Rashba on Shabbat 50 רשב״א על שבת נ׳

אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן. כתב רבנו האי גאון ז"ל: והלכה כמו שאמרנו משמיה דרבא בשנייה שאם יחדן להטמנה מטלטלין אותן, וקאי רבינא כוותיה דקאמר משנתנו בשל הפתק, עד כאן. ולא הבנתי דבריו, דהא משמע דרבינא קאי כלישנא קמא דרבא ולתרוצה למתניתין דלא תקשי אדרבא הוא דאתו, דאילו בשייחדן להטמנה אפילו בשל הפתק נמי מטלטלין אותן. אבל הרב אלפסי ז"ל הביא אוקמתא בתרייתא דרבא ולא הביא דברי רבינא. והוא מן התימה, דרבינא בתראה הוא וקיימא לן כוותיה. וכן פסק הרב רבנו יונה ז"ל דבשל הפתק אם יחדן להטמנה מטלטלין אותן, דהא דתני ר' יוסי בן שאול אמר רבי לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה בשל הפתק הוא כרבינא, אבל במוכין וגיזי צמר שאינן של הפתק אפילו לא יחדן להטמנה אם טמן בהן מטלטלין אותן כדאמר רבא בקמייתא. ואף על גב דרבא אמתניתין קאי כדמשמע מדקאמר לא שנו, ומתניתין הא אוקימנא בשל הפתק. יש לומר דמתניתין בכל מוכין וגיזי צמר קא מיירי, ורישא הכי קאמר טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן אם לא טמן בהם, ואם טמן בהם מטלטלין אותן אם אינן של הפתק, ואם של הפתק אין מטלטלין אותן. והרב בעל ההלכות ז"ל גם הוא כתב דמוכין שטמן בהן מטלטלין אותן. ודאמר (רבא) [אביי] לעיל (שבת מח, א) וכי מפני שאין לזה קופה של תבן מפקיר קופה של מוכין ההיא נמי בשל הפתק.

ורב אסי אמר יושב אף על פי שלא קשר ואף על פי שלא חשב. מדקאמר ישב ואף על פי שלא חשב מסתברא דמוסיף הוא על דברי שמואל, דטפי עדיף חשב ולא ישב מישב ולא חשב, ומדסייעיה רב אשי לרב אסי (מדתניא) [מדתנן] הקש שעל המטה מנענעו בגופו וכו' שמע מינה הלכתא כרב אסי וכל שכן אם חשב עליהן כשמואל ואף על פי שלא ישב. וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל, וזה לשונו: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאם חשב אף על פי שלא קשר מותר, ומאי ניהו קשר שקשר חוטי החריות אחד באחד. ואף על גב דרב סבר לה כתנא קמא, הכא קמו להון שמואל ורבה בר בר חנה בחד טעמא והלכה בהדיא איתמרא קמיה דרב, ודרב אסי הלכה ניהו דהא סייעה רב אשי ממתניתין ואמר שמע מינה. עד כאן. ומורי הרב רבנו יונה ז"ל כתב כן ומסתברא לן דרב אסי אפילו ישב קאמר וכ"ש חשב דמיחדי לישיבה טפי. והא דתניא יוצאין בפיקרין ובציפה בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה, ואילו מחשבה לא מהניא. התם משום דלא מוכחא מילתא דמיחדי למכתו ומיחזי כמוציא בשבת, אבל יצא בהן מבעוד יום מוכחא מילתא.
ופירוש ציפה ופיקרין פירש רבנו האי גאון ז"ל פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שער. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

דתנן רבי שמעון אומר נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. לאו רבי שמעון תני(א) במתניתין אלא סתמא קתני, והכי תני(א) לה בנזיר פרק שלשה מינין (נזיר לט, א. מב, א) נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שפספס כל שהוא חייב נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער, אלא דבגמרא (שם) אמרינן עלה הא מני רבי שמעון היא דאמר (לעיל שבת כב, א) דבר שאין מתכוין מותר ולפיכך הכניסו כאן רבי שמעון בלישנא דמתניתין משום דרבי שמעון היא. והרבה כיוצא בזה בתלמוד. ואחרת יש בריש פרקין (שבת מח, ב) ההיא דתנן שלל של כובסין וכמו שכתבתי עליה למעלה (שם ד״ה תנן).

והא דתנן: אבל לא סורק. אמרינן עלה התם (בנזיר שם) משום דכל הסורק להסיר נימין המדולדלות קא מכוין.
ופירוש חופף אפילו בנתר ובחול, ותדע מדקתני רבי ישמעאל אומר לא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער.

עפר לבינתא. כתב רבנו האי גאון ז"ל יש שמפרש לבנה ממש, ויש אומרים לבינתא של לבונה כנרד לובאן בלשון ערב, וכך אנו סוברים.

מהו לפצוע זיתים בשבת. פירש רש"י ז"ל: כדי למתק מרירתן. ואינו מחוור. דאם כן מאי קא מתמה וכי בחול מי התירו אדרבא אפילו בשבת יהא מותר דתקון אוכל כזה למתקו למה יאסר, והכא לאו משום סחיטה קא בעי דאם כן הוה ליה למיבעי הכין בהדיא ולא היה לו לשאול כן בכאן אלא לקמן בפרק חבית בהלכות סחיטה. אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש לפצוע זיתים לממשא ידא. וזה נכון.

והכא בחוששין קא מיפלגי מר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא. פירש רש"י ז"ל: אי שרית ליה ליטול בקופה זקופה פעמים שנתקלקלה הגומא ואתי נמי להחזירה. והקשה עליו מורי הרב ז"ל דאם כן חוששין שמא תתקלקל הגומא הוה ליה למימר. אלא הכי קאמר מר סבר חוששין שמא נתקלקלה הגומא שאם נטלה בקופה זקופה לא יחזיר עד שיתברר לו שלא נתקלקלה הגומא הא סתמא דילמא נתקלקלה הגומא, ומר סבר סתמא לא חיישינן. כן פירש מורי הרב ז"ל. וכפירושו מצאתי לרבנו האי גאון ז"ל.

אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה שלפה והדר דצה שפיר דמי. פירש רש"י ז"ל, דהא דאסרי רב הונא ושמואל היכא דלא דצה משום דמזיז עפר ממקומו. ואינו מחוור. דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל, דהא אית ליה לשמואל דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול, כדאיתא לעיל בפרק כירה (שבת מג, ב) דאמר שמואל מת המוטל בחמה הופכו ממטה למטה קסבר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ועוד דטלטול בכהאי גוונא לא אשכחן אמורא דאסר, דהא איפסיקא הלכתא כרבי אלעזר בן תדאי (לקמן שבת קכג, א) וכמה סתומות נסתמו כן, וכמו שכתבתי שם בפרק כירה באותה שמועה. אלא טעמא דרב הונא ושמואל הכא משום עשיית גומא. וכן נראה מדברי רבנו האי גאון ז"ל שפירש גזראתא דקני שפיר דמי שאם יש בין נדבכי הבנין קנים או שהיה הבנין בקנים מותר לנעצה לכתחילה שאין לקנים גומא. עכ"ל.

יש ספרים דגרסי: אם היו מקצת עליו מגולין. וכתב רבנו האי גאון ז"ל דטעות הוא, שאם האמהות טמונין והעלין מגולין הרי זו זריעה מעולה, אלא דוקא אם היו מקצתן מגולין. נראה שהוא ז"ל אינו גורס אותו כלל אלא כך אם היו מקצתן מגולין. ויש גורסים אם היו מקצת העליון מגולין. והכל עולה לטעם אחד. ולפי גירסא זו וגירסת רבנו האי גאון ז"ל הא דנקט מקצתן מגולין בין לענין שבת בין לענין כלאים ושביעית ומעשר נקט לה.
אבל רש"י ז"ל גורס: אם היו מקצת העלין מגולין, ומשום שבת נקט לה אבל לענין כלאים ושביעית ומעשר לא. וטעמא דאין בהם משום כלאים ושביעית ומעשר פירש בירושלמי (כלאים פ"א ה"ט) באגודה, כלומר: שעשה מהן אגודה וטמנה. ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל מתכוין לזריעה לא, וכדאיתא התם בירושלמי. ודוקא בשלא השרישו הא השרישו אסור ליטלן בשבת משום תולש, ומדקתני ולא משום מעשר [משמע] דמיירי בשהשרישו וניתוספו שאם לא ניתוספו אפילו השרישו ואפילו זרען לשם זריעה גמורה אין בו משום מעשר, ואף רש"י ז"ל כן פירש, ומיהו בשבת דוקא בדלא אשרוש וכדאמרן.

אבל רבנו האי גאון ז"ל פירש: ולא משום מעשר דאי איכא התם שמנה ראשי לפתות לא מצטרפי לחיובינהו להנך במעשר, כלומר: שאם יש כאן שמנה ראשי לפתות שלא נתעשרו וטמן עם אלו ואחר כך עקרן אינן כלפתות חדשות להצטרף עם אלו. ולדבריו נראה לי דצריך להעמידה בשרבו הגידולין על העיקר, שאם לא כן היאך יצטרף הלפת עצמו למעשר השמנה שלא נתעשרו כלל ובעיא היא בנדרים פרק הנודר מן הירק (נדרים נז, ב) בגידולין שרבו על העיקר אם מבטלין את העיקר אם לא הא לא רבו פשיטא דלא, [ו]אתינן למיפשטה התם מדאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה, אלמא אתיאן גידולין ומבטלין עיקר, ודחינן דילמא לחומרא, והכא אם היה כל שיעור הלפתות מצטרף עם שמנה החדשות הוי חומרא דאתי לידי קולא וכמעשר מן הפטור על החיוב ומהחיוב על הפטור. ומצאתי בפירושי המשנה לרבנו שמשון ז"ל (כלאים פ"א מ"ט ד"ה ונטלין) שהקשה עליו למה שפירש דמעשר בעי צירוף, שלא מצינו כן בשום מקום אלא גבי מעשר בהמה, דמעשר ירק פשיטא דמחייב על כל לפת ולפת.
יש מי שכתב דלית הלכתא כי הא מתניתין דקתני אם היו מקצתן מגולין ניטלין בשבת דאלמא בשאינן מגולין כלל אינן ניטלין, ואנן הא קיימא לן כר' אלעזר בן תדאי דאמר לענין פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים תוחב לה בכוש או בכרכר והן ננערות דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול (לקמן שבת קכג, א). אבל מורי הרב ז"ל כתב דהלכתא היא, וטעמא דכיון שהיתה גומא זו מכוסה ולא היתה ניכרת שם כל עיקר מיחזי השתא כעושה גומא מה שאם כן בתבן וגחלים דלית בהו משום עשיית גומא בפרק אלו קשרים.