Rashba on Nedarim 9 רשב״א על נדרים ט׳

מתני': כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה. ואוקימנא בגמרא דאמר כנדרי רשעים הריני עלי הימנו כלומר ממנו, כיון שאמר שלא אוכל ודאי לשון שבועה משמע, אע"פ שלא אמר בלשון אחר וכגון שהיה הככר לפניו כלומר שיאמר כנדרי רשעים עם א' מאלו (שאסר) [שאם לפי הש"מ] אמר כנדרי רשעים הריני נודר בנזיר, ובנזיר עובר לפניו כדאיתא בגמרא, ואם אמר כנדרי רשעים עלי נדר ובקרבן, ואם אמר כנדרי רשעים הימנו נדר בשבועה, והוא שיאמר שלא יאכל כדאיתא בגמרא ואם אמר הימנו שאוכל נשבע שיאכל הימנו, ואי נמי אמר כלהו כנדרי רשעים הריני עלי והימנו, והיה נזיר עובר לפניו וככר מונח לפניו נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. וכדאיתא בירושלמי (כאן פ"א ה"א) דגרסינן התם שמואל אמר לצדדין היא מתניא, אי בנזיר אי בקרבן אי בשבועה, ר' זעירא אמר נדר בשלשתן, אמר ר' אבין מאן דבעי מפתר הדא ר' זעירא במי שהיה לפניו אשכל אחד ובא אחד ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר, בא אחר ואמר הרי עלי כקרבן, (ובא אחר ואמר הרי עלי כנדרי רשעים) [הרי עליו קרבן בא אחד ואמר הרי עלי שבועה הרי עליו שבועה לפי הש"מ] בא אחר ואמר מה שאמרו שלשתן עלי, נמצא נדור בנזיר ובקרבן ובשבועה, מאחר שהרשעים נוזרין [הרשעים נודרים לפי הש"מ] הרשעים נשבעים בנזיר בקרבן ובשבועה. ודוקא כשאמר כנדרי רשעים עלי, אבל אמר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום, לפי שאין הרשעים מתנדבין.
והכי איתא בתוספתא דמכלתין (ב, א) בהדיא, כנדבת רשעים לא אמר כלום שאין הרשעים מתנדבין, ובגמרא תני לה משמיה דר' יהודה [דתניא ר' יהודא לפי הש"מ] אומר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום, כנדבת כשרים נדר בנזיר ובקרבן פי' לפי שאפילו כשהרשעים אומרים הרי זו עולה או שלמים להם דקרינן לה נדבה, הם אינן עושין כן לכונת נדבה גמורה אלא ליראת חטא שקדם להם והרי זו כנדר. ובכשרים נמי אע"פ שנודרין בנזיר שאי אפשר לנזירות בלא נדר, אפילו הכי לא מיקריא נדר אלא נדבה, לפי שאינן מתכוונין לנדור מחמת תיהוי חטאת, אלא לנדבה גמורה כדי שיתחייבו קרבן, או (לנדר) [לגדור לפי הש"מ] בפני יצרן, כמעשה דשמעון הצדיק דבגמרא.
ומשום הכי קתני כנדרי כשרים לא אמר כלום, כלומר ואפילו בנזיר לא נדר, ואע"פ שהכשרים נודרים בנזיר לפי שתלה נזירותו בנדרי הכשרים, ואין הכשרים (נוזרים) [נודרים לפי הש"מ] מתורת נדר, דהיינו לכפר על מה שקדם להם מן החטא אלא לנדבה, והלכך כשאמר בנדבתם נדר בנזיר שאף הם נודרים בנזירות מתוך נדבת הלב. ובהכי מתרצא לן הא דאמרינן שנודרין על הצרה כדרך שעשה יעקב שנאמר (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר, לפי שאותו נדר אינו נדר גמור אלא נדבה והודאה.

כנדבתם נדר בנזיר ובקרבן. אבל בשבועה כלל וכלל לא, לפי שאין הכשרים נשבעין לעולם לאסור דבר על עצמן, ואע"פ שנשבעין לקיים את המצות זה לזרוז בעלמא, אבל לאסור דבר לא, ולפיכך אם אמר כנדבת כשרים הימנו שלא אוכל לא אמר כלום. ונראה שאילו אמר כנדבת כשרים אשנה פרק זה, הרי זה נשבע ללמוד אותו, לפי שהכשרים נשבעים כן.

גמרא: ודילמא אהא בתענית קאמר, אמר שמואל בשהיה נזיר עובר לפניו. ואפילו הכא דוקא באומר כנדרי רשעים הריני, אבל הרי לחודיה ונזיר עובר לפניו לא, וגרע מאהא דאמרינן בריש נזיר (ג, א) דהוי נזיר, וידים מוכיחות הויין.

ודילמא הימנו דאכילנא קאמר. ואיכא למידק אין הכי נמי. וי"ל דמשמע דכולה מתני' דומיא דנזיר קתני דאסר חפצא, ולא שישבע שיאכל.

והא קתני כנדבתם נדר בנזיר ובקרבן. מסתברא לי דהכי קא מקשה, דמדקתני נדר משמע דנודר זה אינו נודר מתוך נדבת הלב, כדרך שהכשרים נודרים בנזיר, אלא מתוך יראה נודר כדרך הרשעים, מדקרי ליה נדר, ואם כן כיון דתלה אותו בכשרים ואין הכשרים נוזרים נזירות כזה, אף הוא לא אמר כלום.

ומשני: תני נדב. כלומר שלא אמרו כן אלא שנודר מן הנדבה ככשר. ואחרי כן פירשו דמקרבן קא פריך, דקס"ד דמדקתני נדר בקרבן הכי במאי עסקינן דקאמר כנדרת כשרים עלי דהרי זה נדר, ואין הכשרים נודרים לעולם בקרבן.

ומשני: תני נדב. כלומר בשאמר כנדבת כשרים.

הרי זה כהלל הזקן, דתני אמרו עליו על הלל הזקן כו'. ומתני' נמי בשהתנדב כן בעזרה ובהמה לפניו ואפילו הכי אם הביא בהמה בעזרה ואמר הרי עלי כנדרי כשרים לא אמר כלום, לפי שאפילו בכענין זה אין הכשרים נודרים, דחוששין שמא תמצא טריפה וחייב באחריותה, או תפסל באחד מן העבודות.

נדבה דנזירות מאי איכא למימר. פירוש שהרי יש לחוש לכמה חששות, שמא יפשע באחת מהן, כגון בלא יטמא ובל יאכל ובל ישתה ובהבאת קרבנותיו. ומשני כשמעון הצדיק, דמתוך שהיה צדיק כל כך ונוזר לשם בכוונה רצויה כזו נזהר הוא הרבה לבל יפשע מכל אלו כלל, ואע"פ שזה בעצמו נטמא, שמא מת עליו מת בפתע פתאום מתוך בוריו ולא מתוך חולי. ויש מי שפירש דהכי קאמר אע"פ שיש לחוש לחששות אלו, מ"מ דרכן של צדיקים להתנדב בנזיר לשם שמים כשמעון [הצדיק לפי הש"מ] ששבחו לזה, והלכך אם אמר כנדבת כשרים הריני נדר בנזיר, שאף הכשרים מתנדבין כן לעתים.

מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא. והוא הדין לחטאת העוף שלו ונזיר טמא לאו דוקא, אלא אפילו טהור לאחר שנטמא, דאף הוא כשנטמא נתחרט, ונמצא כשחוזר ומונה נזירות אחר מתחרט, ונמצאו קרבנותיו חולין בעזרה, והכל בכלל טמא נזיר הוא, וכשהם מטמאין ורבין עליהם ימי נזירות מתחרטין.

נמצאו מביאין חולין לעזרה. ולאו חולין גמורין קאמר, שאע"פ שמתחרטין לא הותרו מידי נזירותם, דהוא אינו מוחל לעצמו עד שיהיו אחרים מוחלין לו, אלא כעין חולין קאמר, כיון שאינם מביאין מרצון הלב.
וגרסינן בירושלמי (כאן פ"א ה"א): סבר שמעון הצדיק בני אדם מתוך הקפדה הם נודרים, מכיון שהם נודרים מתוך הקפדה סופו להתות, וכיון שהוא תוהא יעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה, זה מתוך ישוב נדר פיו ולבו שוין עד כאן.
אלא דקשיא לי קצת, דאם כן אפילו חטאת של מי שכפוהו להביא לא יאכל, וא"ת דאנן סהדי דלבסוף לרצונו הוא, דאגב אונסו ומצותו גמר ומביא, כמו שאמרו בפרק חזקת (ב"ב מח, א), ה"נ כיון שהוא מביאו מעצמו לרצונו הוא. וי"ל דמ"מ מנין הנזירות היה מתוך החרטה, ואין הקרבן בא אלא על נזירותו, נמצא שאף ע"פ שהקרבן מביא לרצונו, כיון שעל מנין שנמנה מתוך החרטה הובא, הרי זה כמביא חולין לעזרה.
והפירושין פירש שהוא מביא חולין גמורין לעזרה (הן) [ושמא הם לפי הש"מ] עושין אותו, כנדרי שגגות שסבור (הוה) [היה לפי הש"מ] לקבל הנזירות ואינו יכול לקבל.
ואי אפשר לומר כן, דשבועות שגגות ואונסין מותרות כנדרי שגגות ונדרי אונסין, כדאיתא לקמן בפרק ארבעה נדרים (נדרים כה, ב), ושבועה בענין זה שבועה גמורה הוא ולוקין עליה, וכדאמרינן בפרק שבועות שתים תניין (כו, ב) נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בשוגג מיד, אם שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו. וזה הואיל ואינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ודוקא מקרבן פטור מהאי טעמא, הא אכלה במזיד ובהתראה לוקה עליה והכי נמי דכותה.