Rashba on Nedarim 13 רשב״א על נדרים י״ג

ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. יש מפרשים דלעולם בדאמר בפירוש לפני זריקת דמים, ואפילו הכי קא שרי ר' יוסי, משום דגבי בכור בפלוגתא אחריתי פליגי. ולישנא דקאמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, לא מחוור לי להאי פירושא, דהוי ליה למימר לעולם לפני זריקת דמים, או בלאחר זריקת דמים פליגי, אלא כדמחית בשר בכור, ומחית בשר דהאיך גביה וכו', ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי, דמאן דשרי, סבר לאו דבר הנדור הוא, ומאן דאסר סבר דבור הנדור הוא. ולשון זה יפה, אלא דאכתי לא מחוור לי לישנא דגמרא שפיר, דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים, היינו דקאמר הכין בפירוש, מסתמא כי הדרי' ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, היינו דקאמר הכין בפירוש, מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, אף הוא פירושי בדאמר לפני זריקת דמים, דאי לא לימא לעולם דמחית בכור לפני זריקת דמים היא. ולפי לשון זה שבגמרא, יש לי לומר דהכי פירושא היכי דמי כלומר, אי לאו תנאי היא כדאמרן, ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי, בהא (מתל') [מילתא לפי הש"מ], או בעיקרו קא מתפיס לכולהו, או בהיתרא קא מתפיס לכולהו, אם כן במאי קא מיפלגי, אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי, ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי, מאן דשריי דסבירא ליה דבהיתרא קא מתפיס, מאי טעמא דמאן דאסר כלומר מאיזה טעם אסר, אלא לאו תנא היא, והיינו עיקר פלוגתייהו בדמחית בכור גביה כדאמרן ואמר זה כזה.

ואמרינן: לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. כלומר דכולי עלמא בעיקרו קמתפיס דהיינו לפני זריקת דמים, והכא בפלוגתא אחריתי פליגי, והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים, ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס, דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה, כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן.
והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחית בשר בכור גביה, לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא, אלא לישנא רוחחא הוא וכדפרישית כנ"ל לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו, ומיהו הפירוש הראשון עיקר.

ודחינן: לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. יש מפרשים דלעולם בדאמר בפירוש לפני זריקת דמים, ואפילו הכי קא שרי ר' יוסי משום דגבי בכור בפלוגתא אחריתי פליגי. ולישנא דקאמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים לא מיחוור לי להאי פירושא, דקשא לי למימר לעולם לפני זריקת דמים, כלומר לעולם כדקאמרת בשאמר בפירוש לפני זריקת דמים.
והראב"ד ז"ל (הל' נדרים פ"א, הט"ו) דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר לא בדאמר בפירוש כלפני זריקת דמים או כלאחר זריקה פליגי, אלא כדמחית בכור מחיים, או בשר בכור לפני זריקת דמים פליגי, ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי, דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא, ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה. אלא דאכתי לא מיחוור לי לישנא דגמרא שפיר, דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים ולאחר זריקת דמים, ולאחר זריקת דמים היינו דקאמר הכין בפירוש. מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים, אף הוא פירושו בדאמר לפני זריקת דמים, דאי לא לימא לעולם דמחית בשר בכור לפני זריקת דמים היא.
ולפי לשון זה בגמרא יש לי לומר דהכי פירושא, היכי דמי כלומר, אי לאו תנאי היא כדאמרן, ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי בהא מילתא, או בעיקרו קא מתפיס לכולהו, או בהיתרא קא מתפיס לכולהו, אם כן במאי קמיפלגי, אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי. ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי מאן דשרי דסבירא לן דבהיתרא קא מתפיס, מאי טעמא דמאן דאסר כלומר, מאיזה טעם אסר אלא לאו תנאי היא, והיינו עיקר פלוגתייהו בדמחית בשר בכור גביה כדאמרן, ואמר זה כזה, ודחינן לא, דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר, דכולי עלמא בעיקרו קא מתפיס, דהיינו בלפני זריקת דמים, והכא בפלוגתא אחריתי פליגי, והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס, דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה, כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן.
והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחית בשר בכור גביה, לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא, אלא לישנא רויחא הוא וכדפרישית, כן נראה לי לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו, ומיהו הפירוש הראשון עיקר. [לפי הש"מ].

א"ר יהודה אמר רב באומר יאסר פי לדיבורי וכו'. יש מי שפירש דלאו למימרא שלא יאסר עד דאמר בהדיא יאסר פי לדיבורי, אלא נעשה כמאן דאמר יאסר פי לדבורי קאמר, דכיון דקאמר קונם פי מדבר עמך, ולא קאמר קונם שאיני מדבר עמך, שמע מיניה שהפה אסור לדבורו, בקונם יהא פי למה שאני מדבר עמך. ונראה לי דטעמיה דמילתא, משום דכיון דקאמר קונם פי מדבר עמך, ואפשר דקונם קאי אפי, ואפשר נמי דלא קאי אפי אלא אמדבר, מסתמא מפרשינן ליה דקאי אפה, והכי קאמר קונם יהא פי לדבורי עמך, ומשום דסתם נדרים להחמיר, כדתנן בפרקא דלקמן. ויש מי שפירש, דקונם פי מדבר עמך, ורגלי מהלכת לך קא קשיא ליה, ואיהו אצטרכיה לשנויי, אבל ידי עושה עמך [דבר לפי הש"מ] שיש בו ממש הוא הוא דמלאכת ידיו חפצא (היא) [הוא לפי הש"מ] ושפיר שייך למיסריה אנפשיה, וכן נמי אפשר דרגלי מהלכת לך, פעמים שיש בו ממש, כגון שמהלך על גבי טינא לגבלו, או על גבי ענבים לדרוך, ואז יהיה אסור, אפילו באומר קונם רגלי מהלכת לך, שיהא אסור באותה מלאכה שיעשה בהליכת רגליו, וכן כתבו מקצת רבותי הצרפתים זכרונם לברכה.
ואינו מחוור, חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו, דלא אסר אלא הדבור והעשיה וההילוך, ודאי כל אלו אין בהם ממש, דודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש, אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש.
וכך כתב הרב רבנו ברוך בר שמואל זכרונו לברכה הספרדי בפירושיו ויפה אמר, והיינו דאמרינן נמי בשלהי בתרא (קמז, ב) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום, לפי שמעשה הדירה אין לו ממש. ועוד קשיא לי דאפילו לדבריהם, אפילו באוסר המעשה שעשה בידיו, והמלאכה שיתקן ברגליו, מכל מקום מעשה ידיו, ומלאכת רגליו, דבר שלא בא לעולם הוא, ואין אדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם, עד שיאמר ידי לעושיהן, דידים איתנהו בעולם, וכדאיתא בפרק אע"פ בכתובות (נט, א) והכי קיימא לן וכדאיפסקא הלכתא התם אלא אם תעמידנ' כר"מ, דאית ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם, וכיון דלא אתמר הכין במתני' למה לן לאפוקי למתניתין לבר מהלכתא, והלכך מתניתין לית לה פתרי אלא בהאי שינויי דשנינן, דפי לדבורי וידי למעשיהן, ורגלי להלוכן קאמר.
ומיהו אפשר היה לאוקמה בבל יחל דרבנן, וכדאמרינן בפרקין דלקמן (נדרים יד, ב) גבי קונם שאני ישן, אלא דעדיפא וקושטא קא מתרץ, דמדקתני פי מדבר עמך, ולא קתני שאני מדבר עמך, שמע מינה דפי לדבורי קאמר, דקונם לא קאי אמדבר, אלא אפי כדאמרן. ועוד נ"ל, דלא אפשר לאוקמה בבל יחל דרבנן, מדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל, כדקתני בפרקין דלקמן (נדרים טו, א) דכל היכא דתני אסור דאורייתא קאמר. ועוד נ"ל דליכא בל יחל דרבנן בדבר שאין בו ממש, ושלא בא לעולם, אלא במה שאוסר על עצמו, אבל לאסור על אחרים, ואפילו בקונם ליכא איסורא כלל, ואפילו מדרבנן, והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חברו היא, הלכך לא חייל, ובפרקין דלקמן (נדרים יד, ב טו, א) בקונם שאני ישן שאוסר על עצמו, מ"ה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן, וכדכתיבנא התם בדוכתא בסיעתא דשמיא.