Rashba on Menachot 18 רשב״א על מנחות י״ח

מאי החזרת לי אבידתי, הא פלוגתא קאמר ליה ור' יהודה אתניה ד"ה אלא ש"מ דר' יהודה נמי פלוגתא אתניה:
וא"ת ולימא ליה הכי מדקאמ' ר' אלעזר בן שמוע דמפני שחביבה לר' יהודה משנת ר' אליעזר שנאה לו אעפ"י שאין הלכה כן דר' יהודה לאו כד"ה אתניה, דאין לומר דמפני שחביבה עליו כד"ה אתניה לו שהרי מפני שחביבה עליו לא היה להטעותו לעשות מיחידאה ד"ה, וגם אין לומר דר"ל דמפני שחביבה עליו טעה לומר דהלכה כן ושנאה לו כד"ה הרי אין שום טעם לומר דמפני שחביבה עליו יעשה ממה שאינו הלכה הלכה, אלא ע"כ צ"ל דקאמ' ליה דמתוך שחביבה עליו שנה לו מילתא דיחידאה אע"פי שאינה הלכה דלאו ד"ה היא וש"מ דכיחידאה שנאה לו מדקאמ' לי' ר' אלעזר בן שמוע הכי:
וי"ל דזו אינה הוכחה טובה משום דאע"ג דקאמ' ליה ר' אלעזר בן שמוע דר' יהודה שנאה לו כיחידאה זה היה לפי מחשבתו שעדיין לא ידע דעתו של יוסף הבבלי כיצד אתניה ליה ר' יהודה אכן מדברי יוסף הבבלי עצמו דקאמר ליה החזרת לי אבידתי דכדבריו כן הוא חזינן דכיחידאה אתניה ולא ד"ה:
אי נמי מדברי ר' אלעזר בן שמוע אין אנו רואים דקאמ' דכיחידאה אתניה דנוכל לומר דהכי קאמר ליה מפני שחביבה לו שנאה סתם והרי לא יש הוכחה בכך שהרי לא אמ' לו ד"ה היא וגם לא אמ' לו דיחידאה היא וא"כ אעפ"י שנאמר דכי קאמר ליה ר' אלעזר בן שמוע ליוסף הבבלי הא מפני כו' דשמעיה ליוסף כיצד שנאה לו ר' יהודה אפי' הכי נוכל לומר דשמעיה דד"ה אתניה וקאמר ליה לאו ד"ה אתניה לך אלא סתם אתניה לך לומר דסתם דשנה לך ד"ה היא ואינו כן אלא יחידאה:
ומ"מ נוכל לומר דיוסף הבבלי אמר לו כן מתחלה דר' יהודה ד"ה אתניה או שחשב כן מפני ששנאה לו סתם כדקאמר לי' ר' אלעזר בן שמוע או שאמר לו דר' יהודה כשאמר לו ד"ה אתניה ואי נימא הכי דיוסף אמר לו דד"ה אתניה נימא דכשאמר לו ראב"ש אח"כ דסתם שנאה לו וטעה לומר דד"ה היא לא חש יוסף להשיב על דבריו לומר לא סתם שנאה לי כי אם ד"ה שהרי לא היה מקפיד להשיב לו על זה שהרי אפי' אם היה אמת כדברי ראב"ש לומר ששנאה לו ר' יהודה סתם הרי זא יחלוק על מה שאומ' דד"ה שנאה לו מפני שיוכל לפרש דלכך שנאה סתם משום דסבר דהלכתא היא וכד"ה היא ואע"פי שנאמר דכשאמ' לו ראב"ש דסתם שנאה לכך פירש לו ראב"ש סתם שנאה לך וסתם לך כיחידאה מ"מ לא חש יוסף הבבלי להשיבו על זה מפני שהיה יודע שהיה ראב"ש יכול לחשוב בעצמו דאפי' יהיה כדבריו דיכול לומר דסתם הוי ד"ה הילכך נוכל לומר דיוסף אמר לו דד"ה אתניה. וגם אם נאמ' דיוסף אמר לו דסתם אתניה והיה מפרשו דר"ל ד"ה וראב"ש יאמר לו דבסתם ששנה לו לא משום ד"ה היא אלא מפני החביבות שנה לו כך דכ"ש דנוכל לומר דיוסף לא חזר מסברתו שהיה חושב דמשום דד"ה היא סתם אתניה מפני דברי ראב"ש ולא חש להשיבו על זה דמה יפסיד אם ראב"ש יפרשנו כפי דעתו בעבור זה לא יניח יוסף ג"כ מלפרשה לפי דעתו דסבר דד"ה היא ולעולם אין כאן הוכחה מדברי יוסף וראב"ש דר"י כיחידאה שנאה ולאותובי מינה תיובתא למאי דאמר תלמוד' דכד"ה נשנאה דהא לעולם נוכל לומר דר' יהודה פוסל בד"ה אבל מהחזרת לי אבידתי איכא הוכחה מדקאמ' ליה ראב"ש דכיחידאה שנאה לו והוא הודה לו כן כשאמ' לו החזרת לי אבידתי אלמא תרוייהו סברי דר' יהודה כיחידאה פסל, מ"מ תירוץ ראשון נראה יותר:

אלא מאי כו', פלוגתא כו', הא מפני כו' דמשמע דקאמר ליה ראב"ש ליוסף דמה ששנאה לך לא שהלכה כך אלא מפני שחביבה עליו ואי פלוגתא אמ' יוסף אמאי אצטרי' ליה לראב"ש לומר לו כן והלא יוסף נמי הוה א"ל דפלוגתא (אותביה) [אתניה] ולא הלכה ולשון התלמוד דאנן נמי פלוגתא מתנינן ר"ל לפי דברי יוסף אלא מדקאמ' ליה ראב"ש הכי משמע דשמעיה ליוסף דד"ה (אותביה) [אתניה] וקאמר ליה ראב"ש דמאי (דאותביה) [דאתניה] בלשון הלכה לאו משום דההלכה היא:
וקשיא דלעולם נימא דלא שמע ל יה ליוסף דד"ה אתניה אלא כיחידאה ואפ"ה קאמר ליה מה ששנה לך דברי יחיד עם הרבים שאין צריך לשנותם מאחר דהלכה כרבים אל תחשוב דמפני דהלכה כן שנאה לך דלא מפני שההלכה היא אלא מפני שחביבין עליו:
וי"ל דלהא לא היה צריך לומר שלא יטעה בכך שהרי בכל מקום כיוצא בו ששנו דברי יחיד עם הרבים שכן הוא אינו הלכה כיחיד, ועוד מאי יקשה לו אם שנה דברי יחיד עם הרבים אע"פי שאין הלכה כמותו הא אמרי' למה נשנו דברי יחיד עם רבים שאם נמצא דעתו במקום אחר בלשון סתימה נימא דאותה סתימה יחידאה היא וא"כ צ"ל דמשמע ליה דד"ה אתניה:
וקשיא דאף כי ד"ה אתניה מה אמר לו מה ששנאה לך דד"ה לא בעבור שהלכה כן אלא מפני שחביבין עליו וכי מפני שחביבין עליו יש לו להטעותו ולשנות לו דברי ר' אליעז' בל' דברי הכל ולומ' ממה שאינו הלכה שהוא הלכה:
וי"ל דאה"נ דלא אמ' לו מה ששנאה לו בלשון ד"ה לא מפני שהלכה היא דודאי אם שנאה בלשון ד"ה היה צריך לומר דהוה סבר דהלכה הוא אלא ראב"ש הכי אמר ליה מה ששנאם לך סתם כדפרי' לעיל לא מפני שהלכה ושסתמם לך לומר דד"ה היא וישנו הלכה אלא מפני שחביבין עליו שנאם בלשון סתם. והשתא אין להקשות כדפרי' וכי בשביל שחביבין עליו יטעהו לשנותם סתם כדי שיחשוב סתם הלכה דז"א דבעבור כן אין לפסוק בעצמו לומר דהלכה הם ולומר דכל סתמא הוי או משום שאין חולק עליה או דאתיא כרבים דהא יש כמה סתמות שאינו הלכה כמותו ואע"פי שרובם הלכה מ"מ אהני מה שיש מהם שאינו הלכה שקודם שיגמור בדעתו שהם הלכה שיחזור אם הם דברי יחיד שחולק על רבים וסתמו דבריו אם לא הילכך אם אין הלכה ושנאה לו סתם לא הטעהו בכך, ומ"מ בעבור (שדיני) רוב סתמות הוצרך ראב"ש לומר לו דלא בשביל שהם הלכה שנאם לו בלשון סתם כדי שלא יטעה לומר כן לפי שהדעת נכונה יותר לומר כן:
