Rashba on Shabbat 8 רשב״א על שבת ח׳

אמר אביי ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא. כלומר: דלא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה. ואי קשיא לך דהא משמע לעיל (שבת ז, ב) דאפילו אביי גופיה הוה סבירא ליה דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, מדאמרינן וכי תימא מתניתין דלית ביה ארבעה והא אמר רב יהודה אמר רב אמר ר' חייא אמר ר' זרק ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר"מ ורבנן, כלומר: ר"מ סבר חוקקין להשלים. ועוד דמהתם נמי משמע דבין לר"מ בין לרבנן בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה אלא דר"מ סבר רואין אותו כאילו חקק ורבנן לית להו רואין. ותניא בתוספתא (פי"א, ה"ז) הזורק בכותל למעלה מעשרה טפחים והלכה וישבה לה בחור שהוא ד' טפחים על ד' טפחים חייב. מסתברא [מ]כל הני לשוייה רשות היחיד משום דאינו נעשה רשות היחיד עד שיהא בו ארבעה על ארבעה, אבל ברשות היחיד ממש בהנחה כל דהו סגי. וכן נמי לרבי מאיר דסבירא ליה חוקקין הרי זה רשות היחיד גמורה כאילו חקק בו כבר וכיון שהוא רשות היחיד בהנחה כל דהו סגי. כך נראה לי.

רחבה ששה פטור. פירוש: לפי שיש לרבע בו ארבעה על ארבעה. ואי קשיא לך ששה למה לי בחמשה ושלשה חומשין סגיא, דכל טפח ברבוע טפח ושני חומשין באלכסון, נמצאו שמונה חומשין דהוו להו טפח ושלשה חומשין וד' טפחים הרי חמשה ושלשה חומשין. פירש רש"י ז"ל דלא דק ולחומרא לא דק לאפרושי מאיסור שבת. ולא מיחוור דהא אמר אינה רחבה ששה חייב, וחייב משמע בשוגג חטאת ובמזיד והתראה סקילה, ואדרבא חומרא דאתי לידי קולא הוא. ועוד, דאנן לאו לכתחילה שריא ליה דאפילו רחבה ששה פטור אבל אסור הוא, ואם כן כי קאמרינן פטור לפוטרו ממיתה וקרבן קאמרינן, ובשאינה רחבה ששה חייב מיתה וקרבן. ועוד, דכל היכא דלא דק מקשה לה בגמרא ומתרץ לה.
ור"ח ורב אלפסי ז"ל פירשו דרחבה ששה עם הדפנות קאמר, ור"ל חומש לדופן זה וחומש לדופן זה, פש ליה חמשה טפחים ושלשה חומשין בחללה כדי לרבע בחלל ארבעה על ארבעה. ואם תאמר אם כן אף גבוהה עשרה שאמרו היינו עם עובי השוליים, דכי היכי דעובי הדפנות מכלל הששה גם עובי השוליים מכלל עשרה, ואם כן היכי הוא רשות היחיד. איכא למימר דהוי ליה כבית שאין בתוכו עשרה וקרויו משלימו לעשרה דעל גגו מותר להשתמש בכולו, וכגדוד ה' ומחיצה ה' שמצטרפין (עירובין צג, ב).
אלא דקשיא להו לרבותינו הצרפתים ז"ל דאכתי הוה לן לצרופי עובי הדפנות לרוחב ארבעה על ארבעה, דהא אי בעי מנח עליה מידי ומשתמש. והביאו ראיה מדאמרינן במסכת עירובין בריש פרק חלון (עירובין עח, א) אמר רב הונא עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ונעץ בו יתד כל שהוא מיעטו, אמר רב אדא בר אהבה ובגבוה שלשה, רב אשי אמר אפילו אינו גבוה שלשה מאי טעמא אפשר דתלי ביה מידי, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מלאו כולו ביתדות מהו, א"ל לא שמיע לך דאמר ר' יוחנן בור וחוליתה מצטרפין לעשרה, אמאי הא לא משתמש ליה, אלא מאי אית לך למימר דמנח מידי ומשתמש הכא נמי דמנח מידי ומשתמש. והא דאמר ר' יוחנן בור וחולייתה מצטרפין ממתניתין דפרק הזורק יליף לה, דתנן (לקמן שבת צט, א) חולית הבור והסלע בזמן שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, ואקשינן עלה בגמ' למה ליה למיתני חולית הבור ליתני הבור והסלע, אלא הא קמ"ל דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה, ופרש"י ז"ל שם בעירובין וכי היכי דשמעינן מינה לגובהה שמעינן מינה לפותיה דהא קתני ורחבין ארבעה, ואם כן הכא נמי גבי כוורת הא אפשר דמנח מידי עליה ומשתמש. והעלו זה בקושיא לדברי ר"ח ז"ל.
ואני תמה לדבריהם דהא משמע בהדיא בגמ' דלא אמרינן הכי, מדאמרינן בפרק הזורק (לקמן שבת ק, א) אמר אביי בור עמוק עשרה ורחב שמונה וזרק מחצלת לתוכו חייב, חלקו במחצלת פטור, דהנחת מחצלת וסלוק המחיצה בהדי הדדי קא אתו. ואם איתא מאי סילוק מחיצה איכא, והלא אף המחצלת אף על פי שנעשה כותל לבור עולה היא מן המנין, אלא על כרחנו לא אמרו כן בכל כתלים אלא בכתלים עבים העשוים לכסות עליהם ולהשתמש מה שאין כן בכוורת ומחצלת. ואפשר דמשום הכי נקט אביי מחצלת ולא נקט דף, והכא נמי נקט כוורת ולא נקט תיבה או מגדל.
ובירושלמי אמרו שם בפרק הזורק (פי"א, ה"ב) גבי ‏מתניתין דחולית הבור: אמר רבי יוחנן העומד והחלל מצטרפין בארבעה, והוא שיהא העומד מרובה על החלל, רבי זעירא בעי עד שיהא עומד שכאן ועומד שכאן רבה, א"ר יוסא פשיטא לר' זעירא שאין עומד מצד אחד מצטרף, פשיטא לא שיהא עומד מצד אחד רבה, לא צורכה אלא אפילו עומד השני.

רבא אמר אפילו אינה רחבה ששה פטור. פירוש: והוי אוגדה במקום פטור. ודוקא בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים דאין אויר רשות הרבים עולה למעלה מעשרה, אבל זרק מרשות הרבים לרשות היחיד כל שאינה רחבה ששה חייב דרשות היחיד עולה עד לרקיע. ולי נראה דאפילו ברשות היחיד פטור, דכל שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה יצאה מתורת כלי והויא לה רשות לעצמה, וכזורק מרשות היחיד לרשות היחיד הוא, דכל מקום שהיא רשות היחיד היא.

כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב. יש מי שפירש (רש"י ד"ה כפאה) דדוקא בשאינה רחבה ששה והלכך אף לכשתכנס למטה משלשה משהו והויא כלבוד הויא כולה תוך רשות הרבים וחייב, אבל ברחבה ששה פטור דפחות משלשה לקרקע כלבוד דמי והויא ליה רשות היחיד דהא גבוהה עשרה ורחבה ששה. ובתוס' אמרו דאדרבא ברחבה ששה אמרו, דאי בשאינה רחבה ששה אפילו גבוהה שבעה ומחצה חייב, דליכא למימר לבוד אלא במחיצות אבל בדפני כלי לא אמרינן לבוד, ולא חשיבי מחיצות אלא ברחבה ששה אבל כשאינה רחבה ששה אינה אלא כשאר חפצים דעלמא, אלא הכא ודאי ברחבה ששה קאמר.
ואם תאמר אם כן גבוהה שבעה ומשהו ליפטר, דהא אמרינן לבוד והויא לה כגבוהה עשרה ורחבה ששה. יש לומר דכיון שאינה גבוהה עשרה אלא מחמת לבוד ולא אמרינן לבוד אלא במחיצות, אם כן השוליים אינן מצטרפין לגובה עשרה והרי היא כשאר חפצים דעלמא, אבל בגבוהה שבעה ומחצה כל שהוא סמוך לקרקע שלשה פחות משהו נמצא שיש בגובהן של מחיצות ממש עשרה בלא צירוף השוליים והוו להו מחיצות, והלכך אמרינן בהו לבוד.
והרמב"ן ז"ל כתב דלעולם בין ברחבה ששה בין שאינה רחבה ששה לא אמרינן לבוד בכלים, ועכשיו כלי הוא, אלא עיקר פטורא משום דכיון שהיא בתוך שלשה נעשית כמונחת, וכשהיא גבוהה שבעה ומחצה הרי הונחה ואוגדה למעלה [מעשרה], לפיכך פטור ולא משום מחיצות כלל, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו, דאם כדבריו למה ליה למימר כפאה על פיה, הוא הדין נמי לשוליה כדאיירינן עד השתא. ואפשר דמשום הכי נקט כפאה על פיה, דאי לא כפאה אפילו בשבעה ומשהו פטור משום דאי אפשר לקרומיות של קנים שבפיה שלא יעלו למעלה מעשרה, אבל השולים חלקים הן ואין קרומיות עולין מהן.
ומיהו אכתי קשה לי דעל כרחין רבא משום לבוד אתי בה, מדאמר רב אשי אפילו שבעה ומחצה חייב מאי טעמא מחיצות לתוכן עשויות, כלומר: ואינן מחיצות לומר בהן לבוד, אלמא רבא דפטר משום לבוד נגע בה. ועוד דאי מתורת מונח אתית לה רב אשי אמאי מחייב, וכי פליגי רבא ורב אשי בשלשה סמוך לקרקע אי כמונח דמי או לא.
ואם תאמר מכל מקום אפילו כשזרקה דרך שוליה ויש בה שבעה ומחצה ליפטר מהאי טעמא דאמרן, דכל שלשה סמוך לקרקע כקרקע דמי. ראיתי לרבנו ז"ל (הרמב"ן) שכתב דלא קשיא, דקיימא לן כרבא דאמר בפרק הזורק לקמן (שבת ק, א) דתוך שלשה בעינן הנחה על גבי משהו.
ומכל מקום תקשי לן לפי מה שפסק שם ר"ח ז"ל כרב חלקיה בר טובי, דאמר בריש פרק הזורק (לקמן שבת צז, א) דלמטה משלשה דברי הכל חייב, דתניא כוותיה התם, ובגיטין נמי בפרק הזורק (גיטין עט, א) [תנן] היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, ואקשינן והא לא מינטר, ואמר עולא משמיה דאבימי הכא בפחות מג' סמוך לגג עסקינן, דכל פחות מג' סמוך לגג כגג דמי. אלא שיש לתרץ בזו דגט שאני דאפילו קלוט חשבי ליה רבנן כמונח, מה שאין כן לענין שבת כדאיתא התם בפרק הזורק.
ומסתברא לי דלא אמרו תוך ג' סמוך לקרקע כקרקע דמי אלא להתחייב בו כאילו זרקו לקרקע ונח בו ממש, אי נמי לקנותו בו כאילו נח ממש בקרקע, אי נמי כאילו נתמלא כל האויר עפר והויא כארעא סמיכתא ואילו היה אותו אויר קרקע מתלקט ועולה עד החפץ מאותו מקום אתה מודד עשרה טפחים לאויר רשות הרבים, אבל שנראה כאילו נשתרבבו שולי הכלי או הגט והגיע לארץ ונחשוב הכלי כאילו אגדו למעלה מעשרה בכי הא לא אמרינן לעולם. כנ"ל.

עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין כו'. פירש רש"י ז"ל: ואף על גב דאינה רחבה ארבעה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' שבת ה"ח). ותמיהא לי דהא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה וליכא. ויש לומר דכיון דמשום דמכתפי ביה משויא לה רשות הרבים, ודרך המכתפין לכתף אף על פי שאין בה ארבעה לפי שאין מניחים שם משאם אלא נסמכין בו הרי הוא מקום חשוב וראוי לתשמישו, והרי זה כידו של אדם החשובה לו כארבעה על ארבעה לפי שדרכם של בני אדם להעמיד כליהם בידיהם. ועוד דכיון דדרכן לכתף עליו מחשבת הרבים משויא ליה מקום, ולא גרע מזרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן (לקמן שבת קב, א). כך נראה לי.
והראב"ד ז"ל פירש (הביאו רבנו לעיל (שבת ה, א) ד"ה ידו): דוקא ברחב ד'. ודוקא שמכתפין עליו אבל כשאין מכתפין עליו ואע"ג דראוי לכתף עליו לא, וכדמוכח בהדיא בעירובין (לב, ב) גבי אילן העומד חוץ לד' אמות ונתכוין לשבות בעיקרו דמייתי עלה הא דעולא (לג, א). והא דאמרינן הכא תשעה ודאי מכתפי עליה, הכי קאמר: תשעה ודאי ראוי לכתף עליו ודרכן של בני אדם לכתף עליו וכיון שהוא ראוי לכתף ומכתפין עליו עכשיו כרה"ר הוא, שאילו לא היה ראוי לכתף עליו אע"פ שהרבים מכתפין עליו לא היינו נותנין לו דין רשות הרבים כיון שאינו ראוי לכך.

גומא מאי אמר ליה וכן בגומא. פירשו בתוס': וכן בגומא בת תשעה וכל שכן בת שמונה ובת שבעה, דכל שעמוקה מעט ראוי יותר להשתמש בה, אלא שאפילו בת תשעה משתמשין בה, וכדמוכח לכאורה בהא דקופה דמייתי עלה דקתני פחות מכן מטלטלין וכן בגומא, ופחות מכאן כל שהוא פחות מעשרה משמע ואפילו שמונה ושבעה. וכן נמי ההיא דהניח עירובו למטה מי' (בעמ' ב) דאמרינן בבור דלית ביה עשרה, ומשמע כל שאינו עשרה ואפילו שמונה ושבעה. ואחרים (רש"י ורמב"ן) פירשו דוקא גומא תשעה כעמוד תשעה, דכל שהיא תשעה מצנעי בה הרבים כליהם שאין נדרסין ברגלי בני אדם, הא פחות מכן נדרסין ברגלי בני אדם שהן יוצאין קצת לחוץ ולא משתמשי בה. ופחות מכאן דקתני בברייתא דקופה וכן בגומא פחות מעשרה והוא דהויא תשעה קאמר, וכן ההיא דבור. והראשון נראה עיקר כפשטה של ברייתא. ועוד דעל כרחין בקופה כל שהיא יותר פחותה ואפילו חמשה וארבעה מותר לטלטל מתוכה לרשות הרבים דכלי הוא ואם כן גומא נמי דכוותה.

הא דאמר רבא: הלוך על ידי הדחק שמיה הלוך. תמיהא לי הלוך דנקט, דהוה ליה למימר כיתוף על ידי הדחק שמיה כיתוף, דהלוך מאן דכר שמיה. ועוד דלא כיתוף על ידי הדחק הוא אלא בהדיא מכתפי עליה, ומאי הלוך על ידי הדחק דקאמר. וראיתי בהלכות מורי הרב רבנו יונה זכרונו לברכה דרב יוסף דאמר וכן בגומא לאו לעמוד תשעה מדמי ליה, דהתם לאו על ידי הדחק הוא דבהדיא מכתפי עליה, אלא רב יוסף לרקק מים שרשות הרבים מהלכת בו מדמי ליה וכדמייתינן לה עלה במסקנא (בעמוד ב), ובהא מיתרצא לי לישנא דהתם הלוך על ידי הדחק הוא, והיינו דאהדר ליה רבא, הלוך על ידי הדחק שמיה הלוך.

אלא לאו בבור דלית ביה עשרה וקתני עירובו עירוב. מכאן דקדק מורי הרב ז"ל וכן בתוס' דמותר לטלטל לכתחילה פחות מד' אמות ברשות הרבים, דהא למאן דאמר וכן בגומא דהויא רשות הרבים מטלטלין מתוכה לרשות הרבים לכתחילה דהא עירובו עירוב. והא דאמרינן לקמן בפרק מי שהחשיך (שבת קנג, ב) גבי נותן כיסו לנכרי אם אין שם נכרי וכו', אמר ר' יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מטלטלו פחות פחות מד' אמות ואמאי לא רצו לגלותה דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, דאלמא מדוחק התירו למי שהחשיך לו בדרך דוקא, הא בעלמא לא. התם במוציאו פחות פחות מד' אמות ואפילו מהלך רב, דגזרינן דילמא אתי לאתויי בזמנא חדא ארבע אמות, אבל בתוך ארבע אמות בלבד שרי. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' שבת, הט"ו).
ולכאורה הכין משמע כדבריהם, מהא דתנן במסכת עירובין בפרק המוצא תפילין (עירובין צח, ב) עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות, דאלמא פחות מד' אמות אפילו לכתחילה שרי.
ופחות מד' אמות דקאמרינן היינו ארבע ואלכסונן שהן ה' אמות ושלשה חומשין, דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, דכל שיעורי דשבת הן ואלכסונן הן, וכדילפינן (עירובין נא, א) ממגרשי הערים (במדבר לה, ה) שהן אלפים אמה מרובעות, וכדאמרינן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (שם) גמרא ויש לו אלפים אמה לכל רוח אמר רב אחא בר יעקב המעביר ד' אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעבור ד' אמות הן ואלכסונן. ויש בזה דעת אחרת למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל, ושם כתבתיה בארוכה בס"ד.
והראב"ד ז"ל כתב (וכ"ה בהשגותיו פי"ב משבת הט"ו) דלכתחילה אסור לטלטל ברשות הרבים פחות מד' אמות, דבין ד' אמות לפחות מד' אמות טעו אינשי וגזרינן דילמא אתי לאתויי ד' אמות, כפשטיה דההיא דפרק מי שהחשיך, ולא התירו לעולם אלא במקום הדחק, כגון בא בדרך וכיסו עמו, אי נמי במוצא תפילין, אי נמי מי שיצא חוץ לתחום בין לאונסו בין לרצונו, ואי נמי אם יש לו שם מקום קביעות כגון ששבת שם והיינו הא דעירוב שנתנו בבור.
וההיא דעומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים שבמסכת עירובין פירשה שם הראב"ד ז"ל במטלטל למעלה מעשרה, דאיכא תרתי לפטורא דהוא פחות מד' אמות ומטלטלו למעלה מעשרה שהוא מקום פטור, ואפילו הכי חוץ לד' אמות חייב כדרבא דאמר המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע דרך עליו חייב.
ומכל מקום יש לי לומר, דלכולי עלמא לא גזרו בבין השמשות לטלטל ד' אמות ברשות אחרת.

האי זירזא דקני רמא וזקפה פטור. ולא דמיא למגרר דאמרינן במסכת כתובות (לא, א) הגונב כיס בשבת וכו' היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באין לו כאחד, דמגרר שאני דכל שהוא מגרר הרי עקר את כולו ממקומו בבת אחת, מה שאין כן בזירזא דקני דבעידנא דזקיף רישא אכתי סופיה מונח בדוכתיה וכי הדר זקיף רישא אחרינא רישא קדמאה מינח נייח על גבי קרקע, ויש כאן עקירות הרבה בלא הנחות והנחות הרבה בלא עקירות. ועוד דבלאו הכי ההיא דמגרר לא קשיא, דהא אוקמוה התם בפרק אלו נערות (בעמוד ב) בשצירף ידו למטה מג' וקבלה דאיכא עקירה גמורה והנחה.