Rashba on Kiddushin 5 רשב״א על קידושין ה׳

מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשרות אבל שטר אין פודין בו הקדשות. פירש רש"י ז"ל אם כתב שטר על מעות אין הקדש פדוי, דבעינן ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור דבכי האי גוונא אפילו באשה אינה מקודשת, דאלו האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה ומחייב אני עצמי לך בשטר באותו מנה אינה מקודשת, דמנה אין כאן ושטר אין כאן, שהרי אינו מקדשה בשטר אלא במנה, ומנה אינו כן [ובעינן כי יקח איש כלומר בכסף]. וצריך עיון מההיא דכתב לכהן [חייב אני לך חמש סלעים דאינו פדוי]. דאפילו לכשיתן בקדושין (אם) [אינה] מקודשת, כיון שנתן לה לשם פרעון השטר ולא לשם קדושין של עכשיו וכדתנן בבכורות פרק יש בכור (בכורות נא, א) גבי פדיון הבן, ומייתינן לה בריש פרק הנושא את האשה (כתובות קב, א) כתב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי, ואיתמר עלה אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן, ומה טעם אמרו אינו פדוי כדי שלא יאמרו פודין בשטרות, דאלמא אפילו דבר תורה אינו פדוי עכשיו אלא לכשיתן, והכא נמי אינה מקודשת עד שיתן, וההיא שעתא בכסף מתקדשת ולא בשטר. ומשום הכי נראה לי לפרש מה לשטר שכן אין פודין בו הקדשות, אם כתב בשטר הקדש זה פדוי אינו פדוי דומיא דשטר קדושין שכותב לה הרי את מקודשת לי.

יאמרו כסף מכניס כסף מוציא יאמרו סניגור יעשה קטיגור. וכסף שמוציא באמה העבריה אינו קטיגור, דלא נכנסה אלא לשפחות.

הא דתניא הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם. כתבתיה בגיטין בפרק המביא (כא, ב) המגרש (פג, ב) בסייעתא דשמיא.
ירושלמי (פ"א ה"א): אמר ר' יודן קל וחומר לבת חורין שתקנה בחזקה ודין הוא ומה אם שפחה כנענית שאינה נקנית בביאה נקנית בביאה נקנית בחזקה זו שהיא נקנית בביאה אינו דין שתקנה בחזקה, תלמוד לומר ובעלה בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה. פירוש משום דביאה מפורש בקרא בהדיא טפי מכסף ושטר נסיב ליה ובעלה, והכי קאמר תלמוד לומר כי יקח ובעלה ויצאה והיתה דכתיבי בקרא אבל חזקה דלא כתיבה מקל וחומר לא מרבינן לה. ומיהו לדידן דמהדרינן לרבויי קניות (מכל מקום) מקל וחומר בגמרא, מקל וחומר דשפחה לא אתיא, דאיכא למפרך מת לשפחה כנענית שאין קנינה לשם אישות כדפרכינן באמה העבריה. כך נראה לי.

כסף נמי איתיה באמה העבריה בעל כרחה. פירש רש"י ז"ל שכן אביה מוכרה בעל כרחה. ותימה הוא דכיון שהאב זכאי במכירתה ומדעתו מכרה דעת האב כדעתה וידו עדיפא מידה, שאם אין אתה אומר כן אף כסף באישות אשכחן בעל כרחה, שכן אב מקבל קדושיה בעל כרחה. ואם תאמר כסף בעל כרחה בעלמא לא אשכחן, וקדושי כסף אכתי לא קים לן, אם כן אף מדעתה באישות לא אשכחן. וקשה מזו פירוש רש"י לקמן (בע"ב) גבי הא דאמרינן גבי חופה מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחה, ביאה ביבמה ושטר בגרושין וכסף באמה העבריה שאביה מוכרה בעל כרחה. וזה קשה דאם כן אף חופה אשכחן בעל כרחה, שכן האב מוסרה לחופה שלא מדעתה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מז, א), ועוד דהיכי קאמר באישות בעל כרחה לא אשכחן, דהא אשכחן בקדושין בין בקטנה בין בנערה. ותירצו בתוס' דכסף דקדושין וחופה לא חשיבי בעל כרחה, דאנן סהדי דמינח ניחא לה, והיינו דאמרינן הכא ולקמן דכסף באישות בעל כרחה לא אשכחן, ואמרינן לקמן דחופה בעל כרחה לא אשכחן. ואם תאמר והא איכא שמסרה למנוול ומוכה שחין, ואע"פ שעומדת וצווחת, מסתברא דאף זו מינח ניחא לה כדריש לקיש דאמר טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלי וכדאמרינן ביבמות שלהי האשה רבה (קיח, ב) המזכה גט לאשות במקום קטטה מהו ואסיקנא טב למיתב טן דו ואמרינן (כתובות עה, א) דשומשנא גברא סורסיא ביחרתא רמו לה, ותאנא כולן מזנות ותולות בבעליהן.
אבל רבינו תם פירש כסף באמה העבריה בעל כרחה, שהאדון מיעדה בכסף שפחות בעל כרחה ובעל כרחו של אב, ואע"פ שמדעתו מכרה האב, הא לא מכרה הוא אלא לשפחות, ובשעת ייעוד מיהא אפילו בעל כרחו הוא קונה אותה, והתורה זכתה לו ביעוד. ודחי באישות מיהא בעל כרחו לא ארשכחן, דמכירה זו לשפחות היתה, מה שאין כן בכסף קדושי קטנה או נערה דעל ידי האב, דכיון שהאב מקבלן מדעתו ומרצונו לא קרינן ביה בעל כרחה, דדעת האב כדעתה.
ואם תאמר כיון דיעוד בעל כרחה אשכחן, היכי אמרינן לקמן דחופה בעל כרחה לא אשכחן, הא דואי אשכחן, דיעוד לא ו נשואין עושה, ונמצא שלאחר יעוד כונסה אדון לחופה בעל כרחה. ותירצו בתוס' (ע"ב ד"ה אף) דחופה שלאחר יעוד אינה בעל כרחה כלל אלא צריך מדעת האב.
ואם תאמר והא אמרינן בהמביא תניין (כא, ב) שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה, שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה, אלמא אע"פ שהוא מדעת האב חשבינן ליה בעל כרחה. יש לומר דהתם בעל כרחו ובעל כרחה קאמר, דכשם שהוא מתגרשת על ידה בעל כרחה כך היא מתגרשת על יד אביה בעל כרחו. אי נמי יש לומר דלגבי קדושין דאין לה יד כלל לקבל קדושיה אלא מדעת האב חשבינן דעת האב כדעתה דידו עדיפא מידה, אבל לגבי גיטין שהיא מתגרשת בין על ידה בין על ידי אביה דשתי ידים זוכות כאחת כדתנן בפרק התקבל (גיטין סד, ב) נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה, ונערה לאו דוקא כדמוכח לקמן במכילתין (קידושין מד, ב) בהא דבעיא מינהי רבא מר"נ נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה, וכמו שכתבתי בפרק התקבל בסייעתא דשמיא, הלכך דעתה חשיב דעת, וכל שאינה רוצה להתגרש אע"פ שרצה האב וקבל לה גיטה חשבינן ליה בעל כרחה.

וכסף אינו מאכיל בתרומה והאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכו'. קשיא לי אמאי שביק מתניתין דקתני בפרק אע"פ (כתובות נז, א) הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ונסיב ליה מימרא דעולא. ויש לומר דהא דעולא עדיפי לה, דקאמר בהדיא דמדאורייתא משעת אירוסין קא אכלה ואינה צריכה להמתין כלל, דאלמא כספא מאכילתה בתרומה ואע"פ שלא הגיע זמנה ואין הבעל חייב במזונותיה, דאילו למתניתין שאינה אוכלה עד שיגיע זמנה איכא למימר שאינה אוכלת מחמת כספא אלא מפני הגעת זמנה, והואיל והבעל חייב מזונותיה כענין שאמרו בנדרים פרק נערה המאורסה דתנן התם (עג, ב) בוגרת ששהתה י"ב חדש ואלמנה ל' יום ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה מיפר, ואמרינן עלה בגמרא אמר רבה ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד, הלכך הא דעולא עדיפא ליה. כך נראה לי.

אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו'. ופריק להו אביי, ורבינו אלפסי לא הביא הא דרב הונא כלל, וכן לא הביא הא דאמרינן בריש מכלתין (ג, א) מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה. נראה דסבירא לי דספיקא הוי. וכן כתב ר"ח דספיקא הוי, דהא פריקא אביי כל מאי דאקשו ליה. ואע"ג דסתם תלמודא קאמר למעוטי חופה והדר בעי ולרב הונא מאי איכא למימר, לא אלימא למדחי דרב הונא בהכי, דהא לקמן (קידושין ח, א) אמרי, דכותה ואינו נקנה בתורהת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין, ואקשינן ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר, ובההיא ודאי הלכה כרב נחמן והרבה כיוצא בה. ורבא נמי דאקשי ליה, הא פרקינהו אביי לתשובותיו, ואע"ג דאביי ורבא הלכה כרב, בהא מדשתיק ליה רבא, שמע מינה דקבולי קבלה מיניה. ועוד דהוה ליה רב הונא ואביי רבים לגבי רבא.
אבל בעל ה"ג כתב דהא דרב הונא ליתא, מדאמרינן לעיל (קידושין ג, א) מנינא דרישא למעוטי מאי, למעוטי חופה. ומטין דבריו, דהא דאמרינן לקמן ומאי ניהו חליפין מאי איכא למימר, לא דמיא להא, דהכא קאמר תלמודא להדיא סתם למעוטי דרב הונא, אלמא מוסכם הוא אצלם דרב הונא ליתא, אבל לקמן דאמרינן ומאי ניהו חליפין לאו תלמודא נסיב ליה, אלא דחויי הוא דקא דחינן לסיעתיה דרב יוסף מההיא, ולאו בעיקר אלא בדרך קושיא ותירוץ. וביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות נז, ב) בשמעתא דיש חופה לפסולות משמע נמי דמלתא פשיטא להו דחופה אינו קונה, דאמרינן התם (נז, א) אמר רמי בר חמא יש חופה לפסולות באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון, לרבי מאיר דאמר קדושין פסלי כדקתני אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא יאכלו בתרומה, חופה נמי פסלה לרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי קדושין לא פסלי, חופה נמי לא פסלה, ואקשינן ממאי דלמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא בקדושין דקני לה, אבל חופה דלא קני ליה לא, אלמא מפשיט פשיטה להו דחופה לא קני. אלא שיש לחוש לדברי רבינו חננאל שלא להתירה לשוק בלא גט.

הא נתן הוא ואמרה היא לאו הווי קדושי. פירש רש"י ז"ל דדמי לכי תלקח אשה לאיש. וכבר כתבתי למעלה בריש מכלתין (ב, ב) דתלקח אשה לאיש לא משמע אלא שתתרצה בקדושין, וקידושין [דידיה] נינהו. אלא הכי פירושא דכי יקח משמע שכל הלקוחין דהיינו נתינה ואמירה תלוין בו. וכשאמרה היא הוה ליה כי תקיח את עצמה. וכן פירשו בתוס'.

אבל נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן. ואם תאמר ולידוק מינה נמי נתנה היא ואמר הוא. ותירץ הראב"ד ז"ל מההיא לא פסיקא ליה, דאיכא אדם חשוב דהויא מקודשת גמורה כדאיתא לקמן, וכן בתוס' רבותינו הצרפתים (תוס' ד"ה הא נתן). אבל רבינו אלפסי והרמב"ם (אישות פ"ג ה"ב) כתבו דנתנה היא ואמר הוא אין כאן בית מיחוש. ונראין דבריהם, דהא דאמרינן לקמן דבאדם חשוב מקודשת, היינו דוקא בשחזר הוא ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו, וכן פירש שם ר"ח ז"ל, ואם כן הוה ליה כנתן הוא ואמר הוא, אבל נתנה היא ממש ואמר הוא אינה מקודשת, והדין נותן שאם נתנה היא במה קנאה, אדרבה דמי לכי תקח אשה לאיש, והלכך נתנה היא אע"פ שאמר הוא אמירה דידיה בלא נתינה לית בה מששא ואינה מקודשת.
ואם תאמר נתן הוא ואמרה היא אמאי אינה מקודשת גמורה, דהא אמרינן לקמן בסמוך (קידושין ו, א) היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ולא פירש רבי יוסי (הגלילי) אומר דיו, ותירצו בתוס' דהכא בשלא דברו מעיקרא בעסקי קדושין כלל, אלא השתא הוא דאמרה ליה תן לי דינר ואתקדש אני לך, ונתן לה ולא פירש, דהא לא אמר איהו מידי לא השתא ולא מעיקרא. והא דאמרינן לקמן (קידושין ו, ב) תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב, דוקא בשחזר הוא ואמר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לי במנה זה שאני נותן לזה, הא נתן ולא פירש אינה מקודשת, ואע"פ שהדברים מראין דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמו שפירש דמי. מכל מקום העדאת עדים בעינן. דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין, אם כן כיון שלא פירש כאן ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קדושין, אע"פ שהוא מוכח דלשם קדושין נתן לה כמו שאמרה, אפילו הכי אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות, אלא שהם דנין כונת הלב ואין כאן עדות, אבל בשהיו עסוקין באותו ענין, כיון שהוא בעצמו נתרצה בהם מעיקרא, הרי זה כאלו פירש עכשיו בשעת נתינה דאדבורא דנפשיה קא סמיך ויהיב.

והא תנן [האומר] אהא הרי זה נזיר וכו' ואמר שמואל שהיה נזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא. ואם תאמר ומאי קושיא דדלמא התם דליכא ידים כלל, דבלשון אהא מאי ידים איכא בנזירות טפי מתענית, אבל בקדושין ידים מיהו איכא אלא דאינן מוכיחות, מדלא פירש מקודשת למי, ותירץ הראב"ד דהתם בריש נזיר (ב, ב) מוכיח דאפילו תופס בשערו דאיכא ידים קאמר אינו נזיר אלא אם כן נזיר עובר לפניו. ובנמוקי הרמב"ן נר"ו משום דאהא משמעותו לנזירות שהוא אומר אהא אני בעצמי, דמשמע נזיר שהוא תאר השם, אבל אינו יכול לומר אהא אני תענית, אלא אהא עומד בתענית, וזה שאמר אהא ולא פירש יותר על עצמו קאמר, ומכל מקום ידים שאין מוכיחות קרי להו, דדלמא אהא בתענית קאמר.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן כשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. דפלוגתא דאביי ורבא הוא בפרק קמא דנדרים (ה, א) דרבא סבר לא הויין ידים, וקיימא לן כרבא. והלכך לענין קדושין אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר (לה) לי אינה מקודשת. ומיהו איכא למימר דחוששין לה וצריכא גט. ותדע לך דהא בפרק המגרש (גיטין פה, ב) אמרינן דהיכא דלא כתב לה ודין דיהוי לכי מינאי הויין ידים שאין מוכיחות, ולר' יהודה דבעי ידים מוכיחות אינה מגורשת, ואפילו הכי מסתברא דהיכא דכתב לה הרי את מותרת לכל אדם ושאר תורפיה דגט חיישינן לה, ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה ממנו גט ונפסלה מן הכהונה, אבל לגבי נדרים כל היכא דלא הוו מוכיחות לא הוו ידים כלל. ויש אומרים דאפילו בגיטין וקדושין למאן דאמר לא הויין ידים אין חוששין לה כלל. ולר' יהודה דאמר צריך לכתוב ודין אי לא כתב לה אין כאן בית מיחוש. ומיהו אנן בגרושין חוששין לרבנן והויא ספק מגורשת, דרבא גופי דאית ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים מתרץ בפרק קמא דנדרים (ה, ב) אנא דאמרי אפילו לרבנן וכו', כלומר דבלא כתב ודין איכא ידים מוכיחות, ואיכא למימר דהיינו בעיין דבעי' בפרק המגרש (גיטין פה, ב) בעינן ודן או לא בעינן ודן. כלומר אי הויין ידים מוכיחות בלא ודן כתירוץ דרבא בפרק קמא דנדרים או לא, דאי לא הוי מוכיחות בודאי לא הוי גט. ומיהו אע"ג דקיימא לן דבעינן ודן להתירה לעלמא לחוש לדברי ר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוי ידים, אף על פי כן בסיפא דהא דשמואל בדאמר הרי את מגורשת או הרי את מותרת לכל אדם אע"ג דלא אמר ממני הויא מגורשת ודאית. דהתם בפרק המגרש (גיטין פה, א) לא קרי ליה ר' יהודה ידים שאין מוכיחות אלא משום דאמרינן מדלא כתב לה ודין בגט, אמרינן דלמא בדבורא גרשה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, אבל הכי דגיטה כתקנה אכתיב ומוכיח הוא מתוכו דבדידיה מגרש לה, אע"ג דבשעת נתינה לא אמר לה הרי את מותרת ממני, לא מעלה ולא מוריד, דכיון דמסר לה גיטה ואמר לה הרי את מגורשת בגט זה, כמאן דאמר לה ממני דמי, דהא מינאי כתב בגיטא, דלא גרע מנזיר עובר לפניו, וכל שכן למאי דאמרינן בפרק קמא דנדרים (ה, ב) דלא קרי ליה ידים שאין מוכיחות אלא משום דלא כתיב ביה מינאי, ואפילו הכי קאמר רבא התם אנא דאמרי אפילו לרבנן, דעל כרחין לא קאמרי רבנן התם אלא משום שאים אדם מגרש אשת חברו, וכל שכן הכא דכתב ביה מינאי, ואע"ג דלא אמר ממני בשעת נתינה. מוכיח הוא ודאי שהוא מגרשה, שאין אדם מגרש אשת חברו, וכן יראה מדברי רבינו אלפסי והרמב"ם (אישות פ"ג ה"א, וקידושין פ"א ה"ד) ומדברי בעל הלכות גדולות דבקדשוין הזכירו הרי את מקודשת לי כתירוצא דגמרא, ובגרושין כתב דברי שמואל כצורת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם ולא כתבו בו ממני כלל, דאלמא בנתינת גט לא צריך.