Rashba on Chullin 76 רשב״א על חולין ע״ו

אמר רב יהודה אמר רב חייא למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה. פירוש שלש עצמות יש בריך התחתון הוא הנקרא רגל, וארכובה שלא נמכרת עם הראש. ובראשו העצם הקטן הנקרא ערקומה ובלעז ברוקנק, והוא מחבר הארכובה הזאת, והעצם השני הנקרא שוק, ובאותו הראש של שוק זה מחוברין צומת הגידין ועולין למעלה ומתפשטין בבשר, והראש העליון של העצם הב' הזה מחובר לעצם השלישי התחוב בגוף הבהמה, והוא הנקראת קולית, ואותו ראש העליון של עצם השוק היא הארכובה שכנגדו בגמל ניכר כמו שמוכיח בבכורות בפרק על אלו מומין (בכורות מא, א), ועכשיו בא רב יהודה ופירש דלמעלה מן הארכובה דמתניתין דקתני שאם נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה טריפה, היינו ארכובה הנמכרת עם הראש, ולמעלה היינו למעלה ממש ולמטה היינו למטה ממש, שבכל מקום שנחתך עצם הרגל כשר, ואף על פי שנחתך סמוך ממש לארכובה ולמעלה ממש מן הארכובה הזאת טריפה והיינו במקום צומת הגידין, ולפיכך הוקשו לומר מאי וכן שנטלו צומת הגידין שהרי נטילת הגידין בכלל נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה היא. ואי לאשמועינן דצומת הגידין בלא ארכובה טריפה. לימא ניטל צומת הגידין טריפה, וכל שכן נחתכו רגליה דאיכא תרתי חתיכת הרגל ונטילת צומות, ועלו דברי רב יהודה בקושיא, ופירשו עולא ורבי אושעיא ורב פפי משמיה דרב דארכובה דמשנתינו היינו ארכובה שכנגדו בגמל ניכר, שהוא ראש עליון של העצם השני הנקרא שוק, ולמעלה ממנו טריפה היינו כשנחתך עצם הקולית, אבל למטה מן העצם השני כלומר בעצם התחתון השלישי כשר, ואפילו נחתך הערקום בעצמו שמחבר הרגל והשוק כשירה, אבל העצם השני שהוא השוק מקומות יש בו פעמים טריפה ופעמים כשירה, כיצד אם נחתך בראשו התחתון הסמוך לארכובה הנמכרת עם הראש טריפה מפני חתיכת הצומת הגידין ששם, ולא עוד אלא אפילו נחתכו הגידין או ניטלו וארכובה קיימת טריפה, והיינו דקתני וכן שנטל צומות הגידין ולמטה, לית לן בה כלל, והיינו דאמר רב פפא משמיה דרב יהודה אמר רב אמר רבי חייא למטה מן הארכובה ומצומת הגידין.

וכן שנטל צומת הגידין ו[א]רכובה גופה כדעולא אמר רב הושעיא. וקשיא לי אמאי לא אקשינן עליה דרב פפא מדוקיא דלישנא דמתניתין כדמקשינן לדרב יהודה, דהא מן הארכובה ולמטה קתני דמשמע למטה ממש ולמעלה ממש, ואלו לדרב פפא למטה היינו למטה מן הארכובה ומצומת הגידין, ויש לומר דללישנא דרב יהודה דהוי בעי למימר דלמעלה למעלה מצומת הגידין ממש קתני במתני' שייך לאקשויי והא למעלה קתני דמשמע סמוך, אבל לרב פפא ודאי לישנא דמתני' דוקא נקט דלמעלה מן הארכובה ממש שכנגדו בגמל ניכר ודאי טריפה, וכל שכן למעלה כל שוהלך וקרב אצל הבוקא טריפה ולמטה למטה ממש נמי כשירה, אלא שאם הולך ומתרחק מן הארכובה פעמים שהיא טריפה, הילכך דוקא במתניתין דמשמע למטה למטה ממש ולמעלה למעלה ממש, (ו)לא תיקשי ליה לרב פפא כלל, אבל לרב יהודה ודאי הוא דקשיא ליה, בפירוש ר״ח ז״ל לא גרסי בהא דרב פפא למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, אלא הכי גריס למטה למטה מן הארכובה ולמעלה למעלה מן הארכובה גופה כדעולא שכנגדו בגמל ניכר, והיא הגירסא הנכונה, דלאותה גירסא הראשונה עדיין קשיא לי מאי קאמר למעלה מן הארכובה ומצומת הגידין, הוה ליה למימר למעלה מצומת הגידין ומן הארכובה דצומת הגידין קודמת לארכובה כשמזכיר לאותה למטה.
ולענין פסק הלכה, רש״י ז״ל מחמיר כלישנא קמא דרב יהודה אמר רב דארכובה גופא הנמכרת עם הראש וארכובה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא ארכובה טריפה, ומיהו דווקא כשנשבר העצם ואין רוב בשר קיים, אבל רוב בשר קיים כשרה כדמשמע לקמן (חולין עו ע״ב) וכמו שנכתב שם בע״ה. אבל רבותינו הגאונים ז״ל פסקו כלישנא בתרא וכדאמר רב פפא משמיה דרב יהודה אמר רב דארכובה גופא כדעולא אמר רב הושעיא דהיינו שכנגדו בגמל ניכר, וכן רבינו אלפסי ז״ל כתב בהלכותיו לישנא בתרא דרב יהודה לבד ולא הזכיר לישנא קמא כלל. וכן מסכים (ומודה) [ומורה] ובא הרמב״ן ז״ל שאם נחתך הרגל מן הארכובה העליונה ולמטה למעלה ממקום שמתפשטין וכלין צומת הגידין אפילו זרקו באשפה כשרה אף על פי שהגידין והצומת שלהם הכל הלך ונחתך, וזו היא שאמרו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתא. והקשה האו ז״ל אם כן כשנחתכו הגידין יחתוך העצם מלמעלה סמוך לארכובה ותכש'. ותירץ ז״ל שהדין כך הוא נותן דנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידין ושחטה ודאי טריפה, שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה ואף על פי שהיא חיה אם בא לחתכו למעלה מכל מקום אינה חיה באותו טריפות (שבא) [שבה] באותו ענין שהוא עכשיו ואפילו (בבירו') [בבידור] סימנין, אבל אם חתך למעלה מצומת הגידים קודם שחיטה ואחר כך נשחטה לאו נטולת הגידין היא אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה וכשרה. ואם תאמר שמא כבר התחילה מכתה להמית בה, חולי הוא זה ומסוכנת כשרה, ובודאי מצינו טריפה ונכשרת ריאה שנקבה ומתחילה לא סביך בבשרא טריפה סביך בבשרא הוכשרה, וכללו של דבר כל היכא דאפשר לקיימ' שנים עשר חדש חזרה לה (כשרה) [כשרותה] (הזעצער: יותר מסתבר להוסיף ה דהיינו הכשרה) בכך. ומכאן נלמוד דחס' ברגל במקום צומת הגידין כשרה עד שיהא חסרון למעלה מן הארכובה. ולדברי רבינו ז״ל צריכין אנו לומר בהנהו צנא דנקורן דאתא לקמיה דרבא ובדקינהו בצומ' הגידין, של אחר שנשחטו אתו לקמיה, שאם לא כן היה לו לחתכן למעלה מן הצומת וכשרין. וההוא בר טביא דהוא בי ריש גלותא (לעיל נט, א) דאפסיק כרעא בתרייתא ובדקיה רב בצומת הגידין, בשנשחט קודם בדיקה. ובי ריש גלותא דהוו שכיחי חכימי, אמאי לא חתכינהו לרגליה קודם שחיטה, ומפקינן ליה מספק נטול' צומת הגידין, ועוד תמיהא לי בהא, דהא תלמוד ערוך דטריפה אין לך תקנה לעולם, וכדאמרינן בריש פירקין (חולין סח, ב) גבי הוציא העובר את ידו, אמר רבא כטריפה מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצות שוב אין לו היתר וכל שאפשר לבוא לידי היתר על ידי אדם משמע, דאף על גב דשנשחט ומומו עמו כשר כדאמרינן (נד, א) גמירי (דאיבדרי ליה סימני חיי) [דאי בדרי לה סמא חייא], ואם כדברי רבינו ז״ל כיון שאפשר למצוא לה היתר על ידי חתיכת האב' למעלה מן הצומת כשרה, גם עכשיו היה לנו להכשיר', ואף על פי שאין לו תקנה בענין שהוא עומד עכשיו, מה בכך, כיון שתקנתה מצויה ורפואה קרובה לבוא יותר (מבירו') [מבידור] סימנין. אלא משמע דכל שנטלו צומת הגידין טריפה לעולם ואין לה תקנה, וכדוקיא דמתניתין דקתני בהמה שנחתכו רגליה וכו'. וכן שנטל צומת הגידין טריפה וסתמא קתני לא שנא חיה ולא שנא מתה, כל שנטל צומת הגידין טריפה ולא שנה תקנתא, ואם חתכה למעלה כשירה, והא דאמרינן (מח, א) בנקובת הראיה דאי סביך בבשרא כשירה, זהו פסול שחוזר להכשרו מעצמו, אבל פסול שאינו חוזר על ידי עצמו ולא (בירו') [בידור] סימנין אלא בנטילת האבר, טריפה לעולם. ולענין חתוכת הרגלים, נראין הדברים כדברי רבינו שלמה ז״ל, שהרי אף על פי שהקשה עולא לרבי יהודה, לא ראינו שחזר בו. ואף על פי שרב פפי מתני משמיה דרב יהודה למטה מן הארכובה ומצומת הגידין וארכובה גופה כדעולא, הוו להו תרי לישני בדאורייתא והלך אחר המחמיר. ועוד נראה לי שיש סיוע גדול לדברי רש״י ז״ל מדאיפליגו לקמן (חולין עו ע״ב) רב ושמואל גבי נשבר העצם רב אמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר, ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ואתקיף רב נחמן ולשמואל יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת, ולדברי רש״י ז״ל ניחא לרב דהא לדידיה כל שלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש טריפה ולא מכשר אלא למטה מן הארכובה, אבל לדברי רבותינו הגאונים ז״ל אם נפר' למעלה מן הארכובה ולמטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר, לרב נמי אכשורי מכשר בשוק שממנו חי', שהרי יש בו צומת הגידין אף על פי שהוא מוטל באשפה. ונראה שגם רש״י ז״ל תלה טעמו בטעם זה לומר דרב ושמואל בשנשבר עצם השוק פליגי, ורב נחמן דהוא בתרא הכי סבירא ליה מדאתקיף עליה דשמואל שרש״י ז״ל כ״כ. ולקמן פסק הילכתא הכי אפילו כשנשבר העצם כל שכן בנחתך לגמרי עד כאן לשונו. נראה שדקדק מפלוגתייהו דרב ושמואל כמה שכתבנו כנ״ל. ונראין דבריו, אף על פי שיש לפרש לדברי הגאונים ז״ל אבר שממנה חיה ממש דאילו ליתיה מתה דהיינו ארכובה העליונה, אבל שוק אף על פי שיש בו צומת הגידין אינה חיה ממנו, שאלו נטלו צומת הגידין עם השוק אינה מתה, דהא דפסלינן לה משום נטילת צומת הגידין, אינן אלא שהוא מכאיבה כשצומת הגידין נחתכה בעודה צמותין בה, אבל נטלו לגמרי עם השוק לא. והראשון נראה עיקר. ובשם רבינו הרב ז״ל ראיתי שהביא ראי' לדברי רש״י ז״ל מעובדא דהנהו גידין הרכין דאתא לקמיה דרבא, ואמר רבא למאי ניחוש לה, חדא דאמר ר' יוחנן גידין שסופן להתקשות נמנין עליהן בפסח, אלמא בעצם השוק קא מיירי, דבראש אותו עצם יש גידין רכין שסופן להתקשות, אבל בעצם הקולית אין בו גידין כלל, אף על פי שאין זו ראיה גמורה לפי דעתי, דאף כשתמצא לומר שאותן הגידין אינן אלא בסוף עצם השוק, דילמא להכש' האבר בעצמו באו, דכל שאין עור ובשר חופין אותו אבר עצמו אסור ובהמה מותרת.

ואלו הן צומת הגידין רבא א"ר אסי דאגרמא ולבר רבה בר רב הונא אמר רב אסי דאגרמא ולגאו. כתב הראב"ד ז"ל אמר אברהם ב"ר דוד ז"ל ראיתי מה שפירש הרב צרפתי ז"ל בענין צומת הגידין על מה שאמרו בגמ' אלו הן צומת הגידין רבא אמר רב אסי דאגרמא ולבר רבה בר רב הונא אמר ר' אסי דאגרמא ולגאו (רבה בריה דרבא) [רבא בריה דרבה] אמר ר' אסי דעלוי ערקומא, וכולי מילתא כדאיתא, ואלו עמדתי בסודו אי הוקשה לו דבר אחר בו הייתי כותבו, אך אלקים יודע עמד לפני ולא אתבונן חלף ולא אכיר מראהו והסוד הנגלה עלי מאין קשר וקושי' זה הוא. ואומר תחלה מה שראו עיני ומשמשי ידי והראיתי לתלמידי כי צומת הגידין ב' מקומות הן באותו העצם הנקרא אי"ש קנקיל שהוא מתפרק מן הארכובה התחתונה עם הראש, ושני המקומות האלו הם במקום האחד מבפנים כלפי גוף הבהמה, והמקו' האחר כלפי חוץ, וזנב הבהמה נופלת עליו, והוא מקום שהטבחים נוקבים בו לתלותה באונקלי בשעת הפשטה, מפני שאותן הגידין הם גסים וקשים, ועתה בעלי הגמרא שואלין איזה מקום צומת הגידין, אם הוא החיצון או הפנימי, ומאיזה מקום הוא מתחיל, ובסוף שאלו עד היכן הוא תפיסתו, והנה רבא ורבה בר רב הונא נחלקו בין החיצון והפנימי, רבא אמר כי החיצון הוא צומת הגידין ורבה בר רב הונא אמר כי הפנימי הוא צומת הגידין, וקיימא לן כרבה בר רב הונא דקאי שמואל כותיה, וסוגיא דשמעתא דלקמן כותיה כדמפרשינן לקמן, ורבא בריה דרבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונים אלא להגיד מקום התחלתו, ואמר מעלוי ערקומא הן מתחילין להטריף הבהמה בהן, ופירוש ערקומה בוריקנ"ק, והוא המפריד בין הרגל הנמכר עם הראש ובין הערקום הנקרא אישקנקי"ל, ואותו בוריקנ"ק נמכר עם העוקץ, ואותו עצם הערקום שמחוברין בו הגידין התחתונים אשר בהן תולין הבהמה ראשו האחד חופה הבוריקנ"ק והראש האחד עולה עם הגידין ונפרד מן הערקום, ומפריד הגידין המחוברין בו מן הערקום ובינו ובין הערקום הטבחים נוקבים ותולין, וההיא מרבנן דאמר כי התחלת צומת הגידין דערקומה גופה הוא היה מחמי' יותר, ואמר להו רבי אבא לא תציתו ליה אלא התחלתן מעלוי ערקומ' והוא מקום שהטבחים נוקבים הבהמה לתלותה כאשר פירשתי. אחרי זאת נאמרו דברי שמואל שאמר צומת הגידין שאמרו מקום שהגידין צומתין, בא ליתן לנו סימן אם הם חיצונים או הפנימים, ואמר כי המקום ששם הגידין מצומתין זה עם זה הוא צומת הגידין שאמרו, והם הם הפנימים שאמרתי למעלה כי הם ג' מחוברים זה לזה, אבל החיצונים אין שלשתן מחוברין זע"ז כ"א הב' שהם גסי' יוצאים עם העצם מקום שחופ' את הבוריקנ"ק הג' מחובר אל הערקום ובין הב' הגסים, ובאותו הג' הבהמה ניתלת בשעת הפשטה, ולא תמצא אותם כולם צמותין זה על זה כי אם בפנימים שהשנים הקטנים שוכבים על השלישי שהוא גס משניהם, וגם זה עוד סימן אחר שהם הפנימי מה שאמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני אפסיק אלימא אזדא רוב בנין, אלמא חד מינייהו אלים מתרי קטיני ולא משכחת להאי ענינא אלא בפנימיים, כי החיצונים השנים היוצאים מן העצם הערקום שניהם שוין, ולא תמצא בהם אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפילו השנים מהם, ומה שאמר אביי בליטי הוו צומת הגידין בליעי לא הוו צומת הגידין, אף על פי כן מהצעת השמועה דומה כי לא בא אביי לפרש אלא עד כמה הם מתפשטין, אומר אני לפי שראיתי ומשמשתי בהן כי גם סימנים אחרים בא לפרש בהן מה הן צומת הגידין לפי שיש גם בפנימים חוטין אחרים והם מוזריקי דדמא ואינן לבנים כאותן שנקראו צומת הגידין גם אינם חזקים וקשים כמותם. עוד ראיתי והנה שני גידים קטנים ולבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסין באותו הגיד שהוא אלים מן הב' זולתי מן הב' הקטנים הלבנים אשר אמרתי, ראיתי אותם נבלעים בגיד האלים כעין זכרות ונקבות, ואפשר כי עליהם אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידין, כי אותן אינן מן החשבון ואין הבהמה נטרפת בהן והסימן היוצא מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטין הוא מאשוני ורכיכי ומאלימין וקטיני ומחוורי ולא חיוורי, כי כל מה שהגידין עולין למעלה הן מתרככין כעין הבשר ומתדקדקים ומתאדמים, מכל מקום עם אלה הסימנין מתמעטים שאר החוטין שם, והמשכילים יבינו עם ראות עינים ומשמוש ידים עד כדברי הרב ז"ל.

בהא דאמר מר בר רב אשי כיון דזיגי אף על גב דלא חיורי הוו צומת הגידין. יש מקצת ספרים דגרסי ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחוורי וסימניך הפך לבן, וזו היא גרסתו של רבינו חננאל ז"ל. ולדבריהם נקטינן כאביי דאמר דווקא חיורי אבל זיגי לא הוו צומת הגידין. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס כאן ובשבועות ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועתא ומכתב אודיתא, והיא היא דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין כט, ב) מר בר רב אשי אמר אף על גב דכנפינהו איהו צריך למימר להם כתובו עד דקבעו דוכתא לדינא. ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שכן נמצא בסדר התנאים ואמוראים קצר, ולדברי רבינו ז"ל לענין צומות הגידין נקיטינן לחומרא כדברי מר בר רב אשי, ועוד הילכתא כותיה בכוליה תלמודא בר מהני תרי, וההיא דאודיתא לא קיימא לן כותיה, ורבינו אלפסי ז"ל כתב כאן כדברי רבינו חננאל ז"ל דלית הילכתא בחיורי כותיה, וכתב שתי הדעות בפרק זה בורר בהלכות.

אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני הא אזדא רוב בנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין אפסיק קטיני הא איכא רוב בנין. כלומר שלם ואין הבהמה נפסלת אלא בהפסקת רוב בנין ורוב מנין. ולענין פסק הלכה קיימא לן כמר בר רב אשי לקולא, דהא קיימא לן כוותיה בכולא תלמודא חוץ מתרי, ותמהני במה שכתוב בס' התרומה בשם רבינו שלמה ז"ל דנקיטינן בהא לחומרא כדברי אמימר, ואולי בנוסחאות שלהם לא גרסי מר בר רב אשי אלא אמורא אחרינא משמיה דרב זביד, ורבינו אלפסי ז"ל לקולא פסק כמר בר רב אשי, וכן כתב הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (פ"ח מהל' שחיטה הי"ח).

איכא דאמרי מאי רובו רוב כל אחד ואחד כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תלתא דכל חד וחד. ק"ל מאי מכדי דקאמר שמואל דכי איכא תלתא דכל חד וחד מאי הוי, ומאי אלמא למילתיה, משום דהוה ליה תלתא, דאטו טעמה איכא אלא סברא דנפשיה דקסבר דאי אישתייר מכל חד וחד כחוט הסרבל כשירה, לא הוה ליה לשמואל למימר בלישנא דתמיהא אלא הא איכא תלתא בכל חד וחד כיון דסברא דנפשיה לבד קאמר, והא ליכא למימר דתלתא דכל חד וחד דקאמר לאו דוקא תלתא אלא מיעוט דכל חד וחד דהיינו משהו פחות מחציין, ובין שלשת חצאי הגידין איכא כשיעו' חד, אלימא ואתא כמר בר רב אשי דאמר דכל היכא דאיכא רוב בנין כשירה אלא דשמואל דקא מוסיף התירא טפי דאפילו נשתייר רוב בנין בשנים ושלשה מקומות כשירה, דהא לאו מילתא היא, דהא מדקאמר אפסיק אלימא אזדא רוב בנין משמע דשיעור חציו של גיד אלים יתר על מחצית השנים הקטנים, כל שכן שאין פחות מחציין משלימין לרוב של אלים, אלא אם כן נאמר דכל זמן שהן משלימין לרובו של גדול אף על פי שאינן משלימין לכולו רוב בנין קרינן ליה, דאלו אפסיק תרי קטיני ומשהו מאלימא למר בר רב אשי ודאי משמע דאכשורי מכשרינן ליה ואיכא רוב בנין קרינן ליה, דמה שנחתך מיעוטו של גדול כמי שלא נחתך ממנו כלל הוא, וגם זה אינו מתיישב דשמואל דאמר דתלתא דכל וחד מציל אף על גב דקיימא לן בכל מקום דרובו ככולו, הא פירש לנו שאין הולכין בפסיקת גידין לרובו ככולו הא אין משגיחין אלא בשיעור שנשאר שלם לבד, וצריך עיון.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב דאמר ברובן, דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסורא, ואף על גב דאיכא תרי לישני איכא מאן דאמר מאי רובן רוב אחד מהן, ואיכא דאמרי מאי רובן רוב כל אחד ואחד נקטינן כלישנא בתרא ולקולא. וכן פסק הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (שם) והרב אלפסי ז"ל לא הביא בהלכות לישנא קמא כלל אלא לישנא בתרא לבד, ובספר התרומה בשם רבינו שלמה ז"ל דהשתא לא איתמר לא כמר ולא כמר הלכה כמאן דאמר הלך אחר המחמיר, הילכך אפילו ברוב אחד מהם טריפה. ונראין הדברים כדברי רבותינו הגאונים ז"ל דדוקא ברוב כל אחד ואחד, דהא בין לאמימר בין למר בר רב אשי לית להו האי לישנא קמא דרב, דאמימר גופיה דמחמיר טפי לא פסיק כחד מנייהו אלא אי אפסיק אלימא מיהא ומשום דאזל ליה רוב בנין, וללישנא קמא דרב אפילו אפסיק חד מקטני נמי טריפה, וכל שכן דלא אתיא כמר בר רב אשי, דלדידיה אפילו איפסיקו תרי קטיני נמי כשירה, וקיימא לן כמר בר רב אשי בר מתרי, אבל לישנא בתרא אתיא כמר בר רב אשי, דהא אזדא רוב מנין ואזדא רוב בנין, הילכך קיימא לן כלישנא בתרא, ועד דאפסיק רוב כל אחד ואחד לא מיטרפא כנ"ל.
ומיהו תמיהא לי קצת אמאי בעינן רוב כל אחד ואחד, דהא אפילו ברוב אלימא ורוב אחד מן קטיני הוה ליה למיסר, דהא רובו ככולו אמרינן וכדאפסיקו תרי וחד מנייהו אלימא ליכא מאן דמכשר. ושמא נאמר דהא דאמרינן ברוב כל אחד ואחד לאו למימר דעד דאיכא רוב כולהו תלתא כשירה, אלא לומר דאף על גב דאיפסיק רוב תרי קטיני לא מיטרפא עד דאפסיק נמי אלימא בהדייהו, אי נמי אפשר לומר דהכי קים להו לרבנן דאי אישתייר חד מינייהו שלם ומיעוטן תרי אחריני כשירה [עד] דאפסיקו תרין לגמרי והוא דחד מינייהו אלימא או דאפסיקו רוב כל אחד מכולהו תלתא וכסברתיה דשמואל נמי דאמר דמיעוטן מציל ואף על גב דלא אשתייר אלא כחוט הסרבל, וצריך עיון.
ומיהו הני מילי בבהמה דהכי קים להו לרבנן, אבל בעוף אפילו נפסק אחד מהן טריפה וכדאמרינן לעיל בעופא שיתסר הוו אי אפסיק חד מינייהו טריפה, ועלה קאמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאביי ואייתו לקמיה עופא ובדק בצומת הגידין ואשכח חמיסר והיה חד שני מחבריה נפציה אשכחיה תרי מדנפציה, שמע מינה דאי לא אשכחיה הוה טריף ליה, דאי לא אמאי טרח לנפציה כיון דאשכח חמיסר שלימין דודאי מדקאמר אשכח חמיסר משמע דשלימין קאמר.
ומיהו לפי מ"ש דאפשר לומר דרב לא אמר בהא רובו, ושמואל נמי דאמר הכי בהדיא מדקא שרי בנשתייר תלתא דכל חד וחד איכא לעיוני בהא אי אפסיק רובו של אחד, והרמב"ם ז"ל (שם, הי"ט) כתב דאף ברוב אחד נמי טריפה.

תנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו. ומתני' לא קתני אלא אם רוב בשר קיים כשרה. ראיתי בשם רבינו הרב ז"ל דמתני' וברייתא לאו בחדא גוונא מיירי, אלא מתניתין דוקא בשלא יצא לחוץ, הלכך אי איכא רוב בשר קיים אף על פי שאינו חופה את רובו כשרה, וברייתא מיירי ביצא לחוץ כדקתני בהדיא נשבר העצם ויצא לחוץ דכיון דיצא לחוץ לא מתכשר אלא בעור ובשר חופין את רובו אף על גב דרוב בשר קיים.

והא דאמר רב דימי אמר רבי יוחנן רוב עביו ואמרי לה רוב הקיפו. פירש רש"י ז"ל רוב עביו שלא יצא רוב חלל העצם בחוץ אלא מיעוט החלל נגלה ורובו נכסה, אבל אם יצא רוב חלל העצם לחוץ אפילו בנקב קטן ורוב הבשר שסביב הבשר קיים טרפה. ומאן דאמר רוב הקפו, סבירא ליה דאין הכל תלוי אלא בחפיי' רוב הקף העצם, שאם רוב ההקף מגולה אף על פי שכוונה השבירה כלפי הבשר הקיים וכל השבר וכל חלל העצם נחפ' בבשר אפילו הכי טריפה, ואמר רב פפא דבעינא רוב חלל העצם נכסה ורוב היקף קיים. וכ"פ בספר התרומה כדברי רש"י ז"ל שאם יצא רוב החלל בנקב קטן טרפה. ורבינו יצחק ז"ל פירשה כעין רוב (ו)חללה ורוב הקפה האמור לגבי גרגרת שהעצם אינו שוה כגרגרת, ופעמים שהעצם עב מלמעלה וקצר מלמטה, ואז אפשר דהוי חופה רוב עביו לא הוי רוב הקיפו ורוב הקיפו לא הוי רוב עוביו.

ולימא מר עור משלים לבשר. פירש הרב רבי זרחיה הלוי ז"ל בשם הגאונים ז"ל שאין בשר בלא עור מציל אלא בשבשר ועור על גביו כעין בשר שלם, ואינו נראה דאם כן בר גוזלא דרכיך כל שכן שהיה צריך עור על גבי בשר, ורבינו חננאל ז"ל ורש"[י] ז"ל פירשו משלים כגון שהבשר בוד חופה חצי העצם והעור משלימו לרובו, אבל אם נאמר מצטרף משמע דאפילו חצי בשר וחצי עור מצטרפין להגן, והוא הנכון.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כהאי לישנא בתרא דרבי יוחנן לא אמר בהדיא עור מצרף, אלא דעולא מכללא שמע לה מההוא דבר גוזלא, ודחי ליה רב נחמן דשני בר גוזלא דרכיך ועורו הרי הוא כבשר, הלכך בהמה אין עור מצטרף לבשר אלא משלם לרובו, אבל בר גוזלא עור נמי מצטרף לבשר.
ואיכא לעיוני אם כל עוף כבר גוזלא ואפילו אווזין ותרנגולין, או גוזלא דוקא דרכיך טפי. ומלשון פירושו של רבינו חננאל ז"ל נראה דכל עוף במשמע, שכתב שאני בר גוזלא דרכיך וכיון דרכיך הוי כבשר, אבל בבהמה לא משמע, דלא מפקינן אלא עור בהמה דאלים טפי. וגוזלא נמי משמע דדוקא מצטרף אבל עור לבדו לא, דצירוף עצמו אין לנו בבר גוזלא אלא מעדותו של עולא ומעשה שהיה עור מצטרף לבשר היה.
והרב רבי משה בר מיימון ז"ל (פ"ה מהל' מאכלות אסורות ה"ח) פסק כלישנא קמא דעולא דאמר עור הרי הוא כבשר, והוא מן התימה. ונראה לי שסמך לו הרב ז"ל עם מה שאמרו בסמוך ניטל שליש התחתון מהו, כלומר אם ניטל שליש עובי הבשר הסמוך לעצם אי מגין או לא, ומהדרינן תא שמע דאמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי היא כבשר, אלמא מדמייתי תלמודא מיניה ראיה קים ליה לתלמודא דהכי הלכתא. ומיהו נראה לי דאי מההיא איכא לדחויי דאף על גב דמייתי ליה תלמודא לאו למימרא דהלכתא כעולא, אלא הכי קאמר מדעולא נשמע לדידן מי לא אמר עולא דעור גרוד לבדו מגין, אם כן לדידן א"א דעור בשני שלישי בשר לא מציל, דכולי האי ליכא לאיפלוגי בין עולא לדידן, ועוד דהא דחינן לה ואמרינן דילמא התם דקנה משכא דידיה. ועוד דעל כרחין מדעולא נשמע לדידן, דהא בדעולא תרתי איכא, חדא דעור הרי הוא כבשר, ועוד אחרת דאף על גב דניטל בשר שתחת העור אפילו הכי עור מגין, נהי (דאי) [דאנן] לא קיימא לן כוותיה משום דעור אינו כבשר, מכל מקום שמעינן מינה דאף על גב שניטל הבשר שתחת העור היה מציל, אם כן נפשוט מינה בעיין דניטל שליש התחתון כשר וזה נכון וברור. אלא נראה כדברי רבוותא ז"ל דפסקו לחומרא דעד דאיכא רוב בשר לא מכשרינן לה, ואף על גב דללישנא קמא אמר עולא אנן עור ובשר תנינן ללישנא בתרא מימר אמרינן דמעולם לא אמר עולא הכין.