ועדיין יש להקשות איך מוכח מדברי ראב"ש דאמר הא מפני כו' דד"ה (אותביה) [אתניה] כדפרישית והלא פי' דסתם אתניה מדקאמר ליה מה ששנאה לך סתם לא מפני שהלכה כן ומ"מ לאו דברי הכל קאמר:
וי"ל דמ"מ מוכח דלא ביחידאה אתניה ולא הוי תיובתא כדפרי' וגם נמי ליכא סייעתא לומר דבד"ה אתניה ואינו בא לומר אלא דלא הוי תיובתא כדהוה פריך ליה:
וא"ת דלעולם הויא תיובתא כיון די"ל ד"ה אתניה ועבדינן מסקנא לעיל דלר' יהודה ד"ה פסול קאמר א"כ הוי תיובתא למסקנא דלעיל ממאי דאמרינן הכא דר' יהודה דלא ד"ה קאמר כי אם סתם ולא עוד אלא שאם נבוא לפרש שהסתם ר"ל כד"ה לא נוכל לפרש בעבור שראב"ש פירש לו דהסתם יחידאה היא:
וי"ל דאע"פי כן לא הויא תיובתא משום דכיון דאנו רואים דבין יוסף ובין ראב"ש מודים דר' יהודה סתם שנאה אנו יכולין לפרש הילכך שנאם סתם משום דהוא סבר דד"ה הם ואין לנו הכרח לומר דראב"ש סבר מאי (דאותביה) [דאתניה] סתם הוי מפני חביבות ולאמפני שהלכה הם שהרי שמא גם יוסף הוה סבר שכך הלכה אמר לו ושבעבור כך שנאה לו סתם דהוה סבר דד"ה היא ולא קבל עליו פירוש דראב"ש שפירש בסתם כדפרי' לעיל ואפי' אם נימא דקבל דבריו מ"מ אין לנו להקשות מפירושם שהרי נוכל לומר ולפרש כוונת משנתנו לפי סברתנו דירצה לומר דד"ה היא ולא כפי מה שהיו מפרשים אותו יוסף וראב"ש מאחר שאין אנו רואים דיאמרו בהדיא דר' יהודה כיחידאה אמרה, והיינו מאי דקאמר תלמודא אלא לעולם ד"ה פסול אתניה דלאו דוקא ד"ה דא"כ ליקשי מה שפירשנו מאי קאמר ראב"ש וכי יטעהו כו' אלא ר"ל לפי דברינו וסברתנו נוכל לומר דמשום הכי שנאה לו סתם היה בעבור דהוה סבר דד"ה הם וד"ה דקאמר הוי לפי סברתנו וגם שמא לפי סברת יוסף שהרי לא קבל פירושו של ראב"ש כדפריש' לעיל:

אין בילה מעכבת בו. יש להקשות מאי פריך מדשני ליה אין בילה מעכבת שמא לא בלל דמתניתין הוי לא בלל כלל כשר וכמו כן לא יצק דר"ל לא יצק כלל כשר הרי מי שתרץ כאן דלא יצק ר"ל לא יצק כהן אלא זר כמו כן יפרש לא בלל כהן אלא זר אבל אם לא בלל כלל פסול ולא ליקשי מתניתין דאם לא בלל כשר למתני' דבששים ואחד אין נבללין משום דלעולם בעינן בילה דמה לו לשנויא דשני ר' זירא כל הראוי לבילה הוא לא יתרץ כך וכ"ת דפריך משום דדוקא גבי לא יצק צריך לפרשו לא יצק כהן אלא זר משום דכתיב ביה עיכובא אבל לגבי בילה דלא כתיב בה עיכובא נפרשהו ולא בלל כלל דא"כ לא הוה פריך מידי דא"כ היה יודע ואומר הטעם לשינויא דהא כדאיתא והא כדאיתא, ועוד איך פריך דכמו דגבי בלל ר"ל לא בלל כלל כמו כן גבי יצק ירצה לומר לא יצק כלל ואיך יוכל להיות לא יצק כלל וכתיב ביה עיכובא:
וי"ל דפריך הכי דכיון דפשטיה דלא בלל ודלא יצק משמע לא בלל ולא יצק כלל דיש לנו לפרשו כפשוטו ולא לומר לא יצק כהן אלא זר שהרי אם היה במשמעותו לא יצק כהן אלא זר שהרי היה נקל יותר לר' זירא לתרץ דלא בלל ירצה לומר לא בלל כהן אלא זר מלתרץ כל הראוי לבילה אלא משום דפשיטא ליה דאם לא בלל אין במשמעותו אלא לא בלל כלל הוצרך לתרץ כן וכמו כן לא יצק אין במשמעותו אלא לא יצק כלל דומיא דלא בלל וא"כ ליקשי לתנא דמתני' והא עיכובא כתיב ביה. ומשני הא כדאיתא ר"ל דה"נ דלעולם פשטיה דאם לא בלל ואם לא יצק משמע פשטיה לא עשה כלל הילכך כל זמן שנוכל להעמידו כפשוטו נעמידהו כגון גבי לא בלל ולכך שני הכי ר' זירא ולא שני לא בלל כהן אלא זר אבל גבי לא יצק דלא נוכל להעמידו כפשוטו לומר לא יצק כלל דהא עיכובא כתיב ביה צריך שנוציאהו מפשוטו דלא יצק כלל ושנפרשהו לא יצק כהן אלא זר:
או נוכל לפרש דלא הוה פריך דגבי לא יצק נפרשהו לא יצק כלל כמו גבי לא בלל שהרי ידע דלא יוכל לפרשו כן דכתיב ביה עיכובא, אלא דפריך דהואיל דאנו רואים דדעת התנא בפירוש לא יצק דר"ל לא יצק כהן אלא זר כמו כן גבי לא בלל אמאי לא שנייה הכי ר' זירא דלהוי לא בלל כהן אלא זר ולא ליקשי למתני' דאין נבללין. ומשני הא כדאיתא לעולם כל כמה שנוכל להעמיד הלשון יש לנו להעמידו כדפרי':
ועל מה שפירשו התוס' דלהכי בעינן ראוי לבילה משום דכתיב בכמה מקומות בלילה ומ"מ לא הוי עיכובא מדלא כתביה בלשון ציווי דלא כתיב ובללת, קשה, דא"כ לעולם נימא דליתו תרי לעכב אי לא כתבינהו בלשון צווי וכל היכא דכתב קרא בלשון צווי לא שייך שם לומר לשון מצוה או עיכוב שהרי כל ציווי צריך לעשותו ואין לשון למצוה ולעכב נופל כי אם כשאין שם לשון ציווי אלא לשון דקרא דמשמע דמתעביד הכי כמו בלילה ובכה"ג אמרי' חד קרא למצוה ותרי לעכב:
אלא להכי לא אמרי' גבי בילה אע"ג דאיכתב בכמה מקומות בלילה דליתי לעכב משום דלא אחדא מנחה (היא) אכתיב תרי זימני דמנחת מאפה תנור אכתיב פעם אחת לבד בלילה דכתי' חלת מצות בלולות בשמן ובמנחת מחבת כתיב פעם אחת בלילה דכתי' סולת בלולה בשמן ולא שנכתב שני פעמים בלילה במנחה אחת הילכך לא נימא קראי לעכב, ומ"מ אע"ג דלא אכתיב אלא חדא זימנא דכולהו בעינן וליכא עיכוב, בעינן ראוי לבילה כמו שכתבתי הטעם דפרק המוכר את הספינה דלכך מחד קרא לבד בעינן ראויות משום דאי נימא דכמו דאין מעשה הבילה מעכב כמו כן אין מעכב בראוית א"כ כי כתיבי תרי קראי דאמרי' דאתו לעכב במעשה הרי נוכל לומר דלא אתו לעכב במעשה אלא בראוית משום דאי לא כתב אלא חד לא הוה מעכב לא במעשה ולא בראוית וכי כתב תרי נימא דאתו לעכב בראוית ולא במעשה, דאי תאמר דיש לנו לומר דבאים לעכב במעשה יותר מדנימא דאתו לעכב