Rashba on Niddah 14 רשב״א על נדה י״ד

הגמלים כולם רשעים. פירוש רשעים בדבר זה, הא במילי דעלמא צדיקים נינהו, כדאמרינן בפרק י' יוחסים (קידושין פב, א) הגמלים כולם צדיקים.

הא דאקשינן: ליחוש דילמא דם מאכולת הוא. פירש רש"י ז"ל דאנמצא אשלה קאי. ואי ק"ל א"כ אין לך אשה שמטמאה בנדה בבדיקה, י"ל דבעלמא ודאי חיישינן אבל הכא מתוך דבדקה קודם ביאה ומצאה טהור ולאחר ביאה מיד בדקה ומצאה טמא רגלים לדבר דדם מאכולת הוא. עוד י"ל דהכא שאני כיון שנמצא על שלו ולא על שלה או על שלה ולא על שלו איכא לספוקי דילמא דם מאכולת הוא דאי מגופה אתא איבעי ליה לאישתכח בין על שלו בין על שלה. אבל ר"ח ז"ל פירש דעל שלו דוקא קא פריך וכן פירשו בתוספות וטעמא משום דכיון דנמצא בשלו ולא בשלה יש לחוש בדם מאכולת אבל בדידה כיון דשייכי בה דמים לא תלינן בדם מאכולת.

ופרקינן: אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת. איכא דאמרי אותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת ואיכא בינייהו כגון דאישתכח מאכולת רצופה. וכיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מהני לישני, נקטינן לחומרא ואפילו נמצא מאכולת רצופה טמאה נדה.

בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליו דם אמר רב טמאה נדה. פירש רש"י ז"ל כגון שנמצא הדם ביריכה. פירש לפי' שנמצא בעד וביריכה ולרבותא נקטיה כלומר דאע"ג דנמצא ביריכה ואיכא למיתלי דדם ביריכה הוה ולא תהא נדה אלא טמאה משום כתם קמ"ל דכיון דבדוק הוא אצלה היה רגלים לדבר דמגופה אתא ובודאי משוינן ליה. וכשמצאה בו גריס ועוד עסקינן הא פחות מגריס כיון דטחתו ביריכה טהורה דתלינן במאכולת. ותדע לך דהא לעיל פרכינן וליחוש דילמא דם מאכולת הוא ואי לאו דאותו מקום בדוק או דחוק אצל מאכולת הוה תלי במאכולת והילכך היכא דטחתו ביריכה ואיכא למתלי במאכולת תלי'. ועוד דהא משמע דהכא כיון דאיירינן בעד הבדוק ובעד שאינו בדוק ומפלגינן עלייהו בדין טחתו ביריכה והניחתו בקופסא ולא מפלגינן בינייהו בשעורין כלל אלמה תרוייהו חד שיעורא אית להו. ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך אמר לו ר' חייא אי אתה מודה לי דצריכה גריס ועוד א"ל אבל א"ל א"כ אף אתה עשיתו כתם דאלמה כל שאתה מצריכו גריס ועוד אינה טמאה נדה אלא טמאה משום כתם וא"כ הכא דמטמאינן לה משום נדה אל תצריכוה גריס ועוד דמדקאמר ליה אי אתה מודה לי שצריכה גריס ועוד אלמא בעד שאינו בדוק בלחוד הוא דבעו גריס ועוד אבל בעד הבדוק לה אפילו כל שהו, ל"ק דהא א"ל ר' דעל כרחי' בעיא גריס ועוד לאפוקי מדין מאכולת אלמא לאו כללא הוא דכל שצריכה גריס ועוד לא תהא טמאה אלא משום כתם.
ועוד י"ל לומר דהכא הכי קאמר ליה אי אתה מודה לי שצריכה גריס ועוד ואפילו הניחתו בקופסא הא פחות מכאן תולי' להקל דמעיקרא הוה ביה, א"כ אף אתה חושש לעד זה שמתחלה היה בו כתם וכיון שאתה תולה להקל בפחות מגריס מה שאין כן בעד הבדוק שהניחתו בקופסא, אף ביותר מגריס נמי נתלה בו אע"פ שאין כן בעד הבדוק ואם אין אתה תולה להקל ביתר מגריס אף בפחות מכאן תטמאנה בהניחתו בקופסא כדרך שאתה מטמא בעד הבדוק ואמר ליה בעד שאינו בדוק על כרחינו אנו צריכים ליתר מכגריס הואיל ומאכולת מצויה להתמעך בו אבל יותר מגריס דנפק ליה מדין מאכולת אין אומרים שמא נתעסקה בו בכתמים או עברה בו בשוק של טבחין לפי שאינו מצוי שהעדים המוכנים לבדוק יתעסקו בהן או שיעברו בהם בשוק של טבחין כנ"ל. ור"ח ז"ל פירש ולמחר מצאה עליו דם על העד, וטיחתו ביריכה נמי לרבותא נקטיה כלומר אע"ג שיש לתלותו בדם מאכולת לא תלינן והרי זו טמאה נדה. ואיפשר דלדבריו אפילו בפחות מגריס מטמנין לה משום דרגלים לדבר דאי לא מאי רבותא כי טחתו ביריכה כיון דנפק ליה מדין מאכולת והר"ם במז"ל כן כתב והסברא הראשונה יותר נכונה להלכה. ודוקא בעגול הוא דתלינן בדם מאכולת אבל משוך כיון שבדקה בו והעד בדוק לה והכתם משוך רגלים לדבר דמגופה אתא וכדתניא העד שהוא נתון תחת הכר או תחת הכסת אם עגול טהור מפני שהוא דם מאכולת אם משוך טמא מפני שהוא דם קנוח ומייתינן לה לקמן בפרק הרואה (נדה נז, ב).

דתנן כשטמא ר"מ וכו' וכשטהר ר"י לעצמו טיהר. ופר"ח ז"ל כשטהר ר' יוסי לא טהר אלא משום נדה ומטמא משום כתם. ולכאורה ודאי שמעתי' דהכא כדבריו מכרעה מדאמרינן הכא דר' מאיר מטמא משום נדה דאלמא בנדה פליגי ומאי דמטמא ר' מאיר טהר ר' יוסי, אבל משום כתם טמאה לכולי עלמא ור' חייא נמי הכין אית ליה דטהורה משום נדה וטמאה משום כתם. אלא דקשה לי דהתם בריש פרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה נט, ב) אמרינן בהדיא דר' יוסי מטהר אפילו לכתחילה כלומר לעסוק בטהרות לכתחלה, דאלמ' אף משום כתם מטהר. והתמה הגדול בדברי הרמב"ם שכתב נמצא עליו יתר מכגריס ועוד הרי זו נדה והראב"ד ז"ל שכתב ג"כ בספר בעלי הנפש דאע"ג דבההיא הלכה כר' יוסי בזה הלכה כר' משום דקאי ר' חייא בשטתיה דמטמא לה משום כתם ושקלי' וטרי' בשמעתין אליבא דר' חייא אלמא הלכתא כוותיה. וזה תימה שבעלי הגמרא השוו אותן ואיך נחלק אנו ביניהם ואם הלכה כר' יוסי בהא, הלכה כוותיה באידך דהיכי מזכין שטרא לבי תרי אלא ודאי מסתברא דבעד שאינו בדוק בין עגול בין משוך בין בפחות מגריס ועוד בין ביתר מגריס ועוד, טהורה ואפילו הניחתו בקופסא, אבל בעד הבדוק אם הניחתו בקופסא בין כך ובין כך טמאה דודאי מגופה אתא ואפילו נמצאת שם מאכולת רצופה דאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת ואם הניחתו תחת הכר או תחת הכסת אם משוך טמא לפי שהוא דם קינוח כיון דאיכא רגלים לדבר שבדקה בו ואם עגול הוא פחות מכגריס ועוד טהורה לפי שהיא דם מאכולת כגריס ועוד טמאה דכיון דנפק ליה מדין מאכולת ודאי מגופה אתא. וא"ת מ"ש עד שאינו בדוק מהא דתנן לקמן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה נט, ב) שלש נשים שלבשו חלוק א' ונמצא עליו דם כולן טמאות. תירצו בתוספות דהתם היינו טעמא משום דהוה לה כל חדא בבאה לישאל עליה ועל חברתה דטמאות כענין שאמרו בשני שבילין.
ופירוש עד שאינו בדוק ראיתי בנמוקי הרמב"ן נ"ר שכתב בשם רבותינו הצרפתים ז"ל כגון שהזמינה פקולין או צמר או בגדים נקיים ולבנים אלא שלא חזרה וראתה בהן סמוך לבדיקה אם יש עליהן טיפי דמים מן המאכולת או משאר דברים הא בבגד שאינו בדוק כלל לא אמרו טמאה נדה דאטו לקחה בגד מן האשפה וקנחה בו מי מטמא רבי משום נדה. ואינו מחוור כלל בעיני דאם כן תקשי לן כולה מכלתין (נט, ב) שלש נשים שלבשו חלוק אחד וכן שלש נשים ישנות במטה אחת או שישבו בספסל אחד אמאי טמאות כשנשתמשו בהן בזו אחר זו אחר שאנו תולין במקרה שאינו ידוע ואפילו בעד וכ"ש בחלוק וסדין וספסל וכן (נז, ב) ראתה על בית יד של חלוק שלה במגיע כנגד בית התורפה אמאי טמאה וכי ידיה בין עיניה כל היום שלא בא שום מקרה וכן פושטתו ומתכסה בין ביום ובין בלילה דתנן כל מקום שנמצא שם דם טמאה וכן בפליון, כיון שאנו תולין להקל במקרה שאינו ידוע ואפילו בעד הבדוק לה מעיקרא, אמאי טמאה בכל אלו. אלא ודאי מסתברא דכל שבדקתו לכך אינו יוצא מחזקתו עד שתדע דם זה מאין בא או באיזה דבר היא יכולה לתלותו בידוע, הא בסתם אינה תולה וזו דרך פשוטה בכולה מכילתא וזו שהוקשה להם אם לקחה בגד מן האשפה איך יטמא בזה ר' משום נדה איברא בהא לא טמא ר' משום נדה ולא ר' חייא משום כתם ואפילו לקחה חלוק מן השוק וקנחה בו אינו מטמא אפילו משום כתם ואפילו לר' ולא נחלקו אלא בבודקת בעד, דסתם עדים מוצנעים הן במקום שאין מתעסקים בהם בכתמים ואין מוליכתן בשוק ומשום הכי מטמא בהן ר' משום נדה ור' חייא משום כתם והיינו נמי דאמרינן דכיון דנפק ליה מדין מאכולת ודאי מגופה אתא וכמו שכתבתי למעלה כנ"ל וכן נראה מפירושי רש"י ז"ל בפלוגתא דרבי ור' חייא.

