Rashba on Yevamot 107 רשב״א על יבמות ק״ז

בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות. פירוש אין נזקקין למיאון לנשואות ואף על פי שמאנה בפנינו אין כותבין לה גט מיאון להתירה. אבל אם הוזקקו להן וכתבו להן אף על פי שאינן רשאין הוזקקו וכיון שהותרו לא תצא מהיתרה הראשון. והיינו דקתני אין ממאנין ולא קתני נשואות אין ממאנות. והיינו דאמרינן לקמן (בע"ב) בגמרא אמרו להן בית שמאי פישון הגמל במדה כפושה מדד לפיכך מדדו לו במדה כפושה. ואם איתא דאפילו כי מאנה שלא בפניו אין מיאונה מיאון, וכי מפני שמדד במדה כפושה והיה מאבד פירות נכסיה התירו אשת איש של דבריהם. אלא שמע מינה אם מיאנה מיאנה. והכי איתא בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם לפיכך מדדו לו במדה כפושה, וקשיא כי כפושה אלו עושה דבר שלא כשורה שמא מתירין ערוה שלו, אמר רב יצחק הדא אמרה עברה ומיאנה מן הנשואין על דבית שמאי מיאונה מיאונין, ואיכא למידק דאם כן לארוסות נזקקין להן למאן אפילו לכתחילה, והא תני בר קפרא לעולם יתרחק אדם מג' דברים מן המיאונין ומן הפקדונות ומן הערבות. ולקמן (יבמות קט, א) נמי בגמרא מקשינן מינה על מתניתין דמלמדין את הקטנה שתמאן בו. ואפשר לומר דהכא נמי במיאון דמצוה כדמשני על ההיא בגמרא. אי נמי דהתם לא מקשינן אלא משום דקתני מלמדין את הקטנה, וכיון שצריך להתרחק מן המיאונין היאך מותר לנו ללמדה למאן והיא יושבת לבטח עם בעלה. אבל הכא כשבאה לפנינו למאן אין נמנעין מלהזקק לה, דמה הנאה יש בשנתרחק ממנה, והלא אם אמרה בפני שנים בשוק אי אפשי בפלוני בעלי הרי זה מיאור ואפילו אמרה כן בפני החנוני כדאיתא בגמרא (קח, א) הלכך אנו נזקקין לה. ומיהו בירושלמי (שם) מצאתי שמקשים אותה דגרסינן התם ובית דין יושבין במיאון לא כן תני ברח משלש והדבק בשלש וכו' תפתר דהוו עסיקין במילי חורי ואתא עובדא קומיהון.

מדקתני אין ממאנין אלא ארוסות. שמעינן דאפילו ארוסה צריכה מיאון. והכי נמי מוכח מדאיבעיא לן בגמרא (קח, א) עמדה ונתקדשה מאי, ואסיקנא דבין עמדה ונשאת בין עמדה ונתקדשה אין לך מיאון גדול מזה. והדר אמרינן ועדיין תיבעי לך אי דאינסיבא מעיקרא או דהוה מיקדשא מעיקרא, ואתינן למיפשט מכלתיה דאבדן דאמרוד כו' ואמר רבי אין לך מיאון גדול מזה. ואמרינן מאי לאו דאינסיבא מעיקרא ודחינן לא דהוו מיקדשן מעיקרא. אלמא מן הארוסין צריכה מיאון. ואמרינן נמי לקמן (שם) איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי אוחי. ובגטין פרק התקבל (גיטין סה, א) אמר רבא וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאונין. אבל הרב ר' יהודה בר ברזילי כתב בתשובה לרב אלפסי ז"ל (סי' רסז) זה שאמרה המשנה (להלן בעמוד ב) השיאתה אמה או אחיה לדעתה ולא אמר דקדשתה, דקדושי קטנה אינן כלום ואין קדושין מועילין אלא לאחר הנשואין, ואחר נשואין צריכה למאן ובקדושין לחודייהו אינה צריכה למאן, והרמב"ן נ"ר הראה פנים להעמיד דברי הרב ז"ל דכל הני דמוכחן דארוסה צריכה למאן דוקא בשקבלה היא קדושיה, אבל בשקדשוה אחיה ואמה ואפילו לדעתה אינה מקודשת כלל ואין צריך מיאון, לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן, אבל כשהכניסוה לחופה לדעתה אף על פי שקבלו הם הקדושין, הרי זו צריכה למאן. והיינו מתניתין דקתני שהשיאתה אמה ואחיה ולא קתני שקדשתה אמה ואחיה. והיינו נמי דאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס (שם) כל שאינה יכולה לשמור קדושה אינה צריכה למאן, דמשמע שהיא מקבלת אותם וכשהיא מקבלת אותם ויודעת לשמור צריכה מיאון. והא דתניא בגמרא (קח, א) איזהו מיאון כל שאמרו אי אפשי בפלוני בעלי אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי, לאו למימר שהם קבלו אותם, אלא לפי שהיא ממאנת אומרת כן, כלומר הם פתוני לקבל ממנו הקדושין וצ"ת (עיין הגהות בן אריה על הרי"ף כאן לדף לו ע"ב).

גמרא. וב"ה מידע ידעי דנשואי קטנה לאו כלום הוא. תמיהא לי מי הזקיקו לשמואל לאוקומי פלוגתייהו במאי דלא סבירא ליה, דהא איהו אית ליה דיש תנאי בנשואין, דהא איהו הוא דאמר (כתובות עב, א) קדשה על תנאי ובעל סתם אינה צריכה הימנו גט, ולא עוד אלא דלשמא יאמרו יש תנאי בנשואין לא חייש, כדמוכח בפרק האשה רבה (לעיל יבמות קז, ב) וכמו שכתבתי שם בשמעתא דמאי הוה ליה למיעבד והוה ליה למימר כאן ובית הלל אין הכי נמי דיש תנאי בנשואין כי היכי דלוקי בית הלל כותיה. ואי נמי למימר ובית הלל לשמא יאמרו לא חיישינן. ונראה לי דהכא לאו תנאי דעל מנת שאין עליך נדרים או מומין כמחלוקת רב ושמואל קאמר, אלא תנאי של רצון בעלמא קאמר וכאלו התנה אם יעכב עליהם המקח אם לא קאמר, דזו ודאי בעילת זנות ואסור לכולי עלמא כנ"ל.

אמר ר' אושעיא ממאנת למאמרו ואין ממאנת ליזקתו. פירוש לבית הלל, ולבית שמאי אפילו למאמרו לא ממאנה, אף על גב דממאנה בקדושין דעלמא משום דכיון דלא סגיא דלא אגידה ביה מחמת זיקה מיהת, מאי טעמא תקינו לה רבנן מיאונין לזו, הלכך אפילו למאמרו לא מאנה וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו לכשתגדיל.

ביאה ומאמר דהוא קא עביד בה מצי עקרה. כלומר לא פלוג רבנן בין ביאה ומאמר של זו משאר קדושין דעלמא.

זיקה דרחמנא רמיא עליה לא מצי עקרה. כלומר אבל זיקה כיון דהיא לא מיאנה בו בבעל בחייו לא תקינו לה רבנן מיאון, משום דכיון דלא מיאנה בו בחייו כבר גלתה דעתה דניחא ליה בנישואיו, והלכך הוו להו כקדושין גמורין, וכל שקדושי אחיו קדושין גמורין זקוקה היא ליבם בעל כרחה. ולר' הושעיא לא שנא אמרה איני רוצה בנשואך ולא שנא אמרה איני רוצה בנשואיך ולא בנשואי אחיך, לעולם לא כל כמיניה למאן אחר מיתתו. ותדע לך מדאקשינן בסמוך לעולא ממתניתין דכל שיכולה למאן ולא מיאנה ולא אקשינן לר' אושעיא מינה.

עולא אמר ממאנת אף לזיקתו מאי טעמא דנשואין קמאי קא עקרה. לפי שעד עכשיו היתה חפצה בנשואין, ועכשיו שמת והוזקקה מחמתה לאחיו אינה חפצה בנשואין הראשונים. ולא שנא פרשה איני רוצה בנשואיך ולא בנשואי אחיך המת, ולא שנא מאנה סתם, לעולם מיאונה מיאון, ומיהו אסורה לאביו ולשאר קרובי המת משום דנראית בשעת נפילה כאשת המת. וכדמתרצי מתניתין אליבא דעולא כדתני רמי בר יחזקאל מאנה ביבם אסורה לאביו, מאי טעמא דבשעת נפילה נראית ככלתו. והוא הדין לכל שאר הקרובים האסורים באשתו של מת, אבל ודאי אם מאנה בזה מותרת לשאר האחין, משום דלא עקרה זיקת כל הבית אלא זיקתו של זה ועדיין זיקת שאר הבית קיים, והרי היא כאשת המת לגבי שאר האחין, ומניה דידיה דהאי דמאנה בו אפטרה לגמרי, שאם מתו שאר האחין מותרת לעלמא ולקרוביו של זה שמיאנה בו מותרת לגמרי. וקסבר עולא שיש מיאון לחצי זיקה, כשם שיש מיאון לזיקה של מת בממאנת בכולן. ואי קשיא לך לעולא דאמר ממאנת אף לזיקתו והא אסיקנא לקמן (יבמות קח, ב) דאין מיאון לאחר מיתה ואפילו במקום מצוה, דאמרינן התם ברם כך היתה שאלה הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאה אחיו מאביו מהו שתמאן השתא ותעקרינהו לנשואין הראשונים יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה או אין מיאון. ואסיקנא דר' עקיבא ור' יהודה בן בתירא אסרי. כבר תירצה רבינו אלפסי ז"ל בהלכות דהתם נמי טעמא כדרמי בר יחזקאל משום שנראית בשעת מיתה כאשת אחי אמו. ויש מפרשים דהתם היינו טעמא משום דאין מיאון אלא במה שנשאר מזיקתו עליה ביבם או בבעל, אבל כשמת בלא יבום והיא מותרת לשוק במה תמאן ולמה תמאן הרי רצתה בו כל ימי חייו.
והממאנת ביבם כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"א הי"ז) שהיא אסורה לאביו מפני שנראית ככלתו בשעה שמת בנו, אבל מותרת היא לשאר הקרובים, כשם שהיא מותרת לשאר האחין בשמיאנה באחד מן היבמין, ושלא כמו שכתבנו למעלה. ואינו מחוור דטעמא דשריא לשאר האחין, היינו משום דלא דחיא נפשה מכולה ביתא אלא מזיקתו של זה בלבד, ועדיין נראית כאשת המת, והלכך שריא לאחין משום יבום. אבל לשאר קרובים ודאי אסורה כשם היא אסורה להאב. וגדולה מזו כתב הרב רבינו אלפסי ז"ל לקמן (יבמות קח, ב סי' קלא) שהממאנת באחי אמו אסורה לו מפני שנראית בשעת מיתה כשאת אחי אמו, וכמ"ש למעלה, ואפילו הכי שאינה לזה אל שניה דדבריהם, וכל שכן לשאר הקרובים שהיא ערוה להם דבר תורה.וכן כתב בעל ההלכות (גדולות הלכות מיאון) כדברי רבינו אלפסי ז"ל אף על פי שאין ראיה מאשת אחי אמו לפי הפירוש השני שכתבנו.

בית שמאי אומרים בבית דין ובית הלל אומרים בבית דין ושלא בבית דין. פירוש בבית דין כלומר מומחין והכי איתא בגמרא. ואם תאמר לבית שמאי מאי שנא מיאון מגט דעבדינן שליחותייהו כדאיתא בפרק המגרש (גיטין פח, ב), יש לומר לבית שמאי כיון שהן מתרחקין מן המיאונין תקינן כן הרמב"ן ז"ל.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג. כתב ר"ח ז"ל דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא. ודייקינן מדקתני מכשירין שמע מינה דיעבד אמרו עד כאן. ומדבריו נראה דאפילו בדיעבד דוקא בשנים אבל בפני אחד ואפילו בדיעבד לא. ואין נראה כן מדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן (יבמות קח, א ד"ה אצל חנוני) אפילו שגרה בעלה אצל חנוני דליכא אלא חנוני אין לך מיאון גדול מזה, דאלמא דאפילו בפני אחד מיאונה מיאון. ואם תאמר מנא ידעינן בעדים שומעין מבחוץ, כדאמר לעיל בשלהי מצות חליצה (יבמות קה, ב) בינו לבינה מנא ידעינן, אמר ר' יהודה אמר שמואל ועדים רואין אותו מבחוץ.

מתניתין. השיאה שלא לדעתה. ירושלמי (ה"ב) איזהו דעתה עבדין לה גנון (פירוש, חופה) ומלבשין לא קוזמרין ומדכרין לה גבר. איזהו שלא לדעתה עבדין לה גטן ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרין לה גבר.

השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן. פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה (מ"ב) שלנו אינה צריכה למאן, כלומר אינה צריכה מיאון בפני שנים, אבל תלך ותנשא ותעשה מה שתרצה. ואין פירושו מחוור דנשואין הן הן מיאונין כדאמרינן בגמרא (קח, א). ור"ח ז"ל פירש מדקאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן, שמע מינה דכפנויה היא ואם לא נבעלה כלל שרי לעלמא ואפילו גדלה, דאי לא תימא הכי מאי איכא בין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס לדברי ר' יהודה בן בתירא דקאמר רב יהודה אמר שמואל בתרייהו הלכה כמותו ע"כ. הנה שהוקשה לו ז"ל נמי מה שהוקשה לנו לומר דאלו לינשא לכתחלה נשואין הן הן מיאונין כדר' יהודה בן בתירא. ומיהו מה שדקדק ממנה רבינו לומר דכפנויה היא ואפילו גדלה תחתיו ולא בעל, אין אני רואה הכרח בדבר זה. לפי שיש לפרש דאינה צריכה למאן דקאמר, לומר שאם מתה אינה יורשה ואינו מטמא לה ואינו זכאי במציאתה ובהפרת נדריה וכענין שאמר ר' אליעזר בכל קטנה, וזה פירוש נכון. ואפשר דלר' חנינא בן אנטיגנוס אף הקטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה יוצאה בכדי אלא במיאון, דאינה צריכה מיאון דקאמר אינו אלא לדברים אלו בלבד כמו שכתבתי והויא לדידיה קטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה כקטנה דעלמא אף על פי שיודעת לשמור קדושיה לר' אליעזר, דאף על גב דקאמר אין מעשה קטנה כלום, אפילו הכי אמרינן בגמרא (להלן יבמות קח, א) דאפילו לדידיה בכדי לא תיפוק, אלא שאין מעשיה כלום לדברים אלו. ומשום דקאמר ר' חנינא בשאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה מיאון, אבל היודעת צריכה מיאון. אמר ליה ר' אליעזר דכל קטנה יודעת [הרי היא] כשאינה יודעת לא עשו ולא כלום, וזו כזו לדברים אלו, ומינה דזו כזו מיהא וכלהו לא נפקי בכדי כנ"ל (עיין נמוק"י).