Rashba on Niddah 35 רשב״א על נדה ל״ה

הא דאמר רבא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש. הקשו התוס' והלא לאחרים גורם טומאת משכב ומושב והוא עצמו אינו עושה משכב ומושב כדאיתא בריש פרק דם הנדה (נדה נד, ב). ומיהו האי לאו קושיא היא כל כך דדילמא התם משום דמיעטיה קרא בהדיא מדכתיב אשר ישכב עליו הזב הזב ולא הזוב כדאיתא לקמן בפרק דם הנדה ואין צורך אלא ודאי הוא הדין דהוה ליה לאקשויי הכין אי נמי מהסט שהוא גורם טומאת היסט והוא עצמו אינו מטמא בהסט. אי נמי משכבת זרע דאצטריך רחמנא לטמויי נוגע בקרי למה לי לאחרים גורם טומאה הוא עצמו לא כ"ש אלא דעדיפא מינייהו אקשי לי שעיר המשתלח יוכיח דאין לו טומאה כלל וגורם טומאה לאחרים ובהא אידחי טעמיה רבאלגמרי ותו לא איצטריך לאקשויי עליה מהנך.

הא דאמר רב הונא ראייה ראושנה של זב מטמאה באונס. להצטרף אף עם השנייה לטמא משכב ומושב קאמר מדקאמר ראייה ראשונה של זב ולא קאמר הרואה ראייה א' של זב והיינו דאקשינן עליה מדתנן ראה ראייה ראשונה בודקים אותו מאי לאו לטומאה, ופרקינן לא לקרבן ואם איתא לימא אין לטומאה ולהצטרף לשנייה לטומאת משכב ומושב אלא ודאי כדאמרן ומשום הכי לא אשכח פירוקא אלא לקרבן.

מכלל דתנא קמא לטומאה קאמר. קשה לי דילמא אף תנא קמא משום קרבן נמי קאמר בראשונה ובג' פליגי דתנא קמא סבר אפילו באונס ואפילו לקרבן ור' אליעזר סבר אף בשלישית אינה כזוב לקרבן אלא בבדיקה, ועוד דאפילו תנא קמא לטומאה קאמר אי קא מקשה מת"ק לימאתנאי היא ורב הונא דאמר כר' אליעזר ונ"ל דה"פ מדקתני במתניתין (זבחים פ"ב מ"ב) ראה ראייה ראשונה בודקין אותו שנייה בודקין אותו שלישית אין בודקין אותו ר' אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן אלמא לת"ק אין צריך בדיקה כלל מפני הקרבן ואפילו בראשונה דאם איתא דאפילו בראשונה צריך בדיקה מפני הקרבן ואף על פי שמטמא באונס בשלישית נמי ליבעי בדיקה מפני הקרבן אע"פ דמשום טומאה אינו צריך בדיקה וכר' אליעזר דאמר דאף בשלישית צריך בדיקה מפני הקרבן דקס"ד דר' אליעזר מפני הקרבן דוקא קאמר ולא לטומאה וכדקתני בברייתא (לז, א) לקרבן אמרתי ולא לסתירה דאלמא משמע דר' אליעזר דוקא לקרבן קאמר ולא לדבר אחר אלמא מדלא אצריך תנא קמא בדיקה בשלישית משמע דלדידיה אינו צריך בדיקה כלל מפני הקרבן ובדיקה דראייה ראשונה ושנייה דמודו בהו רבנן מפני הטומאה הן וקשיא לרב הונא ומיהו מדר' אליעזר ליכא לסיועיה דדילמא בשלישית דוקא הוא דאמר דאינה צריכה מפני הטומאה אלא מפני הקרבן הא באינך תרתי קמיאתה אף לטומאה הן. ופריק לה דכולי עלמא בראייה ראשונה לקרבן ולא לטומאה והא דאמר ר' אליעזר בשלישי מפני הקרבן לאו דוקא מפני הקרבן אלא בין לקרבן בין לטומאה דבאתים פליגי. ומפני הקרבן דאמר ר' אליעזר טעמא דקרא קאמר כלומר מפני מה הצריך הכתוב בדיקה אף בשלישית היינו מפני הקרבן כלומר שהיא גורמת קרבן מפני שהיא צריכה להצטרף לאחרות לקרבן דכל שהיא צריכה לקרבן צריכה בדיקה הא לאו הכין לא היה צריך בדיקה והיינו דלרבינית דאינה צריכה להצטרף לקרבן אינה צריכה בדיקה וכדקתני בברייתא ר' אליעזר אומר בשלישית בודקין אותו ברביעית אין בודקין אותו לקרבן אמרתי ולא לסתירה כנ"ל.

דם היולדת שלא טבלה ב"ש אומרים כרוקה וכמימי רגליה. תמיה לי לב"ש מאי שנא מדם טהרה של מצורעת דהא מקור לאו מעין הוא וכדאיתא בגמרא גבי מעינות מצורעת א"כ אף היולדת שלא טבלה כן ולדידיה דסבירא ליה דבימים לחודייהו תלא רחמנא וכבר שלימו לה יומי לא תטמא לא לח ולא יבש וצל"ע.

אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם בנדה שאפילו טבלה וראתה טמאה ואיכא למידק דשפיר קאמרי להו ב"ש לב"ה ומאי קסברי ב"ה. ותירצו בתוספו' משום דאיתקש יולדת לנדה דכתיב כימי נדת דותה תטמא וכתיב וטמאה שבועים כנדתה ואמרינן לקמן כימי נדתה כך ימי לידתה. וי"ל דעל זו היתה עיקר מחלוקת של רב ולוי דנחלקו בסמוך אליבא דב"ה וב"ש במעין אחד ושתי מעינות דלוי משום שהוקשה לו מה שהיה מדמה ב"ה דם היולדת שלא טבלה לדם הנדה שלא טבלה ושפיר קאמרו להו ב"ש לב"ה, משום הכי סבר דבדם היולדת בעצמו פליגי ובשופעת דוקא דב"ה סברי דשתי מעינות הם ועד שיסתם הטמא אינו נפתח הטהור וה"ל דם נדה ממש ואהדרו להו ב"ש דמעין אחד הוא והתורה טהרתו ואפילו שופעת והילכך אינו דומה לדם הנדה דהתם אפילו טבלה כל זמן שתראה טמאה אבל כאן התורה טהרתו אלא שהאשה טמאה עד שתטבול והוה ליה כמימי רגליה. ורב סבר דלכולי עלמא מעין אחד הוא אלא דבית הלל סברי דביומי וטבילה תלא ליה רחמנא ועד שתספור ימי לידה ותטבול לא טהרתו תורה והלכך דם נדה ממש הוא וב"ש סברי ביומא לחודייהו תלא רחמנא והרי דומה כמימי רגליה ומה שהקשו להם בית הלל יולדת בזוב תוכיח ומיטעא הוה טעו במה שהודו להם ב"ש ביולדת בזוב שהוא מטמא לח ויבש דסברי דאפילו בשספרה מודו להו ואמרו להו לא אלא דוקא בשלא ספרה הא ספרה ה"ה והיא התשובה.

דם היולדת שלא טבלה בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה ובית הלל אומרים מטמא לח ויבש בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא משום הכי מטמא לח ויבש. פי' ולא משום שתהא נדה באותו ראייה ואע"פ שלא טבלה ואע"פ שבא מן המעין טמא ויהא הדם כדם הנדה דכל דם שתראה לאחר שעברו ז' לזכר ושבועים לנקבה אין הדם מטמאה את האשה לרב דאמר מעין א' הוא בפוסקת ואפילו בשופעת אלא שהדם בעצמו טמא כל שלא טבלה לבית הלל מדין תהא בנדתה עד שתבא במים הכי נמי תהא בדין לידתה עד שתבא במים כיון דאית להו לבית הלל דבימים וטבילה תלא רחמנא אבל לב"ש דסברי דימים לחודיהו תלא רחמנא דמה נמי לאו דם יולדת היא אלא דכיון דלא טבלה וטמאה היא אף דמה נמי מטמא לח ואינו מטמא יבש כרוקה וכמימי רגליה. וכולי עלמא בשטבלה אינו מטמא כלל ודלא כרשב"ג דאמר מקור מקומו טמא וכן כתב רבינו הר' יונה זצ"ל, וד כתב ר' זצ"לבשם הרב ר' שמעון בר' שמשון ז"ל שהביא ראיה לכך שאינה נעשית נדה בראיה שלאחר שבעה דלזבה ושבועים דנקבה ואפילו קודם שטבלה מדאמרינן לרב רישא אינה נעשית נדה בשפיעתה עם יציאת שבעה קודם גמר טבילה דאי נעשית נדה אין מקום לקולא דרב.

קסלקא דעתא דפסק. כלומר דסתמא קתני ואפילו פסק והוא הדין לשופעת והא דאקשינן בסמוך אי בשופעת מאי טעמא דבית שמאי ללוי בלחוד הוא דקא מקשה כלומר לדידך דאמרת דשתי מעינות הן אי בשופעת מאי טעמא דב"ש, אלא לרב מאי איכא בין בית שמאי לבית הלל דפרקינן איכא בינייהו יומי וטבילה. ק"ל דמהכא משמע דאכתי לא ידענין דאית להו לב"ש דביומי לחודייהו תלא רחמנא ולתרוצה לדרב דוקא הוא דאמרינן הכין ואם כן ללוי נמי דב"ש היכי ניקו, אלא ע"כ ללוי נמי ב"ש ביומי לחודייהו תלא רחמנא סבירא להו וכדאיתא נמי בהדיא בסמוך וא"כ מאי קשיא ליה תו לרב. וי"ל דהכי קאמר בשלמא ללוי כולהו סבירא להו דביומי לחודייהו תלא רחמנא ובהא הוא דפליגי דבית שמאי סברי מעין א' הוא וב"ה סברי שתי מעינות הן אלא לרב כיון דלכולי עלמא מעין א' הוא במאי פליגי ואהדר ליה דביומי וטבילה פליגי כנ"ל.

הא דאוקי לוי בשופעת. איכא למידק א"כ אמאי קתני שלא טבלה דבשופעת לא שנא טבלה ולא שנא לא טבלה, וי"ל דמשום בית שמאי איצטריך דאי טבלה טהור לגמרי אבל בשלא טבלה מטמא לח כמימי רגליה. ועוד כתב רבינו הרב ר' יונה ז"ל מ"כ דאי קתני דם היולדת שטבלה בית שמאי מטהרים נהי דהוה שמעינן מינה דבית שמאי סבירא להו דמעין אחד הוא אבל מכל מקום לא הוה ידענא דסבירא להו דביומי לחודייהו תלא רחמנא קמ"ל דם היולדת שלא טבלה דאפ"ה לא מטמאי ליה בית שמאי אלא לח כמימי רגליה אלמא ביומי לחודייהו תלא רחמנא.

הא דאקשינן: אי בשופעת למאי איצטריך. ופרקינן לב"ש איצטריך ולאשמעינן דיולדת בזוב דבעיא ספורים לא אמרי ב"ש דביומי לחודייהו תלא רחמנא, קשיא לן ולרב דמקשה הכי מי ניחא הא ע"כ לדידיה נמי לא איצטריך אלא לבית שמאי ולאשמעינן נמי דיולדת בזוב לא תליא ביומי לחודייהו וכאוקמתיה דלוי ממש. ובתוס' תירצו דלרב איצטריך לבית הלל לאשמעינן דמעין א' הוא ואפילו כשפסק טמא משום דביומי וטבילה תלא ליה רחמנא דאי סבירא להו דשני מעינות הן אמאי מטמא לח ויבש כיון שפסק הא הוה ליה כמימי רגליה.