Ritva on Avodah Zarah 67 ריטב״א על עבודה זרה ס״ז

כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה בפת צוננת וחבית פתוחה. ואם תאמר והא מתני׳ פת חמה קתני ויש לומר דכיון דמשמע ליה מתני׳ בחבית מגופה פשיטא ליה דפת צוננת וחבית פתוחה דינה כפת חמה וחבית מגופה שבליעתן שוה ובתרוייהו איכא חדא לגריעותא וחדא למעליותא. ובירושלמי אמרו דלרבותא קתני פת חמה דאנא אמינא דחמה לא קלטא משום דאתי הבלא דפת ומבשל הבלא דתרומה קא משמע לן.

והאי דידי כו׳. ומיהו רבא לית ליה דרבי יוחנן וסבירא ליה דמתני׳ כפשטא בפת חמה ע״ג חבית פתוחה וסבי׳ ליה כרבי יאודה דשרי והלכתא כותיה דאביי ורבא והלכתא כרבא בר מיע״ל קג״ם ומכאן הביא ראיה רבינו אלפסי ז״ל פרק גיד הנשה במאי דאפליגו רב ולוי בפסח שני כיצד צולין בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה דרב אסר משום דריחא מילתא היא ולוי שרי דאפילו בבשר שחוטה כחוש ובשר נבלה שמן דריחא לאו מילתא היא דהלכתא כלוי דקאי כרבא.

וקשיא ליה למרן ז״ל משום דגרסינן התם תני רב כהנא בריה דרב חנינא סבא פת שאפאה עם הצלוי אסור לאכלו בכותח ורבא מפרזקיא אסר ההוא ביניתא דאטויא בהדי כשרה דלא למכליה בכותחא ותירץ הוא ז״ל דהתם אפילו לוי מודה שלא התיר לוי אלא בדיעבד ומשום דאי לא שרית ליה לית ליה תקנתא אבל התם דאית ליה תקנתא למיכלי באנפי נפשיה או בהדי כשרה כלכתחלה דמי ואסיר למכליה בכותחא ועוד דהוה ליה דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל ואין אחד מב׳ תירוצין אלו מחוור כלל דהא רבא דקאי כלוי אפי׳ לכתחיל׳ שרי והתם נמי פרכינן ללוי מהא דתניא אין צולין ב׳ פסחי׳ כאחד מפני התערובות.

ותו דבירושלמי דמסכת תרומות אמרו מהו לצלות שני שפודי אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רב ירמיה בשם רב אמי אסור ושמואל בשם לוי אמר מותר ומכל הני משמע דלוי אפילו לכתחילה שרי והכין ודאי משמע לישנא דלאו מילתא היא ואי משום דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל שתי תשובו׳ בדבר חדא דההיא כשיש כאן איסור אסור קודם שנתערב אבל הכא דריחא לאו מלתא היא ובפני עצמו מות׳ היאך יאסור תערובתו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

ועוד דדבר שיש לו מתירין אינו אוסר במשהו אלא במינו אבל במין שאינו מינו בנותן טעם כדאיתא בתוספתא בהדיא וכדתנן הנודר מן הדבר ונתערב באחרי׳ אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר וכדברירנא במסכת נדרים בס״ד.

וההיא דאמרי׳ בפרק שני דיום טוב וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ותירצה רב אשי משום דדבר שיש לו מתירין התם כיון דאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח כחד מינא חשיבי וכדכתיבנא התם בס״ד.

ומיהו הלכתא כותיה דרבינו אלפסי ז״ל ולא מטעמיה אלא דשאני בשר בחלב כי מפני שהוא היתר בהיתר ולא בדילי אינשי מיניה החמירו בו חכמים יותר משאר איסורין וכשם שאסרו להעלות בשר וגבינה על השלחן וכן החמירו בכאן בריחא דבשרא מפני כי כשנותנו בפיו נרחה כאלו אוכל בשר בחלב ומשום דריח לאו מלתא היא בעלמא לא אסרוהו אלא עם הגבינה בלבד כשם שהחמירו באידך דתניא אין טשין את התנור באליא ואם טש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה כלו׳ אסורה אפילו בפני עצמה וגם היא חומרא דרבנן אלא שהחמירו יותר מבזו מפני שיש ממשו של בשר כל זה מיסודו של רבי׳ הר״מבן ז״ל וכן קבלנוה מ״ר משמו ז״ל.

אמר שמואל והכין הלכתא. פי׳ דאף על גב דסתם משנה היא אצטריך למפסקה הלכתא משום דמסתבר טעמיה דר״מ דאסר.

נעשה כמי שהשביח. פירוש דאף על גב דלא משבח ממש בתחילתו דינו כאלו השביח ממש כיון שלא פגם בתחלתו ולהכי נקט האי לישנא.

ואינה נאכלת מפני זה. פר״שי ז״ל אינה נאכלת לאו דוקא אלא כיון דפגימי פורתא קרי לה אינה נאכלת ובאידך לישנא כתב גבי השתא מיהא הא פגימה כיון דטעם האיסור פוגמת עכשיו כמות שהוא הוי פגם ומותר ע״כ נראה מדבריו לכאורה דלא חשיב נותן טעם לפגם אלא כשיש שם פגם קצת ניכר לחיך אבל זה אינו וגיעולי גוים דקדרה דלאו בת יומא תוכיח דאין פגם כלל נרגש בה ואפילו הכי שרי וכן אמרו לגבי קורט של חלתית ושמן ודבש של גוים אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא אלא ודאי כל שידענו שאין נאות לו ואילו היה מרובה היה פוגמו לחך נידון בנותן טעם לפגם ואף על פי שאינו נרגש.

ואפשר שגם לזה נתכוון ר״שי ז״ל ושלא כדברי רבינו הר״אבד ז״ל שכתב דדוקא נקט שאינ׳ נאכלת מפני זה והפי׳ ההוא אי אפשר לאומרו כלל והלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש דרבי יוחנן הכי סבירא ליה כדאיתא בסמוך. והוי יודע דנותן טעם לפגם שהוא מותר שוה הוא בכל האיסורין ואפילו באיסורי משהו דהא בגיעולי גוים שם כל האיסו׳ יש בו וכן בדין דכיון שפגמו עושה אותו כאילו נתבטל ונסתלק איסורו ממנו והוי כעפרא מה לי איסור משהו ומה לי שאר איסורין.

ואי משום דכשאוסר במשהו אינו נותן שום טעם אף בשאר איסורין נמי כשהם במינם לא יהבי טעמא ועוד שאם כן נמצאת למד שאם אין שם מן האיסור אלא משהו יהיה אסור ואם יש שם מרובה שראוי לתת טעם יהא מותר ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אלא ודאי לא שנא והכין פסקי לה התם בכוליה תלמודא מ״ר ומיהו אין נותן טעם לפגם מותר אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור והקדרה דלאו בת יומא אסורה לכתחילה גזירה אטו בת יומא.

וכן קדרות בפסח שהחמץ אוסר במשהו אסורות לכתחי׳ אבל לאחר הפסח מותרות אפילו לכתחילה לשמואל דהלכתא כותיה משום דאיכא תלתא למעליותא חדא דהוי פוגם ואידך דבלע היתרא ואידך דמסתמא אינו אלא משהו והוא אינו אוסר לאחר הפסח במשהו אבל כל דליכא כל הני תלתא אסורה לכתחילה וקדרה חולבת דלאו בת יומא מורי הר״א הלוי ז״ל היה מתירה לכתחי׳ משום דאית בה הני תלתא למעליותא אבל אין כן דעת שאר הפוסקים ז״ל ולא דעת מורי הר״שבא נ״ר דשאני קדרות לאחר הפסח שאין איסורו מן התורה לשמואל אלא מדרבנן דקניס ר״ש הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא וכי קניס בעיניה אבל על ידי תערובת לא קניס ואפילו מדרבנן הוא בטל ברוב ואפילו לח בלח ולפיכך התירוהו לכתחלה בבלוע מה שאין כן בקדרה חולבת שאסורה מן התורה ואינו בטל פחות מששים.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו כשיש כזית בכדי אכילת פרס. פירוש דהשתא אחשביה רחמנא כאילו אכליה בעיניה וכדפר״שי ז״ל והא דאצטריך לומר כל שטעמו ואף על פי שהו׳ בכלל ממשו משום דליתיה להאי דינא אלא במין שאינו מינו דיהיב טעמא כאילו מין במינו דהא אמרינן דמדאורייתא חד בתרי בטיל ואפילו לח בלח וכל שכן יבש ביבש דההיא אפילו מדרבנן בטיל חד בתרי כל היכא דלא הוי דבר חשו׳ וכדאמר רבא בפרק כל התערובות אמור רבנן ברובא והיינו יבש ביבש דאפילו מדרבנן הוי מרובה וכדכתיבנא במסכת חולין בס״ד.

