Rashba on Yevamot 61 רשב״א על יבמות ס״א

רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא לטמויי באהל דכתיב. אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא. פירוש, דבטומאת מגע לא כתיב בה אדם אלא הנוגע בעצם או בחלל ואפילו גוי במשמע. ואם תאמר והא כתיב או בעצם אדם, הא דרשינן ליה בספרי (פרשת חקת פי' קכז) לאבר מן החי. והא כתיב לכל נפש אדם, ההוא איצטריך לאפוקי לנפש בהמה דמדכתב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה. ואי קשיא לך והלא אומות העולם נמי קרוין אדם דכתיב (תהלים קכד, ב) בקום עלינו אדם. יש לומר דדרשינן ליה בפ"ק דמגילה (יא, א) אדם ולא מלך. והא דכתיב (ישעיה מג, ד) ואתן אדם תחתיך, הא דרשינן ליה בברכות אל תקרי אדם אלא אדום. והא דאמרינן בסנהדרין (סב, ב) ר' מאיר אומר מנין שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. פירש רש"י ז"ל שם (בד"ה האדם) דר' מאיר פליג אדרשב"י. והא נמי דתנן (אהלות פ"ח מ"ט) רבן שמעון בן גמליאל אומר מדורות הגוים טמאין מפני שהנשים קוברים שם את נפליהם. פירש (ר"ש) ז"ל שאף היא פליגא אדרשב"י. וכתב דהלכתא כרשב"ג משום דקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו. ועוד דאמרינן במסכת מועד קטן (ה, א) רמז לציון מן התורה מנין שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, וההוא גבי גוג ומגוג הוא דכתיב, אלמא אומות העולם מטמאין אף באהל דציון משום טומאת אהל הוא דעבדי ליה, כדאמרינן התם (ה, ב) דאין מציינין אלא על טומאת אהל. ואי קשיא לך הא דאמרינן במציעא בפרק המקבל (בבא מציעא קיד, ב) רבי אבהו אשכחיה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גוים אמר ליה ולאו כהן ניהו מר, אמר ליה לא גמר מר סדר טהרות דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי עכו"ם אין מטמאין, דאלמא הלכתא כותיה. תירץ הרב ז"ל (במס' ב"מ שם) דהתם דחויי קא מדחה ליה דלאו משום דרבי שמעון בן יוחאי הוא דקאי תמן, אלא שהיה סומך על רוב ארונותי שיש בהן פותח טפח אלא שגזרו חכמים על כולן משום מיעוט שאין בהם פותח טפח (ברכות יט, ב) והוא זכור לטוב לא היה רוצה לנהוג קלות ראש בגזרותם ולהתירם בפניהם. וכן מצינו (בילקו"ש משלי רמז תתקמ"ד ובמדרש משלי פ"ט) כשקברו לר"ע אמר להן צדיקים אינן מטמאין, ולא היה אלא דחוי בעלמא שהוא היה סומך לו על שר' עקיבא מעשרה הרוגי מלכות היה ומת מצוה היה ואפילו כהן גדול והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו מטמא לו.
ויש חולקין (רמב"ן) על הרב ז"ל שאי אפשר שהיה אליהו הנביא זכור לטוב פורץ גדרן של חכמים שגזרו על כל ארונות ואפילו יש בהן פותח טפח. ועוד שהרי היה נותן מכשול לפני ר' אבהו לומר לו שאין קברי עכו"ם מטמאין והן מטמאין. אלא ודאי ממעשה דאליהו קיימא לן כרבי שמעון בר יוחאי וההיא דרשב"ג ליתא. ואף על גב דקיימא לן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, אין למדין מן הכללות. ובההוא דרשב"ג גופיה מוכח בפרק המדיר (כתובות עז, א) דלא קיימא לן כותיה כדאיתא התם בשמעתתא דהיו בו מומין גדולים וכדכתב הרב אלפסי בפרק גט פשוט. (ב"ב קעד, א) ועוד דדלמא רשב"ג משום טומאת מגע קאמר לפי שאין קוברין שם את הנפלים ופעמים שהן מתגלין שאין חופרים לנפלים [אלא וההיא דציון דבמסכת מועד קטן נמי משום מגע ומשא, ואף על פי שאין מציינין אלא על טומאת אהל, לעתיד מציינין על הכל כדי לרבות בטהרה, הלכך קיימא לן כרשב"י. ועוד דסוגיא דתלמודא כותיה, דאמרינן במסכת כריתות (ו, ב) הסך את העכו"ם פטור שנאמר על בשר אדם לא יסך, לפי שאין אומות העולם קרוין אדם. ואפילו תמצא לומר דר' מאיר דבמסכת סנהדרין (שם) פליגא אדרבי שמעון בן יוחאי, לא דחינן דרשב"י ומעשה דאליהו משום דר"מ. ואיכא מאן דאמר (רבינו משולם בתוס' ד"ה ואין ובתוס' הרא"ש) דההיא דר' מאיר נמי לא פליגא, דאיכא למימר דכל מקום ברכה כגון אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכיוצא בו אלו היה מדבר על ישראל בלבד היה מזכיר שמותן, אבל בשאר מקומות כשהוא מזכיר אדם אין אומות העולם במשמע, וכדאיתא בהגדה במדבר סיני רבה (פר' כ פי' ט) מה אקב לא קבה אל בשעה שהיה מצוה אותן על הברכות ועל הקללות, בברכות היה מזכירן שנאמר ואלו יעמדו לברך את העם, בקללות לא היו טובען (כ"ה במדרש שם ובכת"י מזכירן וכ"ה בתנחומא ישן) שכן הוא אומר ואלה יעמדו על הקללות בהר עיבל. ובילמדנו (תנחומא ישן תזריע אות ט) אדם כי יהיה בעור בשרו למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפסוקות אלא אדם כי יהיה זהו שאמר הכתוב (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (עיין ברמב"ם הלכות טומאת מת פ"א הי"ג ובשו"ת סי' רע"ו, ועיין בפני דוד להחיד"א פרשת בשלח שהאריך בדברי הרשב"א כאן).

אמר רבא מבלי לב. (עיין רש"י)

אי דקדשה עצמה בהא ר' אלעזר ולא רבנן. כלומר בהא אפילו רבנן מודו דהויא לה בעולה. תמיהא לי מאי קשיא ליה דלמא סבירא ליה דלרבנן כשרה משום דסופה להיות תחתיו כרב ור' יוחנן ונ"ל דמכל מקום לכולי עלמא לכתחלה לא ישא כדקתני במתניתין לא ישא את הקטנה. אי נמי יש לומר דאי משום הא, אי לר' אלעזר פסולה אפילו לרבנן נמי כן, דהא לא אשכחן להו דפליגי בהא כנ"ל.

אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד בתולה. והאי תנא פליג אתנא דסדר עולם (פר"א) דהתם תני דרבקה בת שלש שנים ויום אחד היתה באותה שעה. ובספרי נמי תניא דלא כתנא דסדר עולם דתניא התם בפרשת וזאת הברכה (פי' שנז) ששה זוגות הן שנותיהן שוות וכו' רבקה וקהת, וקהת חי קל"ג שנה. ולפי חשבון זה על כרחנו רבקה בשעה שנשאת ליצחק בת י"ד שנה היתה, שהרי יצחק בן ארבעים שנה, וכשנולד יעקב היה בן ששים, ויעקב כשמתה אמו היה בן צ"ט שנה ותדע לך שהרי כשנתברך היה בן ס"ג שנה כדמפורש בשלהי פרק קמא דמגילה (יז, א) ומשנותיו של ישמעאל אתה למד כדאיתא התם, וי"ד שנה שנטמן בבית עבר כדמוכח התם במגילה, וד' שנה שעמד בבית לבן וב' שנים שעשה בדרך בחזרתו הרי צ"ט. ובאותו הפרק מתה רבקה כדדרשינן (תנחומא כי תצא פי' ד ורבה קהלת פר' ז פי' ב ויש להגיה הציון בתוס' ד"ה וכן) אלון בכות שבכה שתי בכיות אחת על רבקה ואחת על מינקתה. הא על כרחין לפי חשבון זה רבקה בת י"ד שנים היתה באותה שעה. ולקמן נמי דאמר ליה רבא לרב נחמן ונילוף מיצחק לית להו כתנא דסדר עולם אלא כתנא דספרכי וכדתנא דהכא. ואי קשיא לך אם כן בוגרת היתה והכתוב קראה נערה. יש לומר מדכתיב והנערה שמע מינה לא בגרה עדיין אלא ששהתה מלהביא שתי שערות עד י"ד שנה (עיין רמב"ן).

ובית הלל ילפי מברייתו של עולם ובית שמאי ילפי ממשה. ומדמקשינן לבית הלל ולילפי ממשה ופריק משה מדעתיה הוא דעבד, מסתבר לי דשמעינן מינה דבית הלל דוקא זכר ונקבה קאמרי אבל שני זכרים לא, לפי שאין ישובו של עולם בזכרים ולא בנקבות (עיין שו"ת רשב"א ח"ג סי' שלט) והא דאמרינן לקמן (יבמות סב, ב) גבי השלמה בני בנים הרי כבנים, ואמר אביי ברא לברא וברתא לברתא וכל שכן ברא לברתא. התם גבי השלמה בלחוד הוא דקאמרי דכיון דאיהו הוליד נקבה אף על גב דמתה כיון דאולידא בר מהני. ותדע לך דהא לכולי עלמא שתי נקבות לא. והתם קאמר רבא דאפילו ברתא לברא דלשבת יצרה כתיב. ומיהו בירושלמי (ה"ו) גרסינן אמר ר' בון לכן צריכה ואפילו זכר ונקבה דלא [בכת"י: ולא] כן מתניתין מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. ומשמע דפליג ר' בון אגמרא דילן. והא דאקשיה ר' בון נראה לפום גמרין דכיון דלבית שמאי נמי ב' זכרים דוקא לית כאן קולא וחומרא כלל. ומיהו רש"י ז"ל פירש בית שמאי אומרים שני זכרים וכל שכן זכר ונקבה (גם המאירי כתב כן בשם רש"י אבל ברש"י שלפנינו נמצא להיפך. אבל לא זכר ונקבה) ואפשר דאפילו הכי כיון דשנים נמי בעי לאו קולא וחומרא איכא כנ"ל (עיין תוס' חד מקמאי ופני משה שם).