Rashba on Shabbat 109 רשב״א על שבת ק״ט

עלין אין בהן משום רפואה. פירש רש"י ז"ל: באכילתן. ואינו מחוור דדבר למד מענינו הוא וכולה שמעתא ברפואת העין מיירי, ועוד דאם כן כי קאמר רב ששת גרגירא אפילו לדידי מעלי לי, למיסר אכילתה, ואי אמרת אכילה דהא תנן (בעמוד ב) כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וגרגירא מיכל אכלי לה אינשי ומאכל בריאים הוא. אלא לשים על גבי העין קאמר.

שירקא טחיא שרי. פירש רש"י: לטוח צלי בבצים טרופות, ובלבד שלא יהא חם כל כך שיתבשלו בו. ואינו מחוור, דאם כן פשיטא ומאי קא משמע לן, דהא אין כאן הכשר אוכלין כל כך דנטעה בו לאיסור, ואיך יאסור רב חייא בר אבא, ועוד דמה דומה לנתינת מים צלולין ויין צלול לתוך המשמרת דקא מייתינן עלה. ור"ח ז"ל פירש שהוא מעי האבטיח, וקא שרי ליה לסנן אותו במסננת כמים צלולין ויין צלול בתוך המשמרת, ועושין כן מפני שהוא טוב לשלשל בני מעים.

פיעפועי ביעי. פירש רש"י ז"ל: לטרוף בצים בקערה, והוא אסור משום מראית העין שנראה כמי שרוצה לבשל בקדרה. וגם זה אינו מחוור, דדבר הלמד מענינו הוא, ובענין רפואה עסקינן. ור"ח ז"ל פירש דמין ירק הוא כמו פעפעין וחלוגלוגות דעירובין ואמרינן מערבין בפעפועין בפרק בכל מערבין (עירובין כח, א), ופירש בירושלמי בסוף מסכת פאה (פ"ח, ה"ד) קקולי. ורש"י ז"ל פירש שם בעירובין שהם ירקות ששמם נוטלש. אבל קשה לי דכיון דמערבין בהם אלמא אכלי להו אינשי, אם כן אמאי אסור דהא תנן [כל אוכלין] אוכל אדם לרפואה.

נותן אדם מים צלולין ויין צלול לתוך המשמרת בשבת. ודוקא לתוך המשמרת לפי שאין אדם מקפיד עליה ולא אתי לידי סחיטה, וכאותו שאמרו בפרק במה טומנין (לעיל שבת מח, א) (אבל) [גבי] דסתודר אפומא דחביתא אסור, ומאי שנא מפרונקא, התם לא קפיד הכא קפיד.

במה דברים אמורים בשלא נשתהא שם אבל נשתהא שם אסור. פירוש: אמי משרה וימה של סדום קאי, אבל במי טבריא אפילו נשתהא, תדע דהא קתני בברייתא רוחצין במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי משרה, ואי בלא נשתהא אפילו במי משרה נמי.

ים הגדול אים הגדול לא קשיא, הא ביפין שבו הא ברעים שבו. ומסתברא לי דמילתא פסיקתא קתני, יפין שבו אפילו נשתהא, רעין שבו אסור אפילו לא נשתהא, מדלא הזכיר כאן שהוי כלל, והא דקתני בברייתא קמייתא לא בים הגדול ולא במי משרה, לאו למימרא שיהא זה כזה ותרוייהו בדאשתהי, אלא תרוייהו לאיסורי האי כדיניה והאי כדיניה. ויש מפרשים דוקא בדאישתהי מדתני לה בהדי מי משרה, ולפי דבריהם יש לי לומר דמה שלא הזכיר כאן אשתהי ולא אשתהי, משום דסמיך אמאי דאמרן מעיקרא דאוקים ההיא דאין רוחצין בים הגדול דוקא בדאשתהי, ואכתי על ההיא תירוצא קיימא, אלא דאסיקנא השתא דלאו כולא מלתא תליא בשהוי בלחוד, אלא אף ביפין שבו ורעין שבו. וכסברא ראשונה נראה מדברי הריא"ף ז"ל.

מתני': אין אוכלין איזוב יון בשבת. תוספתא (פי"ג, ה"ז): אין לועסין מצטיכא בשבת, אימתי בזמן שמתכוון לרפואה ואם מפני ריח הפה הרי זה מותר, לא ישוף אדם סם יבש בשיניו בשבת, אימתי בזמן שמתכוון לרפואה, ואם מפני ריח הפה הרי זה מותר.