וכל שיעורי נותני טעמים או איסורי משהו שנאמרו בשום מקום אינם אלא מדרבנן וזה ברור.

והא דאסר רבי יוחנן בפרק כל שעה דכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא ואותבוה מההיא דשתי קופות אחד של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאים אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותר שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין ואי סלקא דעתך כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא אמאי אמרינן שאני אומר ופריקנא הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן בדין הוא דהוה מצי לשנויי ליה דההיא במין במינו דבטל חד בתרי מדאורייתא ובדאיכא רבייה אלא דניחא ליה לתרוצי ליה לפום טעמיה דמקשה דמשמע ליה בכל אנפא ואפילו במין שאינו מינו ומשום דסבירא ליה דתרומה בזמן הזה מדרבנן.

וכל שטעמו ולא ממשו. פי׳ כגון שנפל חלב לקדרה ונמוח או שנפלה שם חתיכה של איסור וסלקוה ונשאר שם פליטתה דמשערינן בכולה וזהו טעם כעיקר האמור במסכת חולין כדברירנא התם והוא ענין אחד בשני לשונות.

אסור ואין לוקין עליו. פי׳ ר״ת והר״אבד ז״ל דאסור מן התורה דטעם כעקר דאוריתא ומיהו אין לוקין עליו ואף על פי שיש בו טעם הראוי לכזית בכדי אכילת פרס דטעם כעקר נפקא לן מגיעולי גוים דאסר רחמנא בקדרה בת יומא מיהת והתם לאו הבא מכלל עשה הוא דאיכא ואתיא דרבי יוחנן כסברא דאביי דאית ליה הכי בפרק כל הבשר ואף על גב דרבא קאמר עלה דרך בישול אסרה תורה דחייה בעלמא הוא דדחי ליה דמההי׳ ליכא למשמע לה אבל בעיקר דינא לא פליג עלה וההיא דאמ׳ רבא בפרק גיד הנשה לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשי׳ אסור בזרוע בשלה והכא שרי לאו משום דבחולין שרי אלא משום דמפליג בין קדשים דעלמא לקדשים דזרוע בשלה וכדאיתא התם ועוד דהתם איכא נוסח׳ אחריתי לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאסור ואין זה דעת ר״שי ז״ל ולא דעת הר״מבן ז״ל אלא רבא פליג אדאביי ומאי דקאמר ליה דרך בישול אסרה תורה לאו בלשון דחייה אמר לה אלא בקושטא.

ועוד דאי טעם כעיקר דאוריתא הא ודאי כי אסריה רחמנא בגיעולי גוים לכלליה אהדריה ואוקמיה בלאו וכדאמרינן התם העובד והגוזז בשור פסולי המוקדשי׳ לוקה והתם לא כתיב ביה לא בהדיא אלא דנפקא לן מדכתיב ביה תזבח ואכלת בשר ודרשינן תזבח ולא גזה ועבודה דהויא ליה לאו הבא מכלל עשה ואפילו הכי לוקה משום דאמרינן דלכלליה אהדריה קרא שיהא כשאר מוקדשים כשרים הכא נמי לא שנא לכך יש לפרש דהכי קאמר טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן אבל אין לוקין עליו דטעם כעיקר לאו דאוריתא וכהאי לישנא אמרינן בפ׳ גיד הנשה פנימי הסמוך לעצם אסור ואין לוקין עליו וכן גבי חוטי חלב והיינו שאסורין מדרבנן ובודאי דהא מילתא פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן היא כדאיתא בפרק אלו עוברין וכן במסכת נזיר ודכולי עלמא בחטאת ובשר בחלב וגיעולי גוים טעם כעיקר מדאורייתא ובשאר איסורין איכא פלוגתא דרבנן סברי טעם כעקר דאורית׳ וכן רבי עקיבא אליבא דאביי אבל רבא ורבי יוחנן סבירא להו דלרבי עקיבא טעם כעיקר לאו דאורייתא ואילו כרבנן דכולי עלמא ליכא למפסק דהתם מוכח ואפילו לאביי דהנהו סבירא להו דגיעולי גוים חידוש הוא ואפילו קדרה דלאו בת יומא אסר רחמנא ובההוא טעמא תליא להו אידך סברה לומר דטעם כעיקר דאורייתא דגמרינן מבשר וחלב ולא הוו שני כתובים הבאים כאחד בהדי גיעולי גוים דבשר בחלב חדוש כדאיתא התם וכן גיעולי גוים חדוש וכן וחטאת קדשים דלא גמרינן מיניה וגמרי מנזיר לכל התורה דסברי משרת לטעם כעיקר ואילו אנן הא קיימא לן דגיעולי גוים לאו חידוש הוא ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דהכין סברא דר׳ עקיבא לדברי הכל והוה ליה חטאת וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וסבירא ליה דבנזיר לא אסרה תורה טעם כעיקר ומשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא וכדרבי עקיבא אית לן למיפסק כסברא דרבא וכי הא דרבי יוחנן דאביי ורבא הלכה כרבא כל שכן דרבי יוחנן קאי כותיה וכדברירנא מדקאמר שאין לוקין עליו ונפקא לן מהאי פיסקא שאם נפל איסור בקדרה של היתר ואין שם אלא טעמו ולא ממשו וקודם שישערנו אם יש שם כנותן טעם נשפך המרק דלמאן דאמר טעם כעיקר דאורית׳ אסור ולמאן דאמר דרבנן מותר וכן כתבו בתוספות ז״ל ודכולי עלמא לא נסתפקו בטעם כעיקר אלא לאחר שנתערב אבל אם הוא בעין דכולי עלמא דאורייתא וכדתניא גבי שרצים אלה הטמאים לכם לאסור צירן ורוטבן וההיא דרשה דאוריתא היא כדמוכח בבכורות ובציר דגים טמאי׳ הוא דהוי אסמכתא דרבנן כדכתיבנא לעיל.

ואלו דברים ארוכים מאד ולא ניתנו ליכתב כדי לקצר לתלמידים אחר שנתמעטו הלבבות וכתבתי תרומת הדברים והרוצה להאריך ימצא במהדורא קמיתא ובמסכת חולין ובפסחים הכל מיסודו של רבינו הר״מבן ז״ל מורי רבי'.

לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. פר״שי ז״ל שבשל בה הגוי היום דלא פגמה דכל תבשיל שלנה לילה אחד נפגם טעמו ועברה צורתו עכ״ל וכן פירשו כל רבותי ז״ל ראשונים ואחרונים אבל הר״ם הלוי מטוליטולה הקשה דאם כן כלי מדין למה נאסרו כלל דהא ודאי עבר עליהם לינה אחת אחר שלקחום ועוד לשהינהו עד למחר דהא מדאוריתא קדרה דלאו בת יומא מותרת היא לכתחילה לכך פירש הוא ז״ל דקדרה בת יומא הוא כל שנתבשל בה פעם אחד בלבד וכדקרו רבנן בני יומא לאותן שלא באו לבית המדרש אלא יום אחד וקדרה זו אסורה לעולם מן התורה אבל כשנתבשל בה יותר מיום אחד מותרת לגמרי מן התורה ואפילו בו ביום שגיעל התבשילין שנבלעו בה פוגמין זה לזה.

והנה רבינו ז״ל דן אותנו כדין חדש שלא נאמר מעולם וקבלת הגאונים ז״ל תורה היא וכלי מדין הנה היו שם טף ונשים שהחיו להם שבשלו בקצתם והיו בני יומן ואף על גב דאפשר למשהינהו עד למחר התורה אמרה ההכשר הצריך להם למי שבא לבשל ביומן הילכך אין לנו לזוז בזה מפי׳ ר״שי ז״ל וכל המפרשים ז״ל מ״ר.

ורבי שמעון מאי טעמיה. פי׳ מנא ליה לדחוקי קרא דכלי מדין ולאוקומי בקדרה בת יומא דוקא.