Ritva on Avodah Zarah 71 ריטב״א על עבודה זרה ע״א

גמרא עיר שכבשוה כרכום כו׳. אמר רב מארי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי ודכותא בפ״ב דכתובות משנינן בה שנויא אחרינא משמיה דרבי יצחק בן אלעזר כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת ויש אומרין שלכך לא הביא התלמוד כאן אותו פירוק מפני שאינו הלכה ואינו נכון דהא אמוראי טובא שקלי וטרו ביה התם אבל הנכון דההוא פירוקא לא אתמר אלא לענין מתניתין דהתם ולמישרי בה בכרכום של מלכות אחרת אבל לענין יין נסך הכל מודים בדרב מארי דלעולם דלנסך אין פנאי לא שנא כרכום של אותה מלכות לא שנא בכרכום של מלכות אחרת ולכך לא הביאוה כאן וכדכתיבנא התם בארוכה בס״ד.

מתני׳ האומנין ישראל ששלח להם גוי חבית של יין נסך בשכרן עד שלא נכנסה ברשותן מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. פר״שי ז״ל דהא לא קנו לה והוא אינו חייב להם אלא מעות ותניא לעיל ישר׳ שנושה בגוי מנה מכר עבודה זרה והביא לו יין נסך והביא לו מותר ע״כ וק״ל דאדרבא כיון שהם אומרים לו תן לנו את דמיה הרי הם כאלו אומרין לו מכור אותה ותן לנו דמיה דקתני התם בסיפא שהוא אסור מפני שרוצין בקיומו ואם נפשך לומר דכיון שאין היין אפותיקי להם והוא אינו חייב להם אלא מעות לרישא דמכר והביא לו מדמינן לה הא פרישנא התם דלא שאני לן בין שהיה להם אפותיקי או שאין שם אפותיקי דסוף סוף רוצין הם בקיומו כשהרויחים לו זמן עד שימכרנה ועוד היכי לא פשטינן מהא מתניתא דדמי עבודה זרה ויין נסך ביד גוי מותרים ולא פרכינן מינה לאביי ולאותן אמוראים שהם סבורין בפ״ק דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרים לפי מה שפר״שי ז״ל שם לכך יש לפרש דהכא לא סוף דבר תן לנו את דמיה ממש אמרו לו אלא לומר שיתן להם שוויה לאלתר ואולי לא פסקו עמו שכר ועתה הודיעו לו שהם מתרצין בשוויה וכשתמצא לומר דדמי עבודה זרה ביד גוי מותרין אף דמיה ממש יכול ליתן להם כדברי רש״י ז״ל אם מכר ונתן להם לאלתר או אפילו לאחר זמן שלא ברצונם וכדכתיב׳ התם.

ואפשר כי לזה נתכוון ר״שי ז״ל ואף לפי׳ הר״אבד ז״ל שפירשו בשעשו מלאכה אצל ישראל ואותו ישראל אמר לגוי צא ופרעם והלך הוא ושגר להם חביות של יין כך יש לפרשה כמו שאמרנו אלא שיש לפי׳ ההוא סמך קצת ממה שהביאו בגמרא על משנתינו שמעתא דאומר לגוי צא והתפס עלי מנת המלך.

גמרא אמר רב יאודה אמר רב מותר לאדם לומר לגוי צא והתפס עלי מנת המלך. פי׳ ר״שי ז״ל מנת המלך ארנונא שהיו נותנין מתבואותיהם ובהמותיהם עישור למלך וישראל זה שחייב ליתן יין למלך מותר לומר לגוי הפס עמי ואף על גב דיהב גוי יין נסך וקא פרע מאסור הנאה כיון דהוה מצי לסלוקי לשלוחיה דמלכא בזוזי כי יהיב ליה גוי יין נסך שלוחיה דישראל הוא עד כאן ואמרינן דפול תחתי לאוצר המלך אסור דהאי לישנא משמע היה במקומי וכל מאי דיהיב גוי דמי כאילו יהביה ישראל דהא במקומו הוא והא דמיא למאי דאמרי׳ בסיפא אבל אומר לו מלטני מן האוצר דאפשר לסלוקי בזוזי הלכך לא הוי שלוחיה למיהב ליה יין ע״כ ונראה מדבריו ז״ל דבמקום שהחק קבוע בענין שאי אפשר לסלק במעות אל הממונה אסור לומר לו מלטני או תפס עלי אבל מדברי הר״אבד ז״ל ורבינו הר״מבן ז״ל נראה שאף בזה מות׳ דהא איהו לא סגדיה שליח כלל אלא שנסכם עמו שיפייס או יסלק את הדרך במה שיוכל ואפילו בדברים או פיוס וקבלנות הוא שקבל עליו וכן דעת רבותי וכן הדברים נראין ואיכא דקשיא ליה מההיא דתניא בריש פרקין שאם אמר לחמריו ופועליו צאו ושתו ואני פורע חושש להם משום יין נסך ואוקימנא בשנשא ונתן או שהקדים לו דינר לחנוני הא לאו הכי אף על פי שאמר לחנוני פול תחתי מותר דהתם נמי בפול תחתי דמי שהרי חייב להם מזונותי׳ ויש שתירצו דהכא במאי עסקינן כשהקדים לגוי מעות דהכי אמרינן בירושלמי לא יאמר אדם לגוי הילך מאתים זוז ושקול עלי לאוצר אבל אומר לו פרשני מן האוצר ואין תירוץ זה נכון בעיני כיון דבמתניתא דגמ׳ דילן לא הזכירו מעות ועוד דבלא מעות נמי הוי כשלוחו כשאומר פול תחתי כדפר״שי ז״ל והירושלמי אורחא דמילתא נקט אבל הנכון בזה מה שתירץ הר״מבן ז״ל דהתם אין בעל הבית חייב לתת לפועליו יין ממש אלא שיתן להם דמי מזונות והם יעשו כרצונם ויקחו בהם מה שירצו ולפיכך אין שם צד שליחות שיפרע חוב בנתינתו של חנוני באיסורי הנאה אלא שחשו לתפיסת איסור דמי יין נסך או דמי שביעית מעתה אפילו אמר לחנוני תן להם מזונות שאני חיי׳ להם אין כאן פול תחתי ליין נסך כלל אף על גב דיהיב להו יין נסך מה שאין כן בזו שהוא חייב לתת יין ממש למלך דאפילו אפשר לסלוקי בזוזי עיקר החיוב יין הוא וביין הוא נפטר הילכך כשאומר לגוי פול תחתי הרי מניחו במקומו וזה ברור וק״ל כי אמר ליה פול תחתי מאי הוי דהא אין שליחות לגוי כדאיירי בפרק איזהו נשך וכל שאין כאן שליחות מגרמיה הוא דעבד ויש לומר דכיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע לגוי דמי היין שנתן על פיו ובשליחותו הרי הוא כפורע חובו ביין נסך כנ״ל. ויש שפירשו הא דרב יאודה ודמתניתא שהמלך כשיש לו יין הרבה הוא מצוה לאנשי המדינה ליקח ממנו בעל כרחם כל אחד דבר ידוע כפי מה שהוא בדמים ידועים ואם אמר ישראל לגוי פול תחתי לאוצר כלומר שיקבל הוא מה שגזרו עליו לקבל הרי זה אסור שהרי כיון שכתבו עליו בבית המלך מדות ידועות מאותו היין הרי הוא כשלו ועליו לקבלו בעל כרחו והוי כאילו מוכרו לגוי ההוא שאמר לו פול תחתי אבל אם אמר לו מלטני מן האוצר מותר לפי שזה הולך ולקחו לעצמו וקