Ritva on Avodah Zarah 34 ריטב״א על עבודה זרה ל״ד

הא דאמרינן מתענין לשעות לא בא לומר שמתפללין בו תפלת תענית דהא במסכת תעניות אמרינן מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפלת תענית דאלמא תרי מילי נינהו וגם לא בא לומר שיש רשות לאדם להתענות לשעות דהא פשי׳ אלא כך הוא הענין דעיקר תענית שאדם מקבל עליו אף על פי שאינו נדרו אסר כלל ולפיכך לוה אותו ופורע מכל מקום הרי הוא מעין נדרי צדקה שמקבל עליו לעשות תשובה ולהתודות על עצמו ולפיכך אמרו שהוא לוה אותו כעין שאמרו באומר סלע זה לצדקה דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותם ועל זה אמרו שם בענין לוה אדם תעניתו ופורע וכי נדר הוא אי נמי לא יהא אלא נדר לומר שאינו נדרי איסר ומכל מקום הוא נדרי הקדש וכמו שפי׳ שם רבינו הגדול ז״ל ועל זה נסתפקו בתענית שעות כי אולי אין בו עיקר לתפוס בו נדר כלל ויכול לחזור בו ואסיקנא דמתענין לומר שחייב לקיים דברו ואמרו עוד שמתפלל בו תפלת תענית וזהו כפתור ופרח ובמקומה אמ׳ והוא שלא טעם כלום כל היום ופרכינן אם כן פשיטא ומהדרינן לא צריכה דאימלך אימלוכי׳ ור״שי ז״ל פירש שלא טעם שחרית שלא לשם תענית אלא שנמלך אחרי כן להשלים היום בתענית וכיון ששקעה עליו חמה בתענית וגם לא טעם כלום כל היום הרי זה תענית ומתפלל בתפלת מנחה תפלת תענית והקשו עליו דהא אמרינן התם דכל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לא שמה תענית ואמרו אליבא דשמואל דצריך לקבלו בתפלת המנחה ויש לומר דהתם לענין תענית גמור אבל לתענית שעות עולה דסוף סוף הרי קבל גם שעות אלו מקודם לכן וק״ל אם כן למה אמרו שם דדמי למפוחא דמלי זיקא ליהוי כתענית שעות מיהת ויש לומר דכיון דאיהו לתענית גמור נתכוון אף לתענית שעות אינו עולה לו ולפי זה אתי שפיר מה שאמרו בירושלמי הריני בתענית עד שאשנה פרקי וחשבוהו תענית שעות וכשאמרו כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית אינו אלא לעניין מקבל עליו תענית גמור ובתוספות אמרו לא צריכה דאימלך אמלוכי כי מבעוד יום קבל עליו בתפלת המנחה להתענות למחר עד חצות וכשהגיע חצות קבל להשלימו בתענית דהשתא הוי תענית ומתפלל תפלת תענית דסוף סוף הרי קבלו עליו מבעוד יום ושקעה עליו חמה ולא טעם כלום כל אותו היום אלא שבא במפוזר בקבלת שעות ואין לנו שיטת הירושלמי שאמרו הריני בתענית עד שאשלים פרקי ובמקומה פרשתיה יותר בס״ד.

האי דורדיא דארמאי כו׳. קשיא ליה לר״תם ז״ל מה שאמרו בתוספתא שמרים שיבשו אסורין ותירץ דהתם בשלא נתמדו והכא בשנתמדו יפה ואחר כן עבר עליהם שנים עשר חדש ועל דרך זה התירו גם חרצנים וזגים של גוים ובארץ אשכנז שנהגו לחמץ עיסה בשמרים שלא נתמדו הרי הכל אסור בהנאה דכיון דמוקים אוקמי כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי.

אבטא דטיומי. פירש רבינו אלפסי ז״ל תבשיל שנותנין בו יין של גוים ונקרא מצלאל עקבי ואינו נכון דההוא אין לו היתר לעולם שכבר נאסר הכל וכשנתנו בו יין של גוים אלא הכא כלי קטן הוא שנותנין בו הולכי דרכים יינם תדיר ואינו עומד לעולם ריקן ולפיכך דנו אותו ככלי המכניסו לקיום מפי רבינו נר״ו.

מתני׳ המורייס וגבינת בית או ניקי. פירוש טעמא דגבינת מפרש בגמרא דרבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא והכא נמי חייש לעגלים של אותה העיר שנשחטין לעבודה זרה שהעמידו בקיבתן ורבנן לא חיישי למיעוטא והמורייס איסורו משום חשש יין נסך שנותנין בו כדאיתא בגמרא שלעולם אין עושין מורייס אלא מדגים טהורים ואי מערבי ליה מיסרא סרי ולפיכך כל שאין דרכו לתת בו יין או במקום שהיין ביוקר מן המורייס מותר כדאיתא בגמרא שלא גזרו בגמרא במורייס גזירה מוחלטת כמו שגזרו בפת ושלקות וגבינה של גוים אלא והכל לפי מה שהוא וכדחזי׳ שחלקו בין מורייס אומן למוריס הדיוט והתירו ההוא דאתא לגמילה דעכו משום דאתי מדוכתא דלא שכיח ביה חמרא.

וכן פסק הר״מבם ז״ל ולכן נהגו עכשיו לאכלו בקצת המקומות לפי שאין נוהגין לתת בו יין ופלוגת׳ דר״מ ורבנן תליא במה שאמרו לקמן בגמרא גבי כבשין דחמרא דמורייס אית בה חדא לגריעותא דאיכא טעמו וממשו של יין וחדא למעליותא דלא שדו ביה חמר׳ למתוקי טעמא אלא לעבורי זוהמה ורבנן סברי דכיון דלא עביד אלא לעבורי זוהמה ואינו מעיקר המאכל ולא משלים בו כלום דיינו לאוסרו באכילה ורבי מאיר סבר דכיון דאית ביה טעמא וממשו הרי אוסר תערובתו כמוהו בהנאה ומה שאמרו דאית ביה טעמו וממשו של יין פירש הר״אבד ז״ל דברים כפשוטן שיש בו טעם יין ומראית יין ואינו נכון דאם כן למה חלקו בין מורייס אומן לשל הדיוט ובין ראשון ושני לשלישי הכל לפי המראה ולפי הטעם.

ועוד דבההוא דאתא לנמילה דעכו ובדקוהו במראה או בטעם על ידי קופילה כיון דאפשר לעמוד על בריו ואל יסמכו על טעם דהתם לא שכיח חמרא וטעמא דאקולי ופשורי דהוו אידא דצור לכך הנכון כמו שפירש הרב רבינו יונה ז״ל דעיקרו וממשו שאמרו לא טעם הנכר לחיך וכל שכן מראה היין אלא כלפי שהקשו שם ממורייס לכבשים לר״מ דהכא אסר בהנאה והתם שרי הוצרכו לומ׳ שאינו דומה דבמורייס היין שבו נאכל עמו ממש ואם אינו נרגש והוא המכשירו לאכילה מה שאין כן בכבשים שאין הרוטב שלהם נאכל אלא הירק וכן נראה מפי׳ רש״י ז״ל ולזה הפי׳ הסכים מורי הר״שבא נר״ו.

גמרא מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי קשה לי למאי דס״ד דרוב ממש הוא אמאי לא מקשה לרבנן למה לא אסרוהו ויש לומר דמקשה גופיה שפיר הוה ידע דרוב עגלים מיעוטה הוא אלא שהיה סובר דרבי מאיר חייש אף למיעוטה דמיעוטה.

כיון דאיכא רוב עגלים ואיכא נמי שאר בהמות. פירוש דכל היכא דהוי חד מיעוט בחד ספק אפילו הוא מועט מאד במספר חייש רבי מאיר דהיינו דחייש לסריס ואילונית אבל היכא דאתי מתרי ספיקי הוי מיעוטה דמיעוטה ולא חייש ליה רבי מאיר והכי מוכח הכא והיינו נמי לישנא מיעוטה דמיעוטה.

באומר בגמר זביחה הוא עובדה. פי׳ שעשה השחיטה עצמה לע״ז ונקט גמר זביחה משום דריש לקיש סבר אינה לשחיטה אלא בסוף כדאיתא במסכת חולין וכן פר״שי ז״ל.

כהן שדעתו יפה שורפה חיה. פי׳ דקיבת איסורי הנאה חוץ מע״ז פרשה בעלמא הוא ולאו למימרא שיהא פרש ממש דהא ודאי חלב גמור הוא וכדתניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה וההיא ודאי לאחר חזרה היא אלא למימרא שהוא חשוב כפרשה כלומר בדבר הכנוס שם ממקו׳ אחר וכבר ביררנו זה בפרק כל הבשר בס״ד.

משום דניחא ליה בנפחה. פי׳ ודעתו להתפיס אסו׳ ולעשות תקרובת אף מפרשה. ואמרו בירושלמי ומה בין זה לטבעת הנמצא במעי בהמה של עבודה זרה. והשיבו זו גופה כלומר שמתנבל בגופה וזו אינה גופה.