Rashba on Kiddushin 3 רשב״א על קידושין ג׳

לא לחיה ולא לבהמה. כדתנן במתניתין דבכורים (פ"ב, מי"א) שאסור משום כלאים עם חיה ועם הבהמה והכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי. ואע"פ שאף בהמה ודאית וחיה ודאית אסורים בהרבעה עם שאינן מינן לגמרי כגון שור עם החמור ואו חמור עם הסוס נראה לי דהא מתניתין אתיא כמאן דאמר (חולין פ, א) כוי זה הבא מתיש וצביה ואסור להרביעו עם התיש ועם הצביה קאמר, וספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא, והלכך הולכין בו לחומרא. וכענין שאמרו שם בשחיטת חולין בריש פרק אותו ואת בנו (חולין עט, א). אי נמי יש לי לפרש אפילו כמאן דאמר בריה בפני עצמה היא, וספיקתו מפני שהוא דומה בצורתו כצבי בחיות ולעז בבהמות, לפי שהעז והצבי דומין זה לזה, והיינו דנקט התם תיש הבא על הצביה וצבי הבא על התישה, והלכך אלו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר להרביעו עם התיש שהוא מינו וכאלו היה מביא עז מדברי על עז ישובי (כלאים פ"ח מ"ה), ואלו היה ידוע שהוא מן חיה היה מותר להרביעו עם הצבי, ולפיכך אם הביאו על התישה או על הצביה אסור, אבל אינו לוקה, אבל אם הביאו על השור או על החמור לוקה, דודאי כלאים זה בזה הן.

אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. פירש רש"י ז"ל כגון מתניתין בשלש למעוטי חופה דלא קניא ובזב הכי הוא דהוו אונס כזיבה ולא אונס אחר. ואינו מחוור. דלא שיך פלוגתא אלא יהכא דאיכא למימר שוה בדרך זה להאי ובדרך זה להאי, אבל מתניתין וזב מיעוטין הן לומר בזה נקנית ולא בדבר אחר וזה אונס לזיבה ולא לדבר אחר, וכל היכא דתני מנינא למעוטי הוא כמו (ברכות נא, ב) עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ולא יותר, בעשרה מאמרות נברא העולם ולא ביותר (אבות פ"ה, מ"א). ואפילו הכי לא תני דרכים אלא הכא מתניתין וזה הא איתרצי להו ולאו עלייהו קיימינן השתא, אלא אאתרוג וכו' וגיטי נשים דקתני בהו שוה, ובהא שייך פלוגתא לומר בדבר זה דומה לזה ובדבר זה דומה לזה, ושחרורי עבדים נמי שייך בהו הכי דהא שוו לגיטי נשים למוליך ולמביא ושוו לשאר שטרות לאומר תנו כדתנן (גיטין יג, א) האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ורצה לחזור בשניהן חוזר הוא באשה ואינו חוזר בעבד דזכות הוא לעבד וכו' דומיא דשאר שטרות דכיון דזכה לו על ידי אחר אינו יכול לחזור בו.

למעוטי חליפין סלקא דעתך אמינא כיון דגמרינן משדה עפרון וכו' ואימא הכי נמי חליפין איתנהר בפחות משוה פרוטה וכו'. הקשה הראב"ד כיון דגמרינן משדה עפרון ושדה עפרון מקנה בחליפין אע"ג דאיתנהו בפחות משוה פרוטה, הוה לן למימר גבי אשה דליקנו דומיא דשטר, דגמרינן מויצאה והיתה, ולא אמרינן כיון דאיתיה בפחות משוה פרוטה לא גמרינן. ותריץ דאנן לא גמרינן אשה משדה אלא מקיחה דכתיבא ביה, וקיחה שבשדה עפרון בכסף היא ולא אשכחן ביה חליפין, אבל שטר על כרחין כיון דכתיב ויצאה והיתה אע"ג דלית ביה שוה פרוטה גמרינן ליה מיציאה כיון דיציאה אינה אלא בשטר, והיינו דלא גמרינן שטר משדה, דהא לא חזינן שטר בשדה עפרון. ואי גמרינן מיניה הוה אמרינן כיון דשטרא איתיה בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה אלא אצרכינן למילף מויצאה והיתה.
ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ גם למה שמקשים עוד למאי דאמרינן ואימא הכי נמי אם כן ליקני אשר בחזקה דומיא דשדה. ויש מתרצים בקושיא זו דכיון שאין גופה קנויא לא שייכא בה חזקה. וקשיא לי דהא עבד כנעני עד שלא טבל אין גופו קנוי ולא קני ליה אלא למעשה ידיו, ואפילו הכי כקנה בחזקה. ושמע מכיון שעל ידי חזקה זו אפשר לבא לידי קנין הגוף, שאם הטבילו לשם עבדות גופו קנוי חזקה נמי שייכא ביה, מה שאין כן באשה דלעולם אין גופה קנוי לו.
ומכל מקום עדיין קשה דכיון שאין למדין משדה עפרון אלא מקיחה דכתיבא ביה דהיינו כסף, היכי הוה סלקא דעתך דתקנה בחליפין דומיא דשדה, דהא לא מקשינן אשה לשדה אלא קיחה דכתב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף. וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לתא מיקניא נפשה, ופירש רש"י ז"ל דגנאי הוא לה, נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו באשהבשוה פרוטה איתנה, דכיון דבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה כי אית בהו שוה פרוטה דלא קפדה אמאי ליתנהו בה. ויש לתרץ דמעיקרא סבר דחליפין בכלל קיחה הם, ומדין כסף (הם) הוא שרבה אותם הכתוב, דכל כסף חליפין הם שמחליף בהם הקרקע וקונה אף חליפין כן, אם כן בכלל קיחה דשדה עפרון הם, ואשה נמי תקנה בהן, ומפרקינן כיון דאשכחן חליפין בפחות משוה פרוטה, ארלא קניה אחרת היא שחדשה תורה (קנין) אלא שאינה בכלל כסף, ואשה לא אמרה בה תורה קניה (שאינה בכלל) אלא כסף, הלכך אין חליפין קונין בה. והטעם הזה מספיק אפילו לחזקה, שלא עלה עד דעת לרבות באשה קניות שבשדה, אלא שהיה סבור שיקנו חליפין מדין כסף.
וקשיא לי דאם כן למאי אצטריך לאסוקי במלתיה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא, דהא אפילו כי מקניא בפחות משוה פרוטה, נמי לא מיקניא בחליפין, דהא כיון דלא מדין כסף הן קונין מנן אתיאן באשה. ונראה לי דמעיקרא כי אמרינן כיון דגמרינן משדה עפרון מה שדה עפרון מיקני בחליפין וכו', ואמרינן נמי ואימא הכי נמי, לאו למימרא דסבירא לן דאשה לשדה מקשינן, אלא הכי קאמר כיון דכסף דאשה מכסף דשדה גמרינן אלמא קניית אשה כקניית שדה, וכיון דאשכחן להו דהיקשו קצת קניותיהן אף אנו נאמר לכל שאר הקניות שבשדה שיהיו נוהגות כן באשה, קא משמע לן מתניתין דלא. ואימא הכי נמי, דהא טעמא קאמרינן מדהוקשו בהדיא בקצת קניותיהן והאי מהאי גמרינן. ופריק כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה, הא על כרחין לא הוקשו אלא לקניית כסף בלבד דאיתא בהדיא, ומחליפין אתה דן לכל שאר קניות שבשדה שאינן באשה כגון חזקה.
ואם תאמר מכל מקום מאי קאמר לפי שחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, נימא דחליפין איתנהו אף באשה בחליפי שוה פרוטה, ולעולם עיקר קניות שבשדה איתנהו באשה. זו אינה קושיא דכיון דעיקר חליפין אפילו בפחות משוה פרוטה איתנהו, כי עביד להו בכלי שוה מנה לא ייפה כחו יותר מכח כלי שאינו שוה פרוטה, דשם חליפין חד הוא, דבשלמא אי חליפין לא נתנו לחזרה הוה אמרינן כי יהיב לה פחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, אבל כי יהיב לה שוה פרוטה מקניא נפשה. ואי נמי אי עיקר חליפין ליתנהו כלל בפחות משוה פרוטה הוינן אמרינן כיון דקנייה חשובה היא מקניא בה נפשה אבל השתא דיימא לן (נדרים מח, ב) דחליפין קני על מנת להקנות הוא ולאו דידה נינהו, אפילו כי יהיב לה חליפין שוה מנה מאי הוי, הא מכל מקום לאו בגופן היא נקנית אלא בדינן, ודינן אפילו בפחות משוה פרוטה איתיה, וכיון שדין חליפין איתיה בפחות משוה פרוטה לא חשיבא לה וגנאי הוא לה להקנות עצמה בקנייה פחותה כזאת שעיקרא בפחות משוה פרוטה, ולא דמי לשטר, דשטר לאו בגופו מתקדשת אלא במה שכתוב בו, ומה שכתוב בו אינו בתורת דמים. כך נראה לי.
והשתא נמי לא תיקשי אפילו כי גמרינן משדה עפרון לגמרי היכי הוה סלקא דעתך למילף מיניה חליפין, והא שדה עפרון אי אפשר לו בחליפין, דעכו"ם לא קני בחליפין אלא בכסף, דלפי מה שפירשתי לאו משדה עפרון קא גמרינן, אלא כיון שהוקשו קצת קניות אשה לקניות של שדה אף אנו נאמר דאשה כשדה לכל הקניות ולא כשדה עפרון ממש. ומיהו בתוס' תירצו בהם בשם ר"ת דעכו"ם נמי קונה בחליפין, דלא אמרו בבכורות (יג, ב) מה ישראל בחדא אף עכו"ם בחדא אלא לאפוקי משיכה אבל חליפין לא, וכדמוכח לקמן (קידושין ח, א) גבי נמכר לגוי דאמרינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין , אלמא בשאר דברים מהנו חליפין לגוי.

מנינא דסיפא למעוטי חליצה. הוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי כסף, לומר דלא מקשינן יציאה להויה כדאיתא לקמן (קידושין ה, א), אלא נקט חליצה מפני שמוציאן באשה אחרת.

ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקידושיה מנא לן. כלומר בנערה, אבל בקטנה פשיטא, דהשתא זבוני מזבנינן לה קדושיו מיבעיא. ואם תאמר ומנא לן דמתניתין דהאב זכאי בבתו בנערה קאמר. יש לומר מדתנן לקמן בפרק שני (קידושין מא, א) האיש מקדש את בתו כשהיא נערה.

וכי תימא נילף מבשת ופגם. יש לדקדק היכי ילפינן קדושין מבשת ופגם, דאדרבה עיקר בשת ופגם דאיתנהו דאב מקדושין ילפינן להו בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות מ, ב) משום דאי בעי מסר למנוול ומוכה שחין. והרבה תירוצין נאמרו בו, אבל רבותינו הצרפתים פירוש דודאי האב רשאי לקדש את בתו אפילו כשהיא נערה דכתיב (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע ואפילו למוסרה לחופה. ואי אפשר בשמסרה בעודה קטנה דהא בת סקילה היא כדכתיב (שם, כ) ואם אמת היה הדבר הזה וגו' וסקלוה, ואי בשמסרה לחופה כשהיא קטנה לאו בת קטלא היא, ואי בשסרחה לאחר שנכנסה לחופה וגדלה בחנק היא, וכיון שלמדנו שהאב רשאי למוסרה לחופה כשהיא נערה, בשתה ופגמה דאב נינהו, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין.
והא דאמרינן ואימא הני מילי קטנה אבל נערה תקדש איהי נפשה ותשקול כספה, הכי פירושו אבל נערה דאית לה יד בין היא ובין אביה מקבלין קדושיה, וכיון שכן כי מקדשה איהי נפשה תשקול איהי כספה, ואתיא למיפשטו מהפרת נדרים שהכל ברשות האב ולא ברשותה כלל, דאלו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה היאך מיפר האב, והלכך כיון דמצי מסר לה למנוול ומוכה שחין בשתה ופגמה דידיה נינהו, והלכך ניליף כסף קדושיה מבשת ופגם דלעולם דידיה נינהו. וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלא קדושיה כלל. דהשתא איהי מקבלא קדושיה ואיהו שקיל כספא. ורבינו תם פירש דהכא לאו אקדושין קיימינן אלא אמעשה ידיה פרכינן, לומר דרב הונא למה ליה למילף מכי ימכר לילף מהפרת נדרים אי נמי מקנסא וכו', וכי תימא ניליף מבשת ופגם, ודחינן שאני בשת ופגם וכו', ואין ללמוד מעשה ידיה מבשת ופגם מדוכתי אחריתי, וכן פירש ראב"ד, ויש מפרש דלרווחא דמלתא קא פריך, לומר דאף כשתמצא לורמ דבושת ופגם מדוכתא אחריתי נפקא לן דאביה הוי אפילו הכי אין ללמוד מהן קדושין.

דאביה נמי אית ליה צערא בגוייהו. כך הוא גירסת הספרים. ואם תאמר אם כן בייש עני בן טובים ליהוי ופגמו דבני משפחה. ויש לומר דהכי קאמר אין ללמוד מעשה ידיה (ולא) וכסף קדושיה מבשת ופגם. דדלמא כי זכי ליה רחמנא התם משום צערא דאית להו בגוייהו, מה שאין כן במעה ידיה ולא בקדושיה. ורש"י ז"ל נראה דגריס דאביה נמי שייך בהו, כלומר שהוא יכול יטול ממון ולביישה בבשת זה למוסרה בביאת קדושין למנוול ומוכה שחין.