בראוית משום דעל המעשה נכתבו, דז"א משום דמאי טעמא אמרי דחד קרא לא אתא לעכב משום דמדלא כתיב בלשון דלשתמע עיכוב אמרי' דלא אתא לעכב כי איכא תרי קראי נימא הכי דמדלא אכתיב בלשון ציווי דלא מעכבי שאין לומ' עיכוב אם לא שיש שם לשון ציווי אלא דלהכי אכתיב תרי קראי כדי לעכב בראוית, אלא צ"ל דמדאמרינן דתרי אתו לעכב במעשה דחד מעכב בראוית משום דדוקא במעשה דשייך לכתבו בלשון ציווי אמרי' דלא מעכב מאחר דלא נכתב בלשון צווי הילכך אי לא כתיבי תרי קראי לא נימא דמעכב במעשה אבל בראוית דלא שייך לשון צווי שהרי בראוית אין הכתוב מדבר כלל כי אם במעשה אלא שמפני המעשה אנו שואלים הראוית והוי כאלו כתב דבעינן הראוית ולא שייך בו לשון צווי גם מחד קרא מעכב:
ומה שכתבו התוס' דר"ל דחד קרא אתא לעכב בראוית דאל"כ אמאי כתבו, אינו טעם כלל שהרי נוכל לומר דלעולם לא כתבה לעכב בראוית אלא כתבי' כדי להצריך הדבר לעשותו לכתחלה אבל בדיעבד לא ליעכב כלל גם בראוית:

מהו דתימא התם כו', פי' כי לא פתת כלל הוא דכשרה דיש תורת חלות עליהם אבל פתת פתיתין מרובות אימא תפסל, ל"ה. ומה שפי' התם כי לא פתת כלום כשרה דיש תורת חלות עליהן אינו ר"ל דלא פתת כלל ושהיא שלמה ויש להם תורת חלות שלמות שהרי צריך לפתות מהם כדי לעשות קמיצה, ואם לא פתת דמתני' ר"ל דלא פתת אלא כדי קמיצה כדפרש"י במתני', אלא ר"ל דמאחר דלא פתת אלא מעט מכל אחת כדי לעשות קמיצה כאלו שלמות דמו לומר דיש תורת חלות עליהן:

לימא מתניתין דלא כר' שמעון, פי' מתני' דמכשיר יציקה בזר ונשיאות בפנים, פי' בעזרה כדכתיב וישא אהרן את ידיו, כל כהן כו', אלמא מדחשיב יציקה בכלל עבודה המסורה לבני אהרן אלמא דאסורה בזר, ל"ה. והקשו בתוס' איך נימא דר' שמעון בכל הני דחשיב בעי כהן למפסל בדיעבד והרי חשיב בלילות וכיון דתגן דאם לא בלל כשר כי עביד להו זר אמאי ליפסל וכי גרע זר מאם לא בלל כלל אלא ע"כ דר' שמעון לא בעי בכולהו כהן למיפסל בדיעבד וא"כ מאי קאמר מתני' דלא כר' שמעון נימא דר' שמעון היא ור' שמעון לכתחלה בעי ומתני' מכשרא זר בדיעבד. וי"ל דמשמע ליה לתלמודא דמתני' אפי' לכתחלה מיירי דלא בעיא כהן. ע"כ התוס'. ויש להקשות מאי טעמא איכא לומר דמשמע ליה דלא בעי מתני' כהן ביציקה אף לכתחלה. ונ"ל הטעם דמאחר דחשיב לא יצק לא בלל ובלא בלל הוי כשר אפי' לכתחלה יש לנו להכשיר בה זר אפי' לכתחלה וכיון דגבי בלילה דמתניתין הוי זר כשר לכתחלה גבי יציקה נמי יש לו להכשירו לכתחילה שהרי דומיא דהדדי חשיב להו ונהי דגבי אם לא יצק כל לא דמו להדדי דגבי יציקה אם לא יצק כלל פסול וגבי בלל כשר מ"מ לגבי הכשרא דאיכא בתרוייהו דהיינו הכשרא דזר יש לנו להשוותם דכמו דגבי בילה כשר זר לכתחלה דגבי יציקה נמי הוי כשר לכתחלה: