Rashba on Kiddushin 13 רשב״א על קידושין י״ג

סברא אי שדינא להו מתברי מיחייבנא בהו. ואם תאמר תימא ליה לא, יש לומר דלא איכפת לה, כיון דלא מידי קא עבדא דמוכח דניחא לה, וכן פירש רש"י ז"ל. והא דלא מחאי, משום דלא איכפת ע"כ.
ויש לדקדק כיון דדינא קאמרינן תשדינהו ונימא ליה הרי שלך לפניך. ותירץ הראב"ד דהכא בדאפקיד גבה לזמן ידוע. ואינו נכון. דמאי קא חזי רב הונא בריה דרב יהושע לאפוקי ברייתא מפשטה ולאקשויי, והא בריתא סתמא קתני, וסתמא לא במפקיד לזמן ידוע, ועוד דכיון דעיקרא דמלתא משום הכין הוא הוי ליה לפרושי בהדיא התם בדאפקיד לזמן ידוע וסברא אי שדינא להו וכו', ועוד אני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן למה לא תוכל לחזור תוך זמן. מי עדיף שומר חנם מפועל שחוזר בחצי ביום (ב"מ עז, א). והראב"ד תירץ דסברא אי שדינא להו אתי זיקא או כלבא ושדי להו מקמיה דלא מצי ידא דמרייהו למישלט בהו וקא מיחייבנא. ויש מי שפירש דלאו מדינא קאמרי. אלא דלמא הכא טעיא וסברא הכי כיון דקביל עלה אחריות דלאו כולי עלמא דינא גמירי וכל שכן נשי. אבל הכא כידון דלקדושין יהבינהו ניהלה ולא קבלתינהו בשמירה, אפילו נשי ידעי דלא מיחייבא בהו ותשדינהו, והיינו דאמר סברא אי שדינא להו [מחייבנא] דמשמע דאיהי סברה וטעיא. ופריך רב אחאי אטו כולי עלמא דינא גמירי, אפילו בקדושין נמי אפשר דטעיא ומשום הכי לא שדיא להו.
והרמב"ן נר"ו כתב דפקדון אי שדיא להו מחייבא בהו עד דמהדרא ליה מיד ליד דלהכי קבלתיה, אבל אי אמרה ליה תא שקול דידך ולא בעי למשקליה, אי אמרה לי הרי שלך לפניך ושדיתינהו קמיה מפטרא, והלכך תימא ליה שדיתינהו קמיה בשתיקה מיחייבא בהו. ואם תאמר לימא ליה שקול דידך ואי לא בעי למקליה תשדינהו אנן לא אתיא עלה משום דלא טענה, דאי הכי הכא נמי אי לא ניחא לה תימא ליה לא.

ולענין פסק הלכה. כיון דשלח ליה רבינא לרב אחא אתון דשמיעא לכו הא דרב הונא חושו לה, אנן נמי חיישינן לה, והלכך שתיקה דאחר מתן מעות כי הא דצפתא דאסא חיישינן לה, וצריכה גט להתירה לעלמא ולעיולי צריכה קדושין אחרים, אבל שתיקה דלאחר מתן מעות דפקדון לאו שתיקה היא כברייתא דכנסי סלע זה בפקדון. וכן פסק הרב אלפסי והרב בעל ההלכות.
והיכא דשדיך איכא מאן דאמר דמקודשת, ודייק לה מהא דאמרינן בפרק שני האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנארבד, אם נשאר ממנו שוה פרוטה מקודשת, דאלמא אע"פ ששתקה אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, ואם כן קשיא הך, ומפרקי דהתם בדשדיך, והא ליתא דהתם בדאמרה ליה אין קאמר, ואע"ג דלא פירוש כך התם, משום דלאו בעיקר דין שתיקה קא מייר, אלא ללמדך דין קדושי פקדון שאם אמרה אין והלכה ומצאתו שנגנב אינה מקודשת. ואם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, ולעולם אפילו בדשדיך אם אמרה אין מקודשת, אבל שתקה אינה מקודשת.
והרמב"ם כתב (פ"ה מהל' אישות הכ"ה) בהא דצפתא משום דחוששין לה שמא שוה פרוטה, במדי, אבל משו שתיקתה במעות לא. ושמא דעת הרב לומר דמדשלח ליה רבינא לרב אחא אנן לא שמיע לן הא דרב הונא אתון דשמיע לכו חושו לה, שמעינן מינה דהא דרב הונא ליתא, דהא אבינא לא חש לה, אע"ג דפומבדיתא שמיע להו ומסהדי עלה, ולפומבדיתא בלחוד הוא דקאמר להו חושו מלה משום כבוד רבם, הלכך כולי עלמא לית להו למיחש להא דרב הונא אלא כרבינא דלא חש לה, דאלו כן אף רבינא הוי ליה למיחש להא מעדותן דפומבדיתא דשמיע להו ומסהדי עלה וטעמא דמסתבר הוא.
ולענין מקדש בתמרה או בדבר שאינו שוה רפוטה במקום הקדושין פסק הרב אלפסי ור"ח והרמב"ם (פ"ד מהל' אישות הי"ט) כשמואל דחיישינן שמא שוה רפוטה במדי, ואע"ג דרב חסדא לא סבר להא דשמואל, הא רב יוסף דסבירא ליה כותיה דשלח ליה לרב אחא בר רב הונא נגדיה כרב ואצרכיה גיטא כשמואל, והא דאמרינן פרשי רבנן מההוא משפחה, ולאו משום דסבירא ליה כשמואל, אלא משום דאית להו לדאביי ורבא, הכי פירוש לאו משום דשמואל לחוד הוא דפרשו אלא משום דאביי ורבא. ונפקא מינה היכא דקדשה בדבר שאינו מתקיים, אי נמי היכא דאמר דשוה פרוטה, דאי לא שוה הכא לא הוו קדושי כלל. וליכא משום דשמואל, אפילו הכי חיישינן לה משום דאביי ורבא, ומיהו הני רבנן אפשר דסבירא להו בעלמא כשמואל נמי.
ואם תאמר אם כן הא דשלח ליה רבינא לרב אחא אתון דשמיע לכו הא דרב הונא חושו לה, מאי שנא מדרב הונא ת"ל משום צפתא גופא וכשמואל דדלמא שוה פרוטה במדי. איכא למימר דהא דשלח לי רב אחא בא איקא לקמיה דרבינא, לאו עובדא דצפתא שלח ליה ולא משום צפתא הוא דאיבעיא ליה, אלא משום שתיקה דלאחר מתן מעות, וכגון דשדא זוזי בחיקה ואמר לה לבסוף התקדשי לי בהן ואשתיקה, דליכא משום דשמואל, אי נמי איכא למימר דבעובדא דצפתא ליכא משום דשמואל, דמסתמא איהו מעיקרא לקדושי בצפתא ובארבעה זוזי דאית ביה איכוון, דהא לקדושי ודא קה מכוין ולא לקדושי ספק, והא דקאמר תקדש לי בארבע זוזי דאית בה, הכי קאמר אנא ביה ובמאי דאית ביה מקדשנא לך וארבעה זוזי אית ביה ותקדש בהו, וכיון שכן כיון דאיהי לא ידעה להו ולא נתכוונה לכך ליכא למיחש לקדושי צפתא, אלא אי איכא למיחש לזוזי הוא דאיכא למיחש, ומשום דאשתיקה, וסבר רבא דאפילו לשתיקה ליכא למיחש, דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. אבל בעל ההלכות פסק דלא כשמואל, מהא דאמרינן ופרשו רבנן מההיא משפחה, ולא משום דסבירא ליה כשמואל, דאלמא הא דשמואל ליתא, וכבר תרצנוה לדעת הרב אלפסי.

יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי. ואפילו מודה דלשם קדושין נתכוונה אינה מקודשת , והכי משמע מדתניא התם בהא ברייתא דכנסי סלע זה שאני חייב ליכי לא רצתה אינה מקודשת, ואוקימנא לה לא אצתה דאשתיקה. ואפילו הכי קתני אינה מקודשת סתם, דאלמא לעולם אינה מקודשת ואפילו מודה דלשם קדושין נתכוונה כמו שאמר. כך נראה לי.

כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת. ואסיקנא רצתה דאמרה אין לא אצתה דאישתיקה משום דיכולה היא לומר אין שקלי ודידי שקלי. יש לפרש שחזר ואמר לה לא לפרעון אלא לקדושין. ולפי פירוש זה מסתברא דדוקא כי אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי דאע"ג דהדר אמר התקדשי לי בו יכולה היא שתאמר לשם פרעון קבלתיו כמו שאמר תחלה, והוא שהגיע זמנו, אבל היה חייב לה ולא הגיע זמנה ואמר לה התקדשי לי במנה זו ואשתיקה מקודשת, דכיון דלשם קדושין יהביה ופשטה ידה וקבלתיה בשתיקה, חזקה למאי דקאמר שקתיה, ואינה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי, ואע"ג דלענין דינא הדין עמה דאילו היה חייב מנה לשמעון ומנה ללוי ואמר ליה לשמעון הוליך מנה זה ללוי שאני חייב וקבליה בשתיקה יכול לומר לו שמעון ללוי אין שקלי ודידי שקלי וכדמשמע מהכא, ודאע"ג דבשעת נתינה חזר ואמר לה לא לשם פרעון אני נותנו אלא לשם קדושין וקבלתיה בשתיקה, אפילו הכי אמרינן דיכולה היא לומר אין שקלי ודידי שקלי, אבל לענין קדושין דחזקת כל הנשים רוצות להתקדש כל שלא הזכיר לה פרעון מעיקרא לשם קדושין נתכוונה, והיינו דאפילו אדכר פרעון כל דשדיך ואשתיקה מקודשת דחזקה מינח ניחא לה וסתמא לשם קדושין קבלה כדאמר לה, קבלה כדאמר לה, ואפילו חזרה ואמרה לבסוף אין שקלי ודידי שקלי אינה נאמנת. דסמכינן אחזקה זו, הא סתמא קתני או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת. כך נראה לי.
ומדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרשה לזו בשלא חזר לו מן הפרעון, אלא שאומר לה שבפרעון זה תתקדש לו ונתקבלה פרעונה ונתקבלה קדושיה, והלכך בדאשתיקה יכולה שתאמר אין שקלי ודידי שקלי, אבל אם חזר ואמר לה לא לשם פרעון אני נותן לך אלא לשם קדושין אפילו בדאשתיקה מקודשת. וז"ל שכתב בפ"ה (הי"ב) החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה הרי את מקודשת בו קודם שתטלנו ונטלתו ושתקה אם היה ביניהם שדוכין הרי זה מקודשת ואם לא שדך אינה מקודשת עד שתאמר הן ע"כ. והא דקתני חזר ואמר לה התקדשי לי בו לאו חזר מן הפרעון קאמר, אלא חזר לדבר עמה, כלומר חזר עוד ואמר לה התקדשי לי בו, ואין חזר זה שבכאן כמו חזר ואמר לה דברייתא דפקדון, שהיא חזרה גמורה שאינו נותנו לפקדון אלא לקדושין, וכן נראה מדברי בעל הלכות, וההיא נמי דחטף ורשכא הכי משמע, דהא אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי, דאלמא בחזרת גזלה בלבד הוא רוצה לקדשה, ואי שדיך נתקבלה קדושיה ונתקבלה גזלתה ואינו חייב לשלם לה דמי ורשכא כלל.
וכן נראה מדברי רש"י שפירש בפרק האיש מקדשת (נב, א) גבי חטף סלע מידה מקודשת, ואוקימנא בדשדיך, דכיון דשדיך כי קבלתיה לגזל דידה לשם קדושין אחולי אחילתיה, והדברים עתיקים, וכן משמע מן התוספתא דגרסינן בתוספתא דמכלתין בפ"ב (ח, א) הילך סלע זה שאני חייב ליך אמר לה בשעת מתנה הרי את מקודשת לי רוצה מקודשת אינה רוצה אינה מקודשת, ולא קתני חזר ואמר לה, ומיהו בגזל דידה וקדשה סתם מפרש בירושלמי (פ"ב ה"ח) שהוא חייב לה לשלם כדי גזילה דלא אחלה גביה אלא אקנויי אקנייא ליה לשם מלוה והוא חייב לה כנגדו, וכדגרסינן התם בפרק האיש מקדש (שלהי הלכה א) במה קדשה ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מקודשת לו ויהא חייב לה סלע, והא דחטף ורשכא דלמא אף הוא חייב לשלם לה את דמיו, ואי נמי התם שאני דמפרש לה בהדיא אי יהיבנא לך מקדשת לי, דמשמע דבחזרתו בלבד הוא דמקדשה, וכיון דאשתיקה מקודשת ואפילו בדלא שדיך, וצריך עיון. והא דתניא בגזל ובחמס, בגזל דידה קאמר, וחטף סלע מידה פרושי קא מפרש, אבל בגזל דאחרים אינה מקודשת עד שנתייאשו הבעלים, דקיימא לן כמאן דאמר סתם גזילה לאו יאוש בעלים היא כדאיתא בפרקין דלקמן (קידושין נב, א).

אמרו ליה והתניא אע"פ שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה אבל קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה. ותמיהא לי לדעת המקשה דאינה נקניתה בפחות משוה פרוטה, מנא ליה, דהא עיקר קדושי כסף משדה גמרינן ליה בקיחה קיחה, וכיון דשדה נקנה בפחות משוה פרוטה אף אשה בפחות משוה פרוטה, ואפשר דסבירא ליה דסברא היא באשה דאין אשה מקנה נפשה בפחות משוה פרוטה וכדאמרינן בריש מכילתין (ג, א) אתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דזילא בה מלתא.

הדור יתבו וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה. הא דנקט לה באשה ולא תנא לה באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת, משום דכולה מתניתין בקיני אשה דתנן במס' קינין.

ואמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים. ודוקא בשהביאה חטאתה מחיים, אבל לא הביאה חטאתה בין הפרישה חטאתה ועולתה בין לא הפרישה חטאתה אין היורשין מביאין עולתה, לפי שחטאתה אי אפשר להקריב לה אחר מיתה, דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא, וכיון שאין חטאתה קריבה אף עולתה אינה קריבה, דעולה אחר חטאת היא באה, וכל שלא קרב החטאת לא חלה עליה חובת העולה כלל, שהחטאת הוא שקובע כדתנן (נגעים פי"ד מי"א. כריתות ט, ב) מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר עשיר והעני הכל הולך אחר החטאת, ואפילו למאן דפליג התם, היינו מדלות לעשירות או מעשירות לדלות, אבל הכא שאין החטאת יכול ליקרב מודה שאין העולה קריבה, לפי שהחטאת קודמת לעולה לעולם.
ויש מדקדקים מדקתני סיפא דההיא מתניתין הביאה עולתה אין היורשין מביאין חטאתה, משמע הא היא עצמה מביאה חטאתה ואינה צריכה להביא עולה אחרת, אלמא עולה שקדמה לחטאת כשרה, והאמרינן בפרק תמיד נשחט (פסחים נט, א) וכי תימא בשקרב עולתו, ומי קרבה עולה קודם לחטאת והתניא וכו'. ואמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה את העולה שהעלה כבר, אלמא בעלמא אפילו בדיעבד אסור, ועוד דאמרינן במנחות (ה, א) הביא האשם ונשחט לא היא אחר ממרס בדמו עד שישחט חטאתו אלא תעובר צורתו ותצא לביות השריפה. ויש מפרשים דטעמא דאמרינן שאם הביאה עולתה תביא חטאתה, משום דגמרינן ממצורע דכתיב ביה (ויקרא יד, ב) והעלה את העולה שהעלה כבר, וגבי אשם דלא גמרינן כדאמרינן (מנחות ה, א) הביא אשמו ונשחט וכו', היינו טעמא לפי שדנין חטאת ועולה שבכל מחוסרי כפרה מחטאת ועולה שבמצורע ואין דנין אשם וחטאת מעולה וחטאת, והכי משמע התם בפרק תמיד נשחט.
ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ למה שהקשו בתוס' מהא דאמרינן בספרי פרשת ויקרא (פי"ח) אחד לחטאת ואחד לעולה שאם הביא חטאתו ומת יביאו היורשים עולתו, ומנין שאם הביא עולתו ומת יביאו היורשים חטאתו תלמוד לומר אחד לחטאת ואחד לעולה, אלא מיהו אכתי תקשי לן הא דספרי אהא דמסכת קינין (פ"ב מ"ה) דהתם תנן שאם הביאה עולתה ומתה אין היורשין מביאין חטאתה. וצריך עיון.

מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. ותמיה לי והא מלוה הכתובה בשטר נמי למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא לאו מדינא גביא, אלא משום שלא תנעול דלת בפני לווין כדאיתא התם בשלהי גט פשוט (בבא בתרא קעה, ב). ואין לומר דהכי קאמר מלוה הכתובה בתורה גובה מן היורשין מדינא כמלוה הכתובה בשטר אלא דהא דאורייתא והאי מתקנת חכמים, דהא מדקאמר בהא דאמר ר' יוחנן דיביאו היורשין עולתה משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, דאלמא משמע דאילו כתובה בשטר פשיטא דגביא מדאורייתא. ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא איש עבד נכסיו בפירוש בשטרא גביא מדאורייתא והכי משמע מדברי רש"י דפירש לעיל אינה גובה מן היורשין שעבודא לאו דאורייתא, אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבדן דכתב ליה כל נכסים דאית לי אחראין לשטרא דנן עכ"ל ז"ל. ותימה הוא, דהא קיימא לן (כתובות קד, ב) אחריות ט"ס הוא, ואם כן כל מלוה בשטר ליגבי מדאורייתא, והדרא קושיין לדוכתא, דהתם אמרינן דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מלוה בשטר משום שלא תנעול דלת בפני לוין הא דגביא. אלא דאיכא למימר דסבירא ליה לרבינו ז"ל דכששעבד נכסיו בפירוש בשטר אלים כח השטר לשעבדן דבר תורה, וההיא דבשלהי גט פשוט דאמרינן אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות, בשלא שעבדן בפירוש ולא אלים אחרית ט"ס למיגבי מדאורייתא, כיון שלא נכתב בפירוש בשטר, וצריך עיון.

מלוה הכתובה בתורה. פירש רש"י ז"ל כל שהיא מצות המלך עליו כגון קן דיולדת דחובה מוטלת עליה, אבל מלוה אע"פ שכתוב בתורה (דברים כד, יא) והאיש אשר אתה נושה בו אינה קרויה כתובה בתורה, לפי שלא הוטל עליו חובת מצות מלך אלא מעסקי מעשה עצמו, וערכין ונזקין אע"פ שאינן חובה עליו אלא ממעשה עצמו, דאם לא הזיק אינו משלם ואם לא העריך אינו נותן כלום לכהן מחובת מצות המלך, אפילו הכי כתובה בתורה היא, כדאיתא בערכין פרק קמא (ז, א) גמרא הגוסס והיוצא ליהרג ובפרק האומר משקלי עלי (ערכין כ, א) גמרא זה חומר בנדרים מבערכין לפי שהמעריך אינו מחייב עצמו בסך ידוע אלא שאומר ערך פלוני עלי, ובדבור זה חייבות מצות המלך לתת לפי שניו, אע"פ שלא הוציא חיוב סך בפיו, וכן נזקין אינו מחייב עצמו בסך ולא במיטב והתורה חייבו בסך ובמיטב ואינו כמלוה שהוא מחייב עצמו בפירוש בסך ידוע, ולא חייבתו תורה אלא במה שהוא בעצמו מתחייב מרצונו. וכענין זה פירוש בתוס' וז"ל קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין קורא מלוה הכתובה בתורה שלא הייתי יודע כל עניני נתינת ממון הללו אם לא שחייבתם תורה בפירוש, אבל מלוה אע"פ דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו לא חשיב ככתובה בתורה.

אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. וקשיא להו לרבוותא דהא שמעינן ליה לרב פפא דאמר בשלהי גט פשוט דשעבודא לאו דאורייתא, דאמרינן התם (קעו, א) אמר ר"פ הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, דלאמ שעבודא לאו דאורייתא. ותירץ הרב אלפסי דהתם הכי קאמר גובה המן יורשין דאוקמוה אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
והקשה עליו הראב"ד דבהדיא שמעינן ליה לרב פפא בבבא בתרא (קעד, א) ובכתובות (פו, א) דפריעת בעל חוב מצוה דאלמא שעבודא לאו דאורייתא, ואפילו מיניה דידיה לא משתעבד אלא משום מצוה, כדאמרינן בכתובות אמרו ליה לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה מאי, אמר להו כדתניא (חולין קלב, ב) לולב איני נוטל סוכה איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו וכו'. וכאן נמי משום מצהו כופין אותו לפי שכופין עלה עשה, אלמא לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא.
ועוד הקשה עליו הרמב"ן דאם איתא דשעבודא דאורייתא, למאי אצטרכינן לטעמא דנעילת דלת, בלא טעמא נמי מדינא גבי, דאמאי לא ליגבי, בכדי לא עקרינן דינא דאורייתא.
ואם תאמר לדידן נמי כי נימא דשעבודא לאו דארייתא, אמאי אצטריך למימר אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא, בלא טעמא נמי מדינא לא גביא איכא למימר דאי לאו האי טעמא הויא גביא מן הלקוחות משום נעילת דלת, כי היכי דתקינו במלוה בשטר דתגבה מן הלקוחות מהאי טעמא דנעילת דלת.
ור"ח כתב דהכא גבי עולת אשה שמתה קיימינן, דעלה איפלגו שמואל ור' יוחנן, ובהא הוא דפסק רב פפא דשעבודא דאורייתא משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וההיא דבשלהי גט פשוט במלוה דעלמא וההיא אינה תורה אלא תקנת לווין, ואינו מחוור, דמלוה על פה כל מלוה משמע, ולא הוי ליה לרב פפא למיסתם לישניה, כיון דרב ושמואל ור' יוחנן בכולהו פליגי.
ורב האי גאון כתב בתשובה דהתם הכי קאמר אפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא דינא הוא דתגבי מלוה על פה מן היורשין כדי שלא תנעול דעת בפני לווין.
והראב"ד תירץ דהכא הכי קאמר הלכתא כמאן דאמר גובה מן היורשין דסבירא ליה שעבודא דאורייתא, מיהו לאו מטעמיה, דלדידיה שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה, אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ואדכריה לטעמיה התם ולא איכפת ליה לאדכורי הכא.
ור"ת פירש שזו אחד מן הסברות המתחלפות בחלוף המסכתות, והם כמו איכא דאמרי, אבל מפני שלא נשנו כאחד לא נאמר בהם איכא דאמרי.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן דשעבודא דאורייתא, דהא רב ור' יוחנן ושמואל ור"י הלכה כר' יוחנן. ועוד דרב הונא דאמר (ערכין כב, א) דטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי, ופליג על רב פפא דאמר משום דפריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. משמע דסבירא ליה דשעבודא דאורייתא, ולאו משום מצוה גרידא, ועוד דבפרק הנזקין (גיטין נ, א) משמע דרבא סבירא ליה שעבודא דאורייתא בשמעתא דשטר חוב היוצא על היתומים אע"פ שכתוב בו שבח, דקאמר דנזקין דינייהו מן התורה בעידית מיתמי ובעל חוב דיניה בזיבורית, ואילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא כולהו מיתמי לא גבו כלל מדאורייתא. ובערכין נמי פרק שומם היתומים (כב, א) דקא מפרש רבא טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובה. אלמא מדינא נזקקין דשעבודא דאורייתא. והכי נמי אסיקנא בשלהי גט פשוט דרבא שעבודא דאורייתא סבירא ליה, מדאמר רבא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגוגבה אותה מהם, ורב נחמן נמי הכין סבירא ליה.
אלא דקשיא לי דבפרק קמא דמסכת ערכין (ז, א) גמרא הגוסס והיוצא ליהרג אמר רבא דכולי עלמא מלוה על פה אינה גובה מן היורשין, ושמא רבה גרסינן התם, דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף, והתם פליג אדרב יוסף. ואי נמי כולי עלמא דההיא מתניתין קאמר, וליה לא סבירא ליה. ויש לנו כיוצא בה ביבמות פרק ר"ג (יבמות נג, א) דכולי עלמא יש תנאי בחליצה, ואע"ג דקיימא לן דאין תנאי בחליצה, ויש אחרות בתלמוד כיוצא בה. כך נראה לי.

לכהן גדול בלאו לכולי עלמא בעשה. פירש רש"י ז"ל ושלחה ויצאה והיתה לאיש אחר, דמשמע בגט תלך לאיש אחד, אבל במיתה לא, ולאו הבא מכלל עשה עשה. והראב"ד פירש מדכתיב (בראשית ב, כד) ודבק באשתו ולא באשת חברו, ואע"ג דהאי קרא בבני נח כתב ומחיים, איכא למימר נאמרה לבני נח ונשנית בסיני ולזה ולזה נאמרה.

אמר רב אשי חדא דיבם לאו אחר הוא. והכי נמי אמרינן בפרק קמא דסוטה (ה, ב) והלכה והיתה לאיש אחר לאיש אחר ולא ליבם, דאלמא יבם לא איקרי אחד. ואיכא דקשיא ליה, דהא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, א) גביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דיבם נמי כאחר דמי, ורב אשי גופיה הוא דקאמר לה התם. ותירצו בתוס' דלענין יבום שנושא אשתו להקים לאחיו שם אין שייך לקרותו אחר. פירוש לפירושם כל היכא דמשתעי בענין יבום כי התם דכתיב (דברים כד, ב) והלכה והיתה לאיש אחר, כלומר תנשא לאחר, שייך לומר דיבם לאו אחר, שאם הלכה ונשאת ליבם להקים לאחיו שם אז לא מיקרי אחר, דגופו הוא, וכן נמי הכא אם איתא דהאי ואיש אחר יקחנה יבם הוא, היכי קא קרי ליה אחר, שהר לקוחין אלו להקים שמו הוא, אבל התם דכתב לה לכשתנשאי לאחר, הכי קאמר לה כשלא תהוי אגידא בי אלא שתוכל להנשא לאחר שלא אני, תטלי מה שכתוב ליכי, והלכך יבם נמי כאחר דמי לענין תנאי זה, דהא לא אגכידא ביה, והיינו דאמרו התם ויבם נמי כאחר דמי לענין תנאי זה, דהא לא אגידא ביה, והיינו דאמרו התם ויבם נמי כאחר דמי, ולא קאמר ויבם נמי אחר הוא, דהא לאו אחר הוא, אלאל לענין תנאי זה כאחר דמי, ותירוצין אחרינן נאמרו בו, וזה הנכון.