Rashba on Nedarim 16 רשב״א על נדרים ט״ז

השבועה שאוכל לך אסור. פירוש דהשבועה שאוכל לך משמע בשבועה שאוכל לך, ואסור דקתני באומר שאי אוכל לך כדאוקמה רב אשי בסמוך. ואף על גב דהקרבן שאוכל לך מותר, ומפרשינן דבחיי קרבן קאמר, התם הוא לפי שדרכן של בריות לישבע בחיי פלוני, אבל אין דרך העולם לישבע בחיי שבועה. והלכך לגבי הקרבן נאמר דבחיי קרבן קאמר, ולפיכך מותר, אבל בהשבועה לאו בחיי שבועה קאמר, אלא שבועה שאי אוכל לך קאמר. ואסקה רב אשי דבין מסרבין בו, בין אין מסרבין בו, בין שאמר אכילנא אכילנא, ובין שאמר לא אכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא אכילנא משמע לגבי שבועה, ואי אמר שלא אוכל לעולם דלא אכילנא משמע, שאם לא כן נתערבב הלשון, ואינו יודע בין לא אכילנא לאכילנא. ואף על גב דלגבי קונמות שאוכל לך אסור, לאו למימרא שיהא אוכל כאומר שלא אוכל, אלא מה שאוכל לך יהא כקרבן קאמר, דנדרים איסור חפצא הוא, והלכך אוכל מה שאוכל היא, ושלא אוכל מה שלא אוכל הוא, אבל שבועות דאיסור נפשיה הוא, שאוכל ושלא אוכל דאכילנא ולא אכילנא הוא.

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול, וכדאמרינן בפרק כל הבשר [חולין קי, ב], הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי, ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין, דבמסכת תרומות [פרק י, הלכה ט'] פרק בצל [שנתנו – לפי השי"מ] תנן, חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן כו', וגרסינן עלה בירושלמי [פרק עשירי הלכה ו' בתרומות] אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין (דשלוק) [דכבוש – לפי השי"מ] הרי הוא כמבושל, אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש. ואלא מיהא נראה לי דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה, וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתניתא אמרה דהשלוק קרוי מבושל, דתניינן היה מבשל את השלמים או שולקן, וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל, דכתיב [דברי הימים ב' פרק לה פסוק יג] ויבשלו את הפסח (בלילה הזה לפי השי"מ) ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק, אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרי ליה אינשי, והלכך אף בנדרים אסור, אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.

מותר בצלי ובשלוק. וכל שכן במעשה קדירה עבה, דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק, אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה, וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק, שהוא מותר במעשה קדרה עבה, והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם [שם] הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה, נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה, מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר במעשה קדרה עבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא (כינו) [כיני] תבשיל שהוא בצלי ובשלוק אסור מותר בעבה, ומבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק מותר בעבה.

אמר קונם תבשיל שאני טועם וכו'. תימה למה ליה לשנויי ממודר לקונם שאני טועם, לפלוג וליתני בנודר עצמו, שהרי אפילו בלא שאר טועם אם נדר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק, והוה ליה למיתני אבל הנודר מן התבשיל אסור במעשה קדרה רך, וכדתניא בברייתא בפרק הנודר מן התבשיל, אסור בכל מיני תבשיל, ומותר בצלי ובשלוק. ויש לומר דלרבותא נקטיה, דאפילו אמר תבשיל שאני טועם אינו אסור במעשה קדרה עבה.

ומותר בביצה טרומוטה. מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה, דאי לא מאי שנא ביצה טרומוטה, אפילו כל ביצה שנצטמק אף על פי שלא נצטמקה כל כך מותרת, אבל בירושלמי גרסינן [שם] א"ר חסדא אסור בביצה מגולגלת, שכן דרך החולה לאכול פתו בה. ונראה דלאו דוקא מגולגלת, אלא אפילו מצומקת, וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו, תמיהא לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלה ביה ריפתא, אלא בהתבשיל קדרה אבל במידי אחרינא לא, דהא צלי לא מתאכיל בגויה, ריפתא ואפילו הכי אסור, ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר דמלפת בעינן, ומן הדא דירושלמי שעמינן לה, אבל אי מתאכיל באפי נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא ונכון הוא. ירושלמי: הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן, מהו שיהא מותר במטוגן, מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה, הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל, ומשמע דכיון דלא איפשיטא אזלינן בהו לומר, ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר.
הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתיחתא. ירושלמי: איזהו מעשה רתיחתא, כגון חלוקה וטרגיז וטיסני, וסלת ואוז זריד וטרסן.

הנודר מן המליח אינו אסור אלא מן המלח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחים. וכל שהוא מליח אסור, אף על פי שאינו מליח דבעי לאורחא, אלא כל שמולח, והכי נמי משמע בירושלמי דגרסינן, הוין בעי מימר מליח לעולם הא לשעה [לא – לפי הירושלמי] אמר ר' יודן מן מה דתנינן, הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא [לעיל (נדרים יח, ב)], איזהו מליח לשעה כהדא דתניא כיצד הוא עושה נותן את האברים על גבי המלח והופכן, אמר רבי אבא מדשניא היא, שאם משהה אותם נמלחין הן ודאי, דאמר רבי חייא בר אדא [מעשרות פרק ב, משנה ג'] הנוטל זתים מן המעטין וטבל אחד אחד במלח ואוכל, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא.

גמרא: והא תבשיל נדר. יש מפרשים דאסור במעשה קדרה רך קשיא ליה, דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל, ולהאי פירושא הא דקאמר להא תניא בניחותא, ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קא מייתי סייעתא, ומיהו לא מחוור, דהטריות רכות אינן רכות במצים, ואינן רכות כל כך, שנסתפק אדם בהן שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותר בעבה קא קשיא ליה, דהשתא אתי שפיר דמייתי ראיה, מדקא תני טעמא דהחולים אוכלים בהם פתם, דעלמא כל דמתאכיל ביה ריפתא מבשיל קרי ליה.

הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה. כלומר נדרים היינו דאסר חפצא אנפשיה, ואמר ישיבת סוכה עלי והלכך אסור, לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, אבל שבועה דאסר נפשיה אחפצא, דהיינו שבועה שלא אשב בסוכה משום הכי לא חייל דהא משועבד הוא לכך מהר סיני. ולפיכך נדרש לפניו [להשם – לפי השי"מ] לנדר ולא [לאחריו – לפי השי"מ] לשבועה. ובפירושים לא פירש כן, אלא בנדרים עצמן חלק רבא, בין אמר קונם ישיבת סוכה עלי, ובין אמר קונם שלא אשב בסוכה. ואין נכון כלל, חדא דמאי שנא דבר מצוה, אפילו בדבר הרשות נמי, כל שאמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום, ועוד דהכא לא אתא רבא לפלוגי בין נדר לנדר, אלא למימר טעמא מה בין נדר לשבועה.

הא דאמר ישיבת סוכה עלי. ואם תאמר ליתי עשה דסוכה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו, ויש לומר דנדרים עשה ולא תעשה הם עשה ככל היוצא מפיו יעשה, לא תעשה לא יחל דברו. ואם תאמר עוד ומי עדיף קונם ישיבת סוכה והנחת תפילין עלי, מהמקדיש הסוכה עצמה או התפילין עצמן, דקיימא לן בשופר של עולה אם תקע יצא, משום דמצות לא ליהנות ניתנו. תירצו בתוספות, דהתם הוא משום שלא נאסר מחמת ההקדש אלא הנאה שבו, ומצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא שהוא אוסר על עצמו נטילת הלולב, והנחת התפילין, וישיבת הסוכה בפירוש, לפיכך אסור. ואם תאמר אף על פי שהוא אוסר נטילת הלולב, והנחת התפילין, מפני מה אסור, והלא הנדרים הוי איסור חפצא אנפשיה, והכי נמי מאי חפצא איכא, כיון דליכא הנאה בנטילתן. ותירצו בתוספות, דכל היכא שמזכיר האיסור על החפץ חל איסור בל יחל על החפץ, לא שנא לעשות ממנו דבר הנאה ולא שנא לעשות ממנו דבר שאינו של הנאה. ולפי דבריהם, אפילו באומר זריקת צרור לים עלי הרי זה אסור, ואע"פ שאין הנאה בזריקת הצרור לים כלל, וזה על דרך מה שכתב למעלה משמע בפסקת שאני משמשך, וכבר הקשיתי על זה מקונם שאני עושה לפיך, וצריך עיון.