Rashba on Menachot 16 רשב״א על מנחות ט״ז

חדא דהיינו קמייתא. פי' דמה לי קומץ בשתיקה ולבונה במחשבה ומה לי לבונה בשתיקה וקומץ במחשבה, הא כיון דתנא דקומץ בשתיקה ולבונה במחשבה לר' מאיר פגל כ"ש דיש לנו לומר בלבונה בשתיקה וקומץ במחשבה דקומץ עיקר טפי דפיגול ואם משום דתנן דלא פגל כיון דחצי מתיר הוא דאין לחלק בין קומץ ללבונה אע"ג דקומץ עיקר כמו כן יש לנו לומר מנחה היא טפי מלבונה, אבל אילא נימא וכבר כו' אלא דנתני לה כדמתניא נתן הקומץ בשתיקה והלבונה במחשבה ליכא לאקשויי היינו קמייתא דמה לי קומץ בשתיקה ולבונה במחשבה ומה לי קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה הא והא בחצי מתיר פגל משום דתנא קתני חדא לרבותא דר' מאיר וחדא לרבותא דרבנן דתנא דקומץ בשתיקה ולבונה במחשבה לרבותא דר' מאיר דאע"ג דליכא למימר בה על דעת ראשונה עשה אפי' הכי פגל משום דאית ליה מפגלין בחצי מתיר ותנא קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה להודיעך כח דרבנן דאע"ג דאיכא למימר על דעת ראשונה עושה אפי' הכי לא פגל עד שיפגל בכל המתיר. ומאי דנקט קומץ בשתיקה ולבונה במחשבה קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה ולא נקטה בלבונה בשתיקה וקומץ במחשבה ולבונה במחשבה וקומץ בשתיקה חדא משום דאית ליה למנקט קומץ ראשון לפי שהיה נקטר קודם לבונה הילכך יש לו לקחת קומץ הראשון בין תהיה השתיקה ראשונה בין תהיה המחשבה ראשונה, ועוד טעם אחר דכיון דתנא השתיקה ראשונה לרבותא דר' מאיר והמחשבה ראשונה לרבותא דרבנן הוי טפי רבותא לר' מאיר כשהשתיקה ראשונה הויא בקומץ מדלהוי בלבונה דהוי רבותא טפי דאע"ג דלא חשב כי אם בלבונה שאינה עיקר כמו קומץ וחשב בה באחרונה דבה פגל וכ"ש אם חשב בקומץ, וג"כ קומץ במחשבה הויא רבותא טפי לרבנן מלבונה בראשונה במחשבה דאע"ג דהוי קומץ שהוא עיקר טפי במחשבה בראשונה ואפילו הכי לא פגל ולא אמרי' אף בהכי דעל דעת ראשונה עושה וכ"ש בלבונה בראשונה במחשבה דלא אמרי' בקומץ הכא דעל דעת הראשונה עושה הילכך נקט קומץ ראשון בין במחשבה בין בשתיקה ולא נקט לבונה מטעמא דפרי':
ועוד התניא אח"כ, ר"ל בברייתא אחרינא דהא בהך ברייתא לא קתני ואח"כ, ואי הוה תני בה ואחר כך לא היה מגיה לומר ואימא וכבר. שהרי לפי מאי דמתניא נתן הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה והוה פריך דפשטה משמע ואת הלבונה בשתיקה אחר שנתן הקומץ במחשבה היה יכול לתרץ לו דאינו ר"ל והלבונה בשתיקה אחר שנתן הקומץ במחשבה אלא ר"ל וכבר נתן הלבונה בשתיקה שהרי בברייתא לא הזכיר מתי נתן הלבונה בשתיקה ואע"ג דמשמע טפי דר"ל אחר הקומץ הנזכר מ"מ אינו רחוק כל כך שיאמר והלבונה בשתיקה קודם באיזה זמן שראוי לאפגולי בה, אבל אם היה בברייתא ואח"כ, לא היה יכול לתרץ כן אם לא שיגיה הברייתא ולא היה לו לומר אימא וכבר נתן, אלא היה לו לומר תני וכבר דר"ל שיגיהנה, אבל אימא וכבר אינו מגיה הברייתא אלא שאומר אתה מפרש והלבונה בשתיקה שנשנה בברייתא ר"ל אחר הקומץ שנתן במחשבה, לא תימא הכי ר"ל אחר הקומץ אלא אימא וכבר, דתפרשנו וכבר:
ועוד אי הוה תנא בה ואח"כ והוה משני ליה אימא וכבר מה הוה פריך ליה ועוד הא תנא ואח"כ והלא הוא רואה שהוא מגיה אותה ומיד יקשה לו והא קתני ואח"כ דמשמע כאלו לא ידע שנשנית ואח"כ והלא היה יודע ששנוי בה ואח"כ אלא שהיה מגיה אותה ואי הוה פריך ליה דאין לו להגיה הוה ליה למימר הכי הפוכי ברייתא לא מפכינן אלא צ"ל כדפריש' דמברייתא אחריתי דתני בה ואח"כ פריך:

תרגמא רב חנינא בשתי דעות, פי' הא' הקטיר קומץ במחשבה ואח"כ הקטיר חבירו לבונה בשתיקה דמשום הכי פליגי רבנן דליכא למימר על דעת ראשונ' עושה, ל"ה:
וקשיא דלמאי קתני לה הא תינח אי בחד גברא מיירי דנקטה לרבותא דרבנן כדפרישית לעיל דקאמר דאע"ג דהקומץ דהוי עיקר הוי במחשבה בראשונה לא אמרי' בלבונה דאתיא בתרה בשתיקה דעל דעת ראשונה הוא עושה, אלא כיון דהוי בתרי גברי למאי קתני אי לר' מאיר הא מדאית לית דבלבונה במחשבה פגל כ"ש בקומץ ואי לרבנן כמו כן מדקאמרי דבלבונה דהוי חצי מתיר לא פגל כמו כן יש לנו לומר בקומץ כדחזינן כי פריך חדא דהיינו קמייתא דהוה פריך דלא הוה צריך למתני קומץ במחשבה באחרונה לרבנן דלא פגל דהוה ילפינן ליה מלבונה באחרונה דלא פגל דאין לחלק בין קומץ ללבונה כיון דכל חד מינייהו אינו מתיר שלם, וצ"ל דהשתא דמשני ליה בשתי דעות לית ליה הך סברא דלעיל אלא סברי דאצטריך למתני קומץ במחשבה לאשמועינן רבותא לרבנן דאפי' הכי לא פגל דלא הוי ילפינן קומץ מלבונה דה"א דדוקא בלבונה דאינה עיקר כמו קומץ קאמרי דלא פגל בחצי מתיר אבל בקומץ פגל, ולכך אצטריך לאשמועינן דאף בקומץ דהוי עיקר טפי קאמרי רבנן דחצי מתיר הוא:
וגם נוכל לומר דגם כי פריך לעיל היינו קמייתא דהוה מצי לשנויי ליה נמי הכי ולומר דמשום רבותא דקומץ נקט לה לאשמועי' דגם כי פגל בקומץ לא פגל כדפרישי' אלא דסמיך אקושיא דועוד והא אח"כ קתני דועוד ר"ל אפי' תרצה לומר דלאו היינו קמייתא משום דאתא לאשמועינן דרבנן דסברי דגם כי פגל בקומץ לא פגל מ"מ איכא קושיא אחריתי דהא תנא אח"כ. וא"ת א"כ דבעינן למימר האי דתנא הלבונה בשתיקה והקומץ במחשבה לא קשה ליה מידי ולומ' היינו קמייתא מאחר דאצטריך לאשמועינן רבותא לרבנן דאפ"ה לא פגל אם כן אמאי נקטיה תנא לקומץ במחשבה ולבונה בשתיקה ובשני דעות כי היכי דלא להוי שייך ביה על דעת ראשונה לינקוט בחד גברא ובלבונה בשתיקה וקומץ במחשבה דכמו כן ליכא ביה על דעת ראשונה ואשמועינן דאף בכה"ג דפגל בקומץ נמי חשבי ליה חצי מתיר ולא פגל כמו השתא, וצ"ל דלכך נקט קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה ובשני דעות ולא לבונה בשתיקה וקומץ במחשבה ובחד גברא משום דבעי לעולם למינקט הקטרת קומץ ראשונה שהרי היה נקטר קודם ללבונה הילכך נקט קומץ ראשון בין בשתיקה בין במחשבה:
וג"כ ניחא מהאי טעמא דלא לקשי לן מאחר דאוקי קומץ במחשבה לבונה בשתיקה דהכא בשני דעות אמאי לא נקט נמי ברישא לבונה במחשבה וקומץ בשתיקה ושתהא המחשבה ראשונה בין בקומץ בין בלבונה ותרוייהו ליהוי בשני דעות רישא כמו סיפא אלא משום הכי לא נקט לבונה ראשון ובשני דעות משום דאית ליה למינקט הקטרת קומץ ראשונה:
ועוד יש טעם אחר דאי נקט ברישא לבונה במחשבה וקומץ בשתיקה וכן בסיפא קומץ במחשבה ולבונה בשחיקה לא הוה מוקמינן להו בשני דעות אלא בחד גברא ודנימא דבתרוייהו אע"ג דהמחשבה ראשונה לא אמרי' דעל דעת ראשונה עושה הילכך נקט קומץ בשתיקה ולבונה במחשבה דגלי לן דלכך נקט קומץ בשתיקה ושהשתיקה ראשונה משום דאי הואי המחשבה ראשונה לא הוי פליגי רבנן אלא הוו מודו דפגל משום דעל דעת ראשונה הוא עושה וגלי לן דאמרי' על דעת ראשונה הוא עושה ולכך מוקמי' קומץ במחשבה בשני דעות:
בד"א פי' דבמתנה אחת פיגל בדמים הניתנין על מזבח החיצון. מ"ג של יום הכיפורים, פי' ח' הזאות דבין הבדים אחת למעלה ושבע למטה בפר וח' דשעיר הוי י"ו, וכנגדן בהיכל הוי ל"ב, וד' דקרנות, וז' על טהרו של אותו מזבח כשהדם הפר ודם השעיר מעורבין יחד הוי מ"ג. י"א דפר כהן משיח, הם ז' הזאות דפרוכת וד' דמזבח הזהב וכן בפר העלם דבר. פגל בראשונה, פי' בין הבדים בין בשניה על הפרוכת בין בשלישית על מזבח הזהב, ל"ה. ואאחת עשרה של פר כ"מ ופר העלם דבר לא שייך לומר שלישית כי אם פגל בין בראשונה בין בשניה שהרי אין שלישית, ושלישית משום מ"ג של יום הכיפורים נקט ליה:

אלא אמר רב אשי כגון שפגל בראשונה ובשניה, ושתק בשלישית דאכתי איכא חצי מתיר, ל"ה. ר"ל דלכך קאמרי רבנן דלא פגל אע"ג דעל דעת הראשונה עושה משום דנראה דלאו על דעת הראשונה עושה מדהדר פגל בשניה וכיון דנשארה שלישית דלא פגל בה א"כ לא פגל בכולה דאכתי נשאר שלישית דלא פגל בה דהוי חצי מתיר:

כהקטרה ופליגי. ל"ה. וקא בעי תלמודא מאי טעמא דר' יוחנן דאמר דלא הויא כהקטרה והלא מאי טעמא דרבנן דאמרי דפגל בהקטרת קומץ או לבונה דלא פגל עד שיפגל בשתיהן משום דכיון דאיכא הקטרה לתרווייהו הויא הקטרה לחד מינייהו חצי מתיר ואם כן בהולכה נמי דאיכא הולכה לתרווייהו לקומץ ולבונה ליחשב הולכה דחד מינייהו חצי עבודה וחצי מתיר. ומשני קסבר ר' יוחנן כל עבודה שאינה מתרת עבודה חשובה היא לפגל בפני עצמה, כגון הולכה דלא מעכבא דאפשר להושיטו זה לזה, ל"ה:
וקשיא דאדרבא מהאי טעמא דאינה מעכבת ואפשר לבטלה היה לנו לומר דאין מפגלין בה ולאו עבודה היא והוא ר"ל שבעבור גריעותא שאיפשר לבטלה ליפגלו גם בחציה. ועוד אי אזלינן בתר האי טעמא דלא מתיר הוא לומר דמפגלין בחצי ודלא בעינן כולה אף בהולכה דלבונה נמי הוה למימר דמפגלין ומשמע דלא קאמר ר' יוחנן דמפגל כי אם בהולכה דקומץ ולא בהולכה דלבונה כמו שפירש"י פגל בהולכה דקומץ דמשמע ולא בהולכה דלבונה מדלא פירש בהולכה דקומץ או דלבונה:
ונראה לפרש דטעמיה משום דאיפשר לבטלה לא בעי כוליה מתיר ולא אמרינן דאדרבא מהאי טעמא אין מפגלין בה משום דהאי טעמא הוי לר' שמעון דסבר דאע"ג דעבודה היא מ"מ כיון דאפשר לבטלה לאו דברים המביאין לידי אכילה היא ואין מפגלין בה ומ"מ עבודה היא אך רבנן סברי דכיון דעבודה היא מפגלין בה אע"פ שאינה מתרת ומביאה לידי אכילה ולכך קאמר ר' יוחנן דלרבנן מפגלין בהולכת קומץ דכיון דמאי דמפגל בה הויא משום דמקריא עבודה יש לנו לומר דמפגל בכל מאי [דאקרי] עבודה הילכך כי פגל בהולכת קומץ דמתקרי עבודה מפגלין ולא בהולכת לבונה דלא מקריא עבודה, דוקא הולכת קומץ מקרי עבודה משום דעבד ליה מתן כלי וקידוש קומץ באותו כלי שנתנו וקדשו מוליכו להקטיר הילכך עבודה היא אבל לבונה דלא עביד לה מתן כלי וקידוש אין הולכתה הולכה דתתקרי הולכה לפגל בה ומ"מ ריש לקיש סבר דכיון דמ"מ צריך להוליך הלבונה כדי להקטירה הולכה היא והקטרת קומץ לבד לאו עבודה שלמה היא וכמו דלרבנן אין מפגלין בחצי מתיר כמו כן אין מפגלין בחצי עבודה אם לא בעבודה שלימה הילכך אין מפגלים בהולכת קומץ או לבונה עד שיפגל בהולכת שניהן דהויא עבודת הולכה שלימה, ופרי' שפיר משחיטת כבשים משום דשחיטת כל כבש וכבש בפני עצמו מתקריא עבודה:
הקדים מולין לערלים. בשחיטת פסח מיירי דשחט סימן ראשון למולין וסימן שני לערלים, ל"ה. ומפרש התם סימן שני אף לערלים דנמשכת מולין בכולה שחיטה הילכך כשר:
ויש להקשות כיון דמאי דמתכשר הקדים מולין לערלים הוי משום מולין בכוליה שחיטה אמאי נקט פסולה בהקדים ערלים והלא גם בהקדים מולין יכול לפסול היכא דלא חשב בסימן שני כי אם לערלים לבד:
וי"ל דאין הכי נמי אלא דאורחא דמילתא נקט דבהקדים מולין מסתמא כל השחיטה נמשכת לפי מה שהתחיל אותה הילכך גם כששחט סימן שני לערלים הוי מולין בהדי ערלים אבל כשהקדים ערלים ליכא מולין בתרייהו:

בא לו להולכה מבעי ליה, כיון דלא איירי לעיל בהולכה דהקטרה, ל"ה. אלא נתן הוליך מבעי ליה, פי' דקתני בברייתא בא לו להקטרה נתן הקומץ בשתיקה נתן והוליך מבעי לי':
וקשיא מאי פריך והלא כי היכי דשני ליה כי פריך בא לו להולכה ולהקטרה מבעי שני ליה כיון דהולכה צורך הקטרה [כו' ה"נ] נתן קרי ליה:
וי"ל דדוקא אי הוה תני בא לו להקטרה הוליך ונתן את הקומץ בשתיקה לא הוה קשי' לן אמאי לא הזכיר הולכה דפליגי בה רבנן כמו הקטרה דבהא שייך טפי לתרץ דלא הזכיר הולכה כיון דצורך הקטרה היא נכללת בכלל הקטרה וכשאמר בא לו להקטרה ר"ל להקטרה ולמה שצריך לעשות ההקטרה דהיינו ההולכה וההקטרה והוי כאלו הזכיר הולכה ולא הוה קשי מידי אי הוה תני בתר הכי פלוגתייהו במעשה דהולכה והקטרה דהוה תני הוליך או הקטיר הקומץ בשתיקה דבתרוייהו שייכא הפלוגתא אבל כיון דלא הזכיר הולכה כי אם הקטרה לבד משמע דבהקטרה לבד שייכא פלוגתייהו ולא בהולכה שהרי הולכה לאו הקטרה מקריא אע"ג דצורך הקטרה היא שנאמר דהקטיר הקומץ בשתיקה ר"ל הוליך ודהוליך הקטיר קרי ליה: