Rashba on Niddah 3 רשב״א על נדה ג׳

הא דאמר ר' שמעון התם יש רגלים לדבר הכא מאי רגלים לדבר איכא. פירש רש"י ז"ל דמהכא שמעינן דלר"ש כל ספיקי טמאות ברשות היחיד אי ליכא רגלים לא אוכלים ולא שורפים. ויש מפרשים דלא אמר ר' שמעון דבעי רגלים אלא במה שקדמה לו בדיקת טהרה באשה, שסתם נשים בדוקות הן אצל זנות והיא אומרת טהורה אני, והיה לנו להאמינה אלא משום דאיכא רגלים שקנא לה ונסתרה אבל כל שלא קדמה לו בדיקת טהרה ספיקו ברשות היחיד דודאו כודאו ושורפים עליה, ולא ירדתי לסוף טעמם, דאטו מתעסק בטהרות שקדמה להן בדיקה ונולד להן ספק, כגון ספק נגע בהן שרץ, ספק לא נגע בהן שרץ, מי לא שרפינן.

הא דאמרינן: ואיבעית אימא טעמיה דר' שמעון דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה. קשה לי והא לר' שמעון לא הוה קשיא לן אלא רשות היחיד מאי שנא מסוטה, אבל רשות הרבים כיון דמדמי ליה לסוטה ניחא, והכא לא אנח לן אלא רשות הרבהים דניח וקאי אבל רשות היחיד לא אנח לן דאדרבה כל שאתה אומר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה כ"ש דתקשי לן אי הכי מה התם ברשות היחיד טמאה ודאי. ועוד מאי חדית לן השתא דאטו מעיקרא מי לא אמרינן דטעמיה משום דגמרו ליה מסוטה, אלמא מיסבר קסבר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה והיא היא, ועוד מאי קא מהדרינן נמי תו אטעמייהו דרבנן, הא רבנן נמי אמרי דטעמייהו משום דהעמד טמא על חזקתו, דכיון דאיכא תרתי לריעותא בודאי משוינן ליה. ומאי חדית לן השתא. ב. ומתוך הדוחק יש לי לומר דעיקר האי טעמא אינו משום שמעון אלא אדרבה משום דרבנן, דללישנא קמא הוה אמרי' דכולהו גמרי סוף טומאה מתחלת טומאה, והילכך קשיה להו לרבנן אי מסוטה ברשות הרבים טהור, ואיצטריכו לתרוצי דהכא שאני דאיכא תרתי לריעותא הא אי ליכא אלא חדא לריעותא כסוטה, אף הכא ברשות הרבים הוו מטהרי רבנן כסוטה, והשתא קא נסיב, ליה טעמא אחרינא ולומר דאפילו בריעותא חדא נמי בסוף טומאה טמא טומאה ודאית, משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה אלא העמד גברא אחזקתיה דמספיקא לא מסקינן ליה מטומאתיה, ור' שמעון סבר דכולהו טמאות מסוטה גמרינן להו בין בתחלתן בין בסופן, והילכך אף זו ברשות הרבים דדמי לסוטה עבדינן ליה כסוטה וספיקו טהור, אבל ברשות היחיד אי אפשר למיגמר הכא מסוטה, משום דהתם איכא רגלים לדבר אבל הכא דליכא רגלים לדבר תולין ואטעמיה קמא סמיך בהא רבי שמעון כנ"ל, והכא הכי קאמר אי בעית אימא ר"ש אטעמיה קמא קא סמיך דגמר סוף טומאה, מתחלת טומאה אבל רבנן לא גמרי משום דלא אפשר דהתם מספיקא לא מחתינן ליה לטומאה, אבל הכא דכבר טמא היה מספיקא לא מסקינן ליה.

ואי בעית אימא היינו טעמיה דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה. איכא למידק ואם בדקה עצמה עכשיו ומצאה טמא איך אפשר לומר מרגשת היתה והלא עכשיו לא הרגישה, ותירצו בתוספות דכיון דרוב פעמים מרגשת לא חיישינן למיעוטא ולא גזרו חכמים לחוש מחמת זו כלל, ואע"ג דבסוטה מודו שמאי, התם הוא משום דכל ראיותיה לעולם בלא הרגשה, וכן נמי ללישנא דאם איתא דהוה דם, מעיקרא הוה אתא, דאמרינן לקמן דמודה שמאי במוך, משום דכל משמשת במוך לעולם לא אתי דם, דמוך מוקי ליה הא בשאר נשים אעפ"י שיש דלא אתי דם כשישנה במטה, דאע"ג דאתא דם מעיקרא לא אתי, אפ"ה לא חלק בהו שמאי ולא מודה בהו ומסתברא דקושיא מעיקרא ליתא דאף הכא נמי אימר עם כניסת עד אתי דם, ובודאי ארגשא, אלא דסברה דהרגשת עד היא, וכדאמרינן לקמן בריש פרק הרואה (נדה דף נ"ז ע"ב) ת"ש עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא דם עליו אם עגול טהור אם משוך טמא היכי דמי אי דארגיש עגול אמאי טהור אלא לאו דלא ארגיש וקתני עגול טהור ופריק לא לעולם דארגיש ואימא דהרגשת עד הוא.

הא דאמרינן: כיון דאיכא שרצים דגופיה ושרצים דעלמא כתרתי לריעותא דמי. לאו תרתי לריעותא ממש קאמר, דאם איתא אף הוא הוי כודאי לשרוף עליו את התרומה כמקוה וחבית, ומבוי ודאי לתלות הוא ולא לשרוף, דדומיא דכתם הנמצא בחלוק קתני ליה במתניתין לקמן בפרק דם הנדה (נדה דף נ"ו ע"א) אלא כתרתי לריעותא לחוש בו למפרע קאמר.

הא דאמרינן: והא איכא כתמים לימא תנן כתמים דלא כשמאי. פירש רש"י ז"ל הא איכא כתמים דקי"ל דטמאה למפרע. ואפילו לפי פירושו איכא למימר דלאו דוקא משום דכתמים מטמאין למפרע, דאי משום הא לא קשיא דהוה איפשר דשמאי לית ליה כתמים למפרע כר"ש בן אלעזר דאית ליה הכין לקמן בסוף בא סימן (נדה נג, ב) אלא עיקר פירכא מכאן ולהבא הוא, כלומר דכיון דשמאי ס"ל דכל הנשים מרגישות בעצמן, זו הואיל ולא הרגישה לאו מגופה אתא ותטהר לבעלה, ואנן לא אשכחן מאן דמטהר לה לבעל מכאן ולהבא ופרקינן דמודה שמאי דכתמים ואפילו למפרע, משום דבצפור לא נתעסקה וזו הואיל וכבר יצא לחוץ ממש ולא הרגישה, בודאי קודם שעת מציאתה הא בא והילכך חוששים לו למפרע.

והא דאמרינן: בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתא אלא מגופה. קשה לי דכיון דשמאי סבירא להו דכל הנשים מרגישות בעצמן, לימא דילמא נתעסקה בצפור או עברה בשוק של טבחים ולאו אדעתא וכאותה שאמרו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, דאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה, ואע"ג דלא נתעסקה בצפור ולא עברה בשוק של טבחים אימר נתעסקה או עברה ולאו אדעתה.
ויש לומר דשאני הכא, דאפילו לכשתמצא לומר נתעסקה בצפור או עברה בשוק של טבחים, אי אפשר לך לטהרה אלא אם כן תחזיקנה בשוכחת, דנתעסקה ושכחה או שעברה ולאו אדעתה, וכיון שכן אף אתה אומר שמא הרגישה ושכחה או שמא הרגישה ולאו אדעתה, דכסבורה הרגשת מי רגלים היא, והילכך הואיל והרי דם מצוי לפניך ושכיחי בה דמים, מוטב שתתלה אותו במצוי, דדמים מצויין בה כנ"ל.

אמר לו הלל לשמאי אי אתה מודה בקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו וכו' אמר לו אבל. ומה הפרש בין זו לזו איכא דמקשה ולהלל מי ניחא, והלא קופה שורפין עליה את התרומה, ומעת לעת שבנדה תולין. וניחא להו, דאף הלל אית ליה דיש הפרש בין קופה לאשה דזו יש לה שולים וזו אין לה שולים, אלא דהכי קאמר ליה, כיון דקא מודית בקופה שיש לה שולים ששורפין, אודי לי מיהת באשה שהיא כמי שיש לה אוגנין שתולין, ואמר ליה שמאי דלא. ואינו מחוור בעיני, חדא דא"כ היאך אמר הלל מה הפרש בין זו לזו דלדידיה נמי טובא איכא בינייהו, דזו טמאה ודאי מן הדין לשרוף עליה את התרומה וזו טהורה מדינא אלא דמשום סייג הוא בא לחוש לה. ועוד דבפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן דבסמוך אקשינן עליה דחזקיה, והא בין שמאי ובין הלל מודו בקופה, ופרקינן כי מודו שמאי והלל בקופה שיש לה שולים, וכי פליגי חזקיה ור' יוחנן בתולין פליגי, כדמוכח בהדיא בכולה סוגיא, וא"כ אכתי מי ניחא לחזקיה, דאטו שביק הלל ועביד כשמאי, דמכל מקום אף בקופה שאין לה שולים בשיש לה אוגנין תולין כדברי הלל דתולה באשה. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא, דקופה דשמאי והלל נמי בתולין היא, דומיא דמעת לעת שבנדה, ועל כרחיך אית לן למימר הכין, ותדע לך דהא כי מוקמינן לקמן להלל ושמאי בקופה שאינה בדוקה, קא מתמהינן והא דומיא דאשה דקתני ואשה בדוקה היא, אלמא מעיקרא הא דשמאי והלל בבדוקה הוה שמיע לן, ואי לשרוף קאמרי, היאך אפשר לומר כן בקופה בדוקה דהא אפילו מבוי דאית ביה שרצים בגופיה ושרצים דמעלמא אין שורפין אלא תולין, דדומיא דכתם שנמצא בחלקו קתני ליה במתניתין, כל שכן בקופה דלא שייכי ביה שרצים דאין שורפין. ועוד דכי מוקמינן פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן במכוסה בבדוקה מוקמינן לה, והכי קאמר אי בעית אימא הא והא בבדוקה אלא דהלל ושמאי בשאינה מכוסה ודחזקיה ור' יוחנן במכוסה, ובבדוקה ודאי לא שרפינן כדאמרן. ועוד דהא מפלגינן בין דשמאי והלל לדחזקיה ור' יוחנן אלא במכוסה ושאינה מכוסה, וחזקיה ור' יוחנן לא פליגי דלא שרפינן, וכדאמרינן בהדיא וכי תימא הני מילי לשרוף אבל לתלות תלינן כלומר ור' יוחנן דאמר לתלות כנ"ל. ובפירש רש"י ז"ל גם כן מצאתיו בלשון הזה, יש לה שולים סייג לטהרות הוא דאמרינן משום מעלה דטהרות ע"כ וזה כדברינו. ואי קשיא לך מה בין זו לנגע באחד בלילה דהתם שורפים והכא תולין, הא תריצנא לה לעיל, דהכא ספק ביאה הוא, ספק הוה שם ספק לא הוה שם, אבל בנגע בא' בלילה דודאי נגע, אזלינן בתר שעת מציאתן ובמקום מציאתן.

אמר ליה אם כן בטלת פריה ורביה. כלומר אם אתה מטמא אותה למפרע א"כ אף בעלה היא מטמאה, והילכך אף הוא פורש ממנה לעולם.

והלל לפריה ורביה מי אמר. כלומר לטמא בועלה למפרע כדי שיתבטל הוא ע"י כך מפריה ורביה מי אמר. אנא לטמא טהרות למפרע בלחוד קאמינא, ומשום סייג.