וושט נקובתו במשהו דרוסתו במשהו קנה נקיבתו בכאיסר דרוסתו בכמה, דאלמא משמע דאי לאו דאמרינן דזיהרא מקלא קלי ועתיד הוא לשרוף כולו, כיון ששלט במשהו ממנו מימר הוה אמרי דאף על גב דהאדים במקצתו בבדיקה סגי ליה, אלמא ודאי אפילו ודאי דרוסה אית ליה בדיקה, ועוד קשיא לי דרבינו שלמה ז״ל כתב בריש פירקין (חולין מג, ב) גבי נפקא מינה לספק דרוסה והכי נמי הוה מצי למימר נפקא מינה לדרוסה דהא דרוסה ודאי נמי בדקינן לה בהאדימה כדלקמן, אלא אשמעינן דחוששין לספק דרוסה. וכתבו רבותינו בעלי התוספות ז״ל דנראה שגם רבינו שלמה ז״ל לא נקט ספק דרוסה [אלא] משום דבספק דרוסה צריך לבדוק בכ״מ גבה וכרסה (ולא מה) [ומה] שכנגד בני מעים, אבל אם היה ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום, ואם כדברי רבותינו ז״ל הא דאמרינן בספק קניא ספק שונרא אימר קניא כיון דניכר מקום המכה לא נפקא מינה, אלא לקנה דאי חיישינן לשונרא כיון שהאדימה משהו מבפנים טריפה, וכדאמרינן דקנה דריסתו במשהו, ואי משום קניא לא מיטרפה עד דאיכא רובא, אי נפקא מינה לוושט, דאי משום קניא לא מיטרפא בהאדימה בלבד עד דמנקיב [ל]חללו, ואם משום שונרא כיון שהאדים מבפנים ואף על גב דלא נקב טריפה, וזו צריכא עיונא.

הא דאמר רב אשי לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא. תמיה לי למה הוצרך רב אשי לומר הכא נמי אימר קניא, דמשמע משום דעאיל לבי קניא הוא דתלינן בקניא ומכשרינן לה, הא לאו הכי בסתמא בשונרא מחזיקים, ואמאי אפילו בסתמא נמי ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא אמרינן, ושמא יש לומר דכי תלינן בכלבא דוקא היכא דאיכא כלבא נמי קמן ואיכא למימר כלבא ואיכא למימר שונרא, אבל היכא דליכא כלבא קמן דנתלי ביה [ב]שונרא מחזיקים, כיון דשונרא שכיח בביתא טפי, משום הכי אצטריך רב אשי למיתלי בקניא משום דעאל לבי קניא הא לאו הכי לא תלינן. ובזה יעלה בידינו תירוץ למה שפירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק השוחט (חולין כח, א) גבי אווזא דרבא דאתי כי ממסמס קועיה דמא, ואמר רבא היכי נעביד נבדקיה ונשחטיה הא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, פירשו הם ז"ל דמשום ספק דרוסה הוה בעי למבדקה, ומשום הכי לא הוה ליה בדיקה מבחוץ, דאי משום קניא ומחשש נקב אף וושט בדיקתו מבחוץ, ולכאורה קשיא להו לרבותינו ז"ל דמדאמרינן אתא כי ממסמס קועיה ספוקי הוה מספקה לן אי שונרא או כלבא או קניא, ואם כן היאך חשש לדרוסה. ועם מש"כ למעלה לא יקשה עליהם כלל, דלא אמרו אימר כלבא אלא היכא דאיכא כלבא או קניא, דאפשר למיתלי בהו, הא לאו הכי בשונרא מחזירים דשכיחי בבתי, וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל דמספ[י]קא בתר דשכיח טפי שדינן ליה. והילכך דוקא בדעאל לבי קניא, אבל בתוספות כתבו בהפך דהכא בשלא היה להסתפק אלא או בקניא או בשונרא וכגון שהיה בבירור חתול בתוך הקנים, ולהכי קאמר דעאל לבי קניא, אבל אתי מעלמא [ו]אין אנו יודעין מי עשה אפילו לא עאל לבי קניא אין לנו לתלות בחתול, וצ"ע.

המסמסה מהו. פירש רש"י ז"ל לענין דרוסה, וכגון שדרסה שלא כנגד בני מעים אלא שדריסתו והזיקו גדול עד שנתמסמס הבשר מהו, ואמר רבי זירא הא דבעי רב אשי כבר פירשה רב יהודה אמר רב דרוסה שאמרו עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, כלומר בהאדימה טריפה נתמסמס הבשר במקום אחד רואין אותו כאילו אינו, ואם יש בו טריפות בנטל כולו כגון צומת הגידין טריפה, דהא נמי כנטול דמי. יש מי שפירש דלאו בדרוסה מיירי כלל, מדאמרינן בסמוך אמר רב (שימי) [אשי] כי הוינן בי רב כהנא (כד) הוו מייתי ריאה לקמן ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלו [הוי נפלה תלחי] לגבי ריאה שנפלה תלחי תלחי לאו בדרוסה קא מיירי, ומפרשי לה לענין נשבר העצם ויצא לחוץ, דאמרינן לקמן (עו, ב) בבהמה המקשה אם עור ובשר חופין את רובו כשרה, ועלה קאמר רב יהודה שאם נתמסמס אותו הבשר כגון שהרופא גוררו הרי הוא כאלו אינו ואינו מגין כלל. והרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' שחיטה ה"ט) מפרשה בדרוסה וכנגד בני מעיים, והכי קאמר דרוסה שאמרו עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים (ומן הראשון) [ויש מן הראשונים] ז"ל שפירשו כן, ורבינו אפרים ז"ל כתב דהאי פירושא ליתא, דהוה ליה למימר בידוע שהיא דרוסה, אלא לענין בשר החופה את רוב הכרס קא אמר, דקיימא לן בין ברוב קרוע בין ברוב נטול, ועלה קאמר נתמסמס כאלו ניטל.

אמר רב נחמן בקוץ עד שתנקב לחלל. ופירש רש״י ז״ל דכיון שהגיע לחלל יש לחוש שמא נקבו הדקין, ובבדיקה אי אפשר מפני שאין נקב דק ניכר בהן, וכן כתב הרב בעל העיטור ז״ל (הל' שחיטה דין דריסה אות ו). וכתב הרמב״ן ז״ל דדומיא דאידך בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים קאמר, מה התם אסורה מיד אף זו אסורה מיד, ולא דמי לישב לה קוץ בוושט דסגי ליה בבדיקה, דהתם במקום ידוע וקל לבדוק סימן אחד, אבל הכא שאין בדיקת כל מה שבחלל שנקובתו במשהו (אי) אפשר לעמוד עליו, ובדיקת חלל שבנפולה לא מחמת נקב משהו בדקינן ליה אלא מחמת קרע, והרב בעל הלכות גדולות ז״ל כתב בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרוף בו, כלומר שבודקין אותו אם נקבה כלום מן האיברים שנקובתן במשהו. ולענין פסק הלכה בספק דרוסה כבר כתבנו למעלה הדורסין בבהמה ובעופות כל אחד לפי דינו, וכל מי שדריסתו אוסרת אפילו נכנס עם מי שדריסתו פוסלת בו לדיר או לכלוב ומקום צר שיכול לדרוס אותו, אם הוא שותק והן שותקין או שניהם מקרקרין או שהרג אחד מהם, אין חוששין להם כלל, ואי נסתפק לזו אם מן הדורסין או מן שאינן דורסין, כגון ספק כלב ספק חתול, אז אף על פי שאלו מקרקרין והוא שותק, אין חוששין להם כלל, דאמרינן שמא כלב היה, שאין לו דריסה, וכן [בנסתפק] אם נכנס הארי או החתול אם לא אומרין שלא נכנס שם, ואף על פי ששמענו אותם מקרקרין, וכל אלו החמשה דרכים לא נחלקו בהן רב ושמואל כלל. וכן בספק קניא ספק שונרא אף על פי שמבצבץ צוארו דם, אומרים שבקנה הוכה, וזה אווזא דבי ר' אשי דעל לבי קניא נכנס ארי או חתול או זאב בין בדיר של בהמות או נץ וגס ודומיהן בכלוב מלא עוף והוא שותק והן מקרקרין חזקה דרסה וחוששין [ל]הן, דאף על פי שנחלקו בו רב ושמואל וקיימא לן כרב באיסורי, בזו הילכתא כשמואל, דהא פסק אמימר כותיה דשמואל. בא בתוכן והן במקום רחב שיכולין לברוח מפניו אף על פי שרודף אחריהם והוא שותק ואינהו מקרקרין, נראה שאין חוששין להן, כמו שכתבנו למעלה, וכן נראית דער הרב בעל התרומות ז״ל. ומה שנהגו העולם להקל אפילו בשהחתול נכנס בלול התרנגולין והן צווחות והוא שותק ואין חוששין להן, כבר כתבנו בו טעם הרב בעל התרומות ז״ל, ואינו מחוור, ואפשר שהוא מפני שהחתולין מצויין בין התרנגולין ובני תרבות הן עמהם ואינן מצויין לדרוס כל כך, אף על פי שאין זה היתר מרווח, דגבי שונרא אמרו בגמרא עאל איהו בינייהו הוא שתיק ואינהו מקרקרן שמואל אסר דקסבר אזוקי מזיק להו, ושונרא דידהו הוו רגילין בהתרנגולין שלהם כמו שהם רגילין בשלנו. בא בתוך השוורים והוא שותק והן שותקין, ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן כולן צריכין בדיקה, וקיימא לן כשמואל דאסר, ואפילו האחרים שלא נמצאת צפורן יושבת על גביהן צריכין בדיקה, דכיון שנמצאת על גב אחד מהם, ראיה הוא שדרס, וכיון שדרס חוששין לכולן, ולא אמרו בקטע רישא דחד מינייהו דאימר נח רוגזיה אלא כשהרגו, אבל בדרס אחד מהן כל שכן שכועס ומכה ודורס. ולא שנא צפורן לחה או יבשה, וכל שכן מקום צפורן או חמשה צפרניו שמוטות בגבו של אלו, אפילו רב מודה בה. ונראה דדוקא בשראינוהו שנכנס לבין השוורים, אבל שור שבא לפנינו וצפורן יושבת לו על גבו, לכולי עלמא שרי, דדוקא נכנס לבין השוורים אמר, ותדע דאפילו נכנס שם לפנינו, לא מן הברי אנו אוסרין אלא מן הספק, כדאמרינן איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, ורב לטעמיה, הלכך (בין) [באם] לא ידעינן דעל, איכא תרתי ספקא אימר עאל אימר לא עאל אם תמצי לומר עאל צפורן זה לא מידי הארי ישבה לו בגבו אלא בכותל נתחכך, שאם אתה אומר אין מתחככין צפורן יושבת בגביהן יש לך לומר כמו כן כל הדורס אין צפורן נשמטת, אבל צריך עיון בתרי אי תלת כיון דאיכא הוכחה שאין המתחככין שני צפורנים או שלשה יושבת להם בגבם לעולם ובדרא דצפורנים ודאי ארי נכנס ודרסה, וקרוב מאד הדבר לאסור. ודרוסה שאמרו שחוששין לה בין ספק דרוסה, כגון הני דאמר דעאל ויתיב בינייהו והוא שתיק ואינהו מקרקרן או ארי שנכנס לבין השוורים וצפורן יושבת בגבו של אחד מהם. אי נמי ודאי דרוסה כגון שראינו שדרס ונמצאת מקום הדריסה שהאדים מבחוץ, ואפילו כנגד בני מעיים אין אוסרין אותו מיד, אלא בודקין אותו מבפנים, ואם האדים הבשר מבפנים משהו באחד בכל המקומות שכנגד כל החלל מכפא דמוחא ועד אטמא טרפה דודאי עשוי הארס לנקוב הדקין או הכרס או הריאה, או אחד משאר אברים שהבהמה נטרפת בהן, ואף על פי שלא שלט בהן עדיין, אבל סימנין שהן קשין אצל הדריסה אין אוסרין כשהאדים הבשר כנגדן עד שיאדימו סימנין עצמן מצד חלל הסימנין, אבל אם האדימו סימנין עצמן בעור החיצון לא, שאין הארס שולט בהן, אלא אם כן שלט ועבר בעור הפנימי, וכדאמרינן (מג, א) בוושט חיצון אדום ופנימי לבן, למאי נפקא מינה לספק דרוסה דמשמע דעד שימצא בפנים קורט דם אינה נטרפת, דאי לא כן לא יהא לה בדיקה לעולם דדילמא חיצון האדים פנימי לא האדים ואינו ניכר וטריפה. ואף על פי שיש מרבוותא ז״ל [ש]חלקו בודאי דרוסה, ואמרו שאין לה בדיקה לעולם, דפעמים שעבר הארס ואינו ניכר. כבר הכריחו הענין רבותינו בעל התוס' ז״ל ונראין דבריהם, וכדאי ראיותיהם לסמוך עליהם. (אפ״ה) [אע״פ] שאמרו להקל ואם הנדרס הוא עוף בודקין את הקנה שיש לו בדיקה מבחוץ ושוחטו ואחר כך חותך הוושט והופכו ובודקו בפנים, ואם בהמה יש מי שאומר שאין לו תקנה, שהרי וושט אין לו בדיקה מבחוץ ואי אפשר לשוחטו ואחר כך לבדקו, דדלמא במקום דריסה קא שחיט. אבל רבינו שלמה ז״ל כתב בריש פירקין (חולין מג, ב) דאפילו בהמה אית ליה בדיקה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו [יש] היכר במשהו עד כאן, ושיעור דריסת קנה במשהו אף על פי שנקיבתו בכאיסר דזיהרא מיקלא קלי ועתיד הוה לישרף כולו, אף על פי שאין בדריסתו עכשיו אלא כל שהוא. ונתמסמס הבשר כנגד החלל אף על פי שלא האדים, אם נתמסמס כל כך שיהיה הרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, אף על פי שלא נמצא קורט דם בפנים ולא בבני מעיים כלל, טריפה, כדברי הרב רבינו משה בר מיימון ז״ל (פ״ה מהל' שחיטה ה״ט). וכל אלו שאמרו צריכין בדיקה אם העמידן שנים עשר חדש וחיו בידוע שהן כשרין. וכדאמרינן לקמן (חולין נז, ב) אמר רב הונא סי' לטריפה שנים עשר חדש, ואם נקבה עד שתלד, ואפילו תוך שנים עשר חדש ולא שהיתה טעונה כשנטרפה וילדה לאחר שנטרפה אלא כל שנתעברה לאחר מכאן וילדה ולקמן יתבאר זה בע״ה. וכתב בעל הלכות גדולות וכל היכא דבעי בדיקה כגון דרוסה ונפולה ודומה להן אי שחט להו אסירן. ורבנן קמאי (הוו) [הוא] דהוו חכימי למבדק, אבל השתא ליכא למיקם עליו שפיר, ואמור רבנן לזכר שנים עשר חדש ולנקבה כל שאינה יולדת (הזעצער: אני חושב שצריך להיות ולנקבה כל שיולדת כמימריה דרב הונא), וכן כתב רש״י ז״ל משמו למעלה (נד, א) בשמעתא דנפולה, וכתב רש״י ז״ל ולי נראה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומותר לסמוך עליו כדכתיב (דברים יז, ט) אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאים בדבר, כי היכי דנימטי שיבא מכשור', וההוא דאתא לקמיה דשמואל [שאני התם] דארס נץ קלוש ואינו ניכר, ולפיכך אין לו בדיקה, וזהו שלא בדקן שמואל. ולענין להשהות שנים עשר חדש, אם הן רבים אסור, שמא יבא לידי תקלה, וכדאמרינן בעובדא (דשרפנא) [דשרקפא] דספק דרוסות ולישהינהו שנים עשר חדש אתי בהו לידי תקלה, פירוש משום שהם רבים ואפשר שיכשל באחד מהן. ואם נתערב אחד מאלו ספק דרוסות בין אחרים [ה]מותרין, כבר כתבנו למעלה מה (שנסתפק) [שיש להסתפק] בזה.