Rashba on Gittin 50 רשב״א על גיטין נ׳

אמר רבינא תא שמע מעיקרא דתקנתין יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ואי סלקא דעתך מיתמי האי משום דיתמי הוא. אלא ודאי אפילו דידיה כתובה מן הזבורית וסלקא דמר זוטרא בתיובתא. הילכך בין מיתמי בין מיניה דידיה מן הזיבורית, דאין כאן נעילת דלת בפני נישאות דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, ואפשר לומר מהאי טעמא דאפילו נדוניא אינה נגבית אלא מן הזיבורית [בנדפס: דאין כאן נעילת דלת ואדינא מוקמינן לה כשאמר בעל חוב דמדינא לא גבו אלא מן הזיבורית]. ומיהו מהא דאמרינן בריש אף על פי בכתובת [נד, ב] תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה לזיבורית, ליכא ראיה, דהתם דמשלו הוא מוסיף לה איכא למימר דליכא נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וליטול ממנו כל דהו, אבל אם מגבית לה נדוניא שהביאה מבי נשא מן הזיבורית ממנעא ולא נסבא, ולכאורה הכי הוה משמע נמי משמעתין דהכא מדפרכינן לעיל ותיפוק ליה דערב דכתובה לא משתעבד ואם איתא דמתניתין אף בנכסי צאן ברזל קאמר מאי קושיא דהא ודאי ערב דנדוניא משתעבד דמידי חסרה, אלא דאיכא למימר דאף כשתמצא לומר דמתניתין אף בנדוניא קא מיירי ויש בכלל כתובה דמתניתין נכסי צאן ברזל מכל מקום עיקר כתובה לא נפיק מכללא ואפילו בעיקר כתובה קא תני דנגבית מן הזיבורית ואי מערב קאמר הא לא משתעבד, ואלא מיהו מחלוקת היא, שנויה בגמרא דבני מערבא בפירקין דהכא דגרסינן התם כתובת אשה בזיבורית אמר רבי ירמיה לא שנו אלא כתובה של מנה ומאתיים אבל כתובה של אלף דינר גובה מן הבינונית אמר רבה יוסה אפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא מן הזיבורית ואתיאן אילן פלוגואתא כאינן פלוגואתא דתנינן תמן כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא כתובה של מנה ומאתים אבל כתובה של אלף דינר גובה כתובתה לעולם, ואתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן ואפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנים, ואתיא דרבי יוסה כרבי יוחנן ודרבי ירמיה כרבי יהושע בן לוי. עד כאן. [בנדפס: וליתא דלא כתובה של אלף דינר של נדוניא קאמר אלא של תוספת קאמר ובתוספת הוא דפליגי וההיא פלוגתא דכל זמן שהיא בבית אביה בתוספת היא שנויה בגמרין התם בפרק הנושא ומאן דאמר תוספת יש לה לית ליה דרב ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה כדאיתא התם].

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים אף על פי שכתוב בו שבח אין גובה אלא מן הזיבורית [בנדפס: אמר אביי דבעל חוב בבינונית ומיתמי בזיבורית אמר ליה רבא הכי השתא וכו' אלא הכא כיון דמדאורייתא בעידית אפילו מיתמי נמי. איכא למימר דרבא דאמר דהכא דיניה בעידית מדאורייתא אית ליה שעבודא דאורייתא. ועוד נראה לי דכל ששעבדו בפירוש אפילו מאן דאמר בעלמא שעבודא אחריות לאו דאורייתא בשעבוד מפורש מודה ולא נחלקו אלא בשטר חוב שאין בו מפרש [מפורש]. וכן נראה לי גם כן ממה שאמרו בקידושין [יג, ב] קסבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא שמיא]. וקיימא לן כמר זוטרא דאמרה משמיה דרב נחמן וכאביי דפירש תדע דבעל חוב דיניה בבינונית ומיתמי בזיבורית. ואף על גב דפליג עליה רבא ופריק כולהו קושיי דאקשינן עלה לא קיימא לן כותיה דאשנויי לא ניקום ונסמוך, ועוד דהוה רבא יחיד ועוד דמאן [בנדפס: דמה] דמתרץ באברהם חוזאה רבי ישמעאל היא לתה [ליתא] דאנן כרבינא סבירא לן דאוקי מתניתין כרבי עקיבא ולית ליה לרבי ישמעאל שומא בדמזיק כלל. וכתב הרמב"ן נ"ר דנראין הדברים דדוקא כשכתב לו שבח סתם גובה מן העידית ומן הדין גובה מן העדית בין ממנו ובין מיורשיו, אבל מכיון שתקנו חכמים ליתומים מן הזיבורית אין עוקרין תקנת חכמים בכתב אלא אם כן פירש ואמר גבה מן העידית בין ממני בין מיורשי, וגמרינן להא מדקיימא לן כאבא שאול בן אימא מרים דאמר בין מנכסי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשפירש תנן כין הוא בין יורשים אין משביעין אותה כדכתב רבינו הגדול ז"ל, וכן מצאתי בחבור הרב רבי משה הספרדי ז"ל, עד כאן. וכן דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל.

מאי עידית שפאי עידית. פירש רש"י ז"ל שנשתפה העידית ושבא לגבות מן העידית שבשאר נכסים אומר לו לא תגבה אלא מן הבינונית באותה שהיתה ראוי לך כבר נשתדפה ומזלך גרם והילכך מיניה דידיה בבינונית. ומיתמי בזיבורית. ואינו מחוור. חדא דאף על פי שנשתדפה עידי עדית למה אינה גובה מן העדית שבשאר נכסים שהיא ראויה לו מדין תורה ואין חיובו אלא בשעת תשלומין, ועוד דמדאורייתא גובה בין מן העדית בין מן הזיבורית וכדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא אם כן הודעה כחן של נזיקין אצל בינונית דרחמנא אמר ממיטב ואת אחת מבינונית נמי לא, ועוד דלא הוה ליה למימר מאי עידית שפאי עדית אלא הכא במאי עסקינן דשפאי עידית, ורבינו חננאל ז"ל פירש שפאי מלשון על שפאים, פירוש מרעה שבסביבות העידית ועומד שם לרעות בהמות של בעל השדה, הכי פירושו מאי אפילו הן עידית שאפילו הזיק שפאי עידית דהוה ליה כבעל חוב ולא כמזיק לפי שבעל השדה בעצמו ניחא ליה בכך שירעה שם זה בהמותיו וישלם לו דמי מרעהו. ולפיכך דבר תורה גובה מן הבינונית כבעל חוב וגבי יתמי מזיבורית כשאר בעל חוב.

בעי רב אחדבוי בר אמי יתומים שאמרו קטנים או אפילו גדולים. קשיא לי אי בגדולים וכטעמא דאמרינן דלא מסיק אדעתיה דמאית, היכי קתני במתניתין מפני תקון העולם ואי אפשר לפרש אין בזה מפני תקון העולם דהא אכולה מתניתין קתני ואי אפשר לפרשו לצדדין. עוד נזקין מאי איכא למימר דאנן כן ניזקין בעידית דליכא טעמא דלא מסיק אדעתא דדינא בעדית דבר תורה ואי בגדולים אמרו ליכא תקנתא [בנדפס: אלא דינא]. ונראה לי לפרש דלכולי עלמא נזיקין ודאי מפני תיקון העולם הוא ובקטנים דוקא דכי עבוד רבנן תקנתא בקטנים אבל בגדולים לא. והכא הכי פירושא יתומים שאמרו במשנתנו דוקא בקטנים כן נזקין כן לבעל חוב וכי קתני מפני תיקון העולם אכולהו הנך מילי דמתניתין קאי, או דלמא בעל חוב דינא ומשום דלא מסיק אדעתיה דמאית ואפילו גדולים נמי. ונזקין בלחוד תקנתא דבדידהו איכא לתקוני וכי עבוד רבנן תקנתא בקטנים ולא בגדולים, ואסיקנא בין גדולים בין קטנים כלומר בבעל חוב. והלכך לענין חובו דינא ובין גדולים ובין קטנים, ולענין נזקין בקטנים ולא בגדולים ובדידיהו קתני במתניתין מפני תיקון העולם. כן נראה לי.

ואסיקנא: והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה. ולמאן דאמר נזקקין לנכסי יתומים לכתובת אשה משום מזוני או משום חינא משכחת לה לשבועה בבאה ליטול כתובתה, ולמאן דאמר דאין נזקקין אלא אם כן רבית אוכלת בהן משכחת לה בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ולא קבלו עליו שלא ליטול רבית, ואי נמי בנכרי כדברי רבינו תם ז"ל דפירש דהא דאמרינן דאסור לעשות בשותפים עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך, דוקא לכתחילה אבל אם עשה ונתחייב לו שבועה מותר להשביע, אבל רש"י ז"ל אסר אפילו בדיעבד.
ירושלמי: רבי יוחנן בשם רבי ינאי אין נפרעין בנכסי יתומים קטנים אלא בשטר שהרבית אוכלת בהן ויש אומרים אף לכתובת אשה ויש אומרים אף לגזלה ולנזקין אמר רבי יוסה בן רבי בון אוף אנן תנינן תרויהון, לגזלה מן הדה אם היה דבר שיש לו אחריות חייבין לשלם, נזקין מן הדה אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית, מכי מתניתא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית והתנן עמד הבן תחת האב הנזקין שמין להם בעידית ובעלי החוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית אמר רבי יוסה בן רבי בון כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן.

יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים. כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל והני מילי לענין בעל חוב דלא מסיק אדעתיה דמאית ונפלי נכסי קמי יתמי. אבל לענין נזקין דדינן מן התורה בעידית, לקטנים עבדינן תקנתא ולא לגדולים. עד כאן. ונראין הדברים. וזה הדרך פירושנו שכתבנו למעלה.

אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית גבי מבינונית לא גבי. מהכא משמע דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית מדינא דכי היכי דאקדמיה בפרעון הכי אקדמיה ליטול מן העדית או מן הבינונית אם אין לו עידית, דאי לא תימא הכי, היכי משכחת לה דקמא בינונית ובתרא זיבורית. ואם תאמר בשנתרצו לו האחרונים ליתא, חדא, דאם כן היכי פשיטא ליה אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית דילמא אם הוה גבי קמא מדינא מן הבינונית מקמא גבי. אלא הכא בשלא גבה אלא כדיניה, ועוד דאי משום דנתרצו לו ודאי כיון דלא נחת לה משום הקדמת השכיב מרע אף על גב דנחת לה משום רצוי האחרים, מבינונית דקמא גבי כדיניה לפי שהאחרון נכנס בנחת הבעלים והוא זכה בבינונית וזיבורית ואחר שזכה בו מכר בינונית לראשון בזבורית והילכך בכי הא רצה בעל חוב גובה מבינונית דקמא או מזיבורית דשייר בתרא לפניו כיון דלא שייר לפניו בינונית כדי חובו של זה והיינו דרבא דאמרינן בבבא קמא פרק קמא [ח, ב] אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל זבן עידית וזיבורית אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזית לך, והא נמי להא דמיא, אלא ודאי משמע דכשם שגובה ראשון מדיניה ומשום דאקדמיה שכיב מרע הכי נמי גובה מן הבינונית מדיניה משום דאקדמיה.
ומקצת ספרים ישנים הבאים מספרד ראיתי שכתוב בהן אף על גב דקמא בבינונית ובתרא בזיבורית, דמשמע דקמא דיניה בבינונית ובתרא דיניה בזיבורית קאמר וזה כראיה גמורה לדברינו. ואי נמי יש לומר דהכא לאו למימר דקמא גבי כוליה בינונית אלא כולהו בבינונית וזבורית פלגי דלגוביאנא אקדמיה ומשום בעל חוב דלא ליתי ולגביה מיניה, אי נמי דאי לא מלו נכסי לכולהו בתרא ליפסיד קמא לא ליפסיד אבל ליפות כחו בבינונית לא, והכא הכי פירושא אף על גב דקמא ודאי אית ליה קצת בינונית ובינונית דבתרא לא הויא כנגד חובו של זה מזיבורית דבתרא גבי מקצת חובו מבינונית דקמא לא גבי כלל. כך נראה לי. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל שנסתפקו בדין זה אי אקדמיה נמי לקמא ליטול מן הבינונת או שמא אין דינו כך אלא שהמקשה היה סבור כך ואין אנו צריכין לכך, כמו שכתבתי.

הא דקתני: יצא עליהן שטר חוב גובה מכולן. פירש רש"י ז"ל וגובה מהן לפי חשבון מזה שני חלקים ומזה שלשה ומזה ארבעה. וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל וכן נראה דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל, ויש מביאין ראיה מדאמרינן גבי בכור נוטל פי שנים יצא עליהן שטר חוב נותן פי שנים, ואינה ראיה גמורה דדילמא שאני ירושה לפי שאין להן בנכסים כלום שלא מה ששייר בעל חוב של אביהם, וכן דחו בתוספות. והיכא דלא הספיקו נכסים לתשע מאות זוז כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל שנוטלין גם כן לפי חשבון. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ואיני יודע מאי שנא מההיא דמי שהיה נשוי שלש נשים, דלפי אותה משנה כדברי רבי אם היו שם מאתים חולקין בשוה ואם היו שלש מאות בעל מאתים נוטל בשוה עד מאתים ובמנה השלישי חולקין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ואם יש שם ארבע מאות המנה הרביעי לבעל ארבע מאות וחוזרין וחולקין כן מארבע מאות ולמעלה [בנדפס: אם היו שם עד שש מאות כולן חולקין בשוה כדי שיטול בעל המאתים כל חלקו ומשש מאות ועד שמונה מאות כולן חולקין בין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ונמצא בעל השלש מאות נוטל שלש מאות ובעל ארבע מאות שלש מאות ואם יש שם יותר משמונה מאות נוטלן בעל ארבע מאות] כדרך שאמרו שם וכמו שכתובה בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. אחר כך מצאתי לרב אלפאסי ז"ל בשילהי יש נוחלין שנשמר מקושיא זו וכתב דהכא משום אומדן דעתא הוא דאומדן דעתיה דנותן הוא דלישקול בעל ארבע מאה זוזי חדא ותילתא במאי דשקיל בעל תלת מאה ובעל תלת מאה חדא ופלגא במאי דשקיל בעל מאתן, אבל בעלי חובות פלגין לפום שעבודא ולא לפום ממונא כדברירנא בפרק מי שהיה נשוי.

מבינונית דקמא לא גבי. ואיכא למידק דילמא מתנת שכיב מרע דלאחר מיתה שאני דאפילו מיתומים גדולים לא גבי אלא מזיבורית וכטעמא דאמרינן דלא מסיק אדעתה דמאית ואיכא למימר דלא פלוג רבנן במתנות בין בריא לשכיב מרע וכיון דבבריא גבי מבינונית אף במתנת שכיב מרע כן ותו איכא למידק אשמעתין היכי קרי למתנת שכיב מרע משעבדי דאם כן מלוה על פה בגו זמניה ומזון האשה והבנות לא יגבו מהם וליתא מדאמרינן ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת שכיב מרע לא כל שכן [בנדפס: דהיא רבנן], ויש לומר דהכא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא והילכך במתנת שכיב מרע אי קמא בינונית דבתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי, ולא אמרו כאן מזיבורית דבתרא גבי אלא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא, וכן פסקו הרב אלפאסי ז"ל והרב רבי יוסף אבן מיגש תלמידו ז"ל בתשובה וכן כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל, וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בתשובה.

הכא במאי עסקינן בבעלי חוב. וכמאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ושמעינן מיהא [בנדפס: מהא] דאפילו למאן דאמר מה שגבה לא גבה לענין בינונית וזיבורית מה שגבה גבה.

והא בשטר קאמר, בשטר פקדתא. דאף על גב דלמאי דסבירא לן מעיקרא בשטר פקדתא קאמר הכא הכי קא פריך בשלמא אי במתנה קאמר על כרחין בשטר פקדתא קאמרינן אלא אי אמרת בבעל חוב סתמא דמילתא כל הקודם בשטר חובו קאמר, ואהדר ליה לדידי נמי שטר פקדתא היא. ואי קשיא אשמעתין אי בבעל חוב לכולהו משתעבדי כהדדי בעל כרחיה דלוה ואף על גב דקאמר אחריו מאי הוי ואמאי גובה מן האחרון, נראה לי דהכא בדליכא סהדי כלל דמדקאמר דליכא שטרא ולא אמר לה ואי דאיכא ניחזי עדים מאי קאמרי, שמע מינה בדליכא עדים ושטרא קאמר, וכיון שכן מפיו אנו חיין, והאי דקאמר אחריו אחריו לפי שזה קדם לזה בשעבוד הנכסים קאמר ונאמן משום מגו ולפיכך כל הקודם קדם בשעבודו, ואפילו במלוה על פה דהא קיימא לן שעבודא דאורייתא וכיון שכן מה לי בשטר מה לי מלוה על פה וכמו שכתבתי בפרק מי שהיה נשוי, וכן דעת רב האי גאון ז"ל, וכמו שכתבתי שם.
וקיימא לן דבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא ומזיבורית דבתרא גבי מבינונית דקמא לא גבי כפשטה דברייתא ובמתנת בריא אי נמי בשכיב מרע במקצת ובקנין כמו שכתבנו. ואף על גב דדחי הכא במאי עסקינן בבעל חוב, אי נמי אינו נפסד אלא האחרון אי נמי בדשוו, דחיאתא נינהו ולא סמכינן עלייהו כדכתיבא בהלכות הרב אלפאסי ז"ל.
וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי איבעיא להו אשתדיף בני חרי מהו דליטרוף ממשעבדי ואיפסיקא הלכתא אשתדיף בני חרי טריף משעבדי. ותמיהא לי למאן דסבירא ליה למימר דבמתנה לא עבוד רבנן תקנתא תיפוק לי משום דאין נפרעין מן הערב תחלה, וקיימא לן דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, וגבי לקוחות נמי אמאי איצטריכי לתקוני הא מדינא לא גבי מהאי טעמא דאמרן, ויש לומר דלא ערבין לגמרי קאמר, דטעמא דערב משום דלא גמר ומשעבד נפשיה אלא היכא דלית ליה נכסי ללוה לאיפרועי מיניה ומלוה גופיה עיקר שעבודיה ליתיה אערב אלא אלוה אבל גבי נכסי דלוה ודאי עיקר אסמכתיה עלייהו. ולוה נמי בעידן מלוה גמר ומשעבד כולהו נכסי והילכך אי לאו תקנתא דעבוד רבנן גבי לקוחות הוי אמינא כיון דעיקר שעבודיה אהאי בינונית הוה אף על גב דשייר לוה זיבורית קאי מלוה ליגבי מלוה מלוה מבינונית דהוה שעבודיה עליה דאמר ליה ללוקח ארעא דידי גבי דידך הוא ומשום פסידא דלקוחות אמור רבנן דזבורית דבני חרי ליגבי בינונית דמשעבד לא ליגבי, הילכך גבי מתנה אי לא עבוד בה תקנתא מבינונית דמתנה גבי. כן נראה לי.

אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאינן כתובין. פירש רש"י ז"ל שאף על פי שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין אינון ועמליהון ופירי דידהון אכתי לא ליגבי ממשעבדי לפי שאין קול יוצא על הפירות ועל השבח אלא על עיקר המקח. ורבותינו בעלי התוספות נתנו טעם לדבר דכיון שעדיין אינן בעולם ואפשר שלא יבואו לעולם אין קול יוצא עליהן [בנדפס: וגם במקצת פירוש רש"י ז"ל מצאתי כן]. ואם תאמר אם כן מאי קא פריך ליה רבי אבא לעולא והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמי דבנות לא באו לעולם בשעת כתיבה ושמא לא יבואו לעולם, יש לומר דלא פריך ממזון הבנות אלא ממזון האשה, והיינו דלא מתרץ הכא כיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסה כדמתרץ לקמן גבי מזון הבנות משום דהא לא פריך אלא ממזון האשה ובאשה כיון דאי בעיא כתובתה גביא ולית לה מזוני אף על גב דבתנאי בית דין קא אכלה לא מתפיס לה צררי, והכי מוכח בפרק שני דייני גזרות.

הא דאיבעיא להו לרבי חנינא קצובין וכתובין בעי או דלמא קצובין אף על פי שאינן כתובין. איכא למידק מאי טעמא לא איבעיא להו נמי כתובין אף על פי שאינן קצובין. ויש מפרשים דהכי מיבעיא ליה רבי חנינא היכי קאי אי אמזון אשה ובנות דמתניתין ואמר אף על פי שהן כתובין ומשום שאין קצובין לא גבי דקצובין וכתובין בעינן או דילמא אשארא נמי קאי ואמר לפי שאינן קצובין אבל אם היו קצובין אף על פי שאינן כתובין מלוה על פה גובה ממשעבדי. ותמיהא לי דודאי עולא אפירות ושבח קרקעות דמתניתין קאי מדיהיב טעמא לפי שאינן כתובין ואילו מזון האשה והבנות כתובים הם וכדאקשינן עלה והאי מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי, ואמאי דמפרש עולא לפי שאינן כתובין קאי רבי חנינא, אלא דרבי חנינא לא ניחא ליה לאוקומי טעמא דמתניתין לפי שאינן כתובין כעולא משום דקשיא ליה מזון האשה והבנות ולא ניחא ליה לפרוקי דכתובין הן אצל בני חורין ולחלק בתקנתן של חכמים. ומשום תלי טעמא בקצבה וכולן בכלל טעם זה דכולהו אין להם קצבה ולפיכך קא מיבעיא לן כולי טעמא בקצבה כי היכי דהוי כולי טעמא לעולא בכתובה או דילמא אף לפי שאינן קצובין קאמר ותרווייהו בעינן כלומר כתיבה וקציצה, אבל כתיבה לחודא פשיטא דלא מהניא שהרי מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו ואפילו הכי אינן נגבין אלא מבני חרי. כך נראה לי.

והא דאיבעיא להו קצובין אף על פי שאינן כתובין. פירש רש"י ז"ל דנפקא מינה אי סבירא ליה קצובין אף על פי שאינן כתובין דמלוה על פה גובה ממשעבדי. ואינו מחוור, דהא דתנן בבבא בתרא פרק גט פשוט [קעח, א] המלוה את חברו בעדים גובה מנכסים בני חורין, ורבי חנינא מי פליג אמתניתין ופירשו בתוספות דנפקא מינה היכא שקצב שבחופירות וקבל עליו אחריות עד כדי אותה קצבה וקא מבעיא ליה כיון דקצץ הרי זה כמעות המכר ויש לו קול דקיימא לן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משעובדים דקלא אית ליה דמשום דמאן דזבין בפרהסיא זבין והילכך נפיק קלא בין הגוף המכר בין אפירות או דילמא כתובין וקצובין בעינן, אבל ודאי מלוה על פה אינה גובה ממשעבדי לכולי עלמא דאין קול יוצא למלוה על פה וכדאמרינן מאן דיזיף בצנעא יזיף והיינו דאתינן לדמויי לפרנסת הבת דקיצה ולא כתיבא ואף על פי כן גובה גובה ממשעבדי משום דמילתא דפרהסיא היא, ודחינן שאני פרנסה דאית לה קלא טפי משבח ופירות ואף על גב דקיץ להו משום דכל מאן דשביק ברתא מידע ידעי דעישור נכסי נטלה.