הא דאמר רב חסדא הכי קאמר איזהו אחר זמן כל שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו. לא חסורי מיחסרא לה למתניתין דא"כ כל שתרד מן המטה ותדיח פניה למה לי דאילו לרבנן הא קתני בהדיא דלדידהו לא מטמא את בועלה אלא בכדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ואי לר' עקיבא לא צריך לפרושי דהא לדידיה כל מעת לעת מטמא את בועלה ומאי כדי שתרד מן המטה, וכדתניא בברייתא איזהו אחר זמן דבר זה שאל ר' אלעזר בר' צדוק לפני חכמים באושא שמא כר' עקיבא שמעתם כלומר אתם שאין אתם מפרשים לאחר זמן כמה, שמא כר' עקיבא שמעתם ולדידיה אינכם צריכים לפ' דהא כל מעת לעת מטמא היא את בועלה אלא הכי תניא במתניתין נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן ולא פירש זמן זה והדר תניא איזהו אחר זמן של שיעור זה שנחלקו ר' עקיבא ורבנן מששהתה כדי שתרד מן המטה עד מעת לעת ושיעור זה לאו לגלויי אנפשיה אתא כדאמרו דהא כל מעת לעת נמי הכי דינא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא לגלויי אאחר זמן דטמאין מספק קאתי כלומר עד שתשהא כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה הוי אחר זמן טמאין מספק, דמודו ביה רבנן, דסוף זמן כדי שתטול עד, היינו שתרד מן המטה ותדיח פניה זהו אחר זמן וכן מעת לעת וכדקתני בברייתא לא שהתה כדי שתרד מן המטה וכו' תוך זמן הוא זה, שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה זהו אחר זמן, וכן מעת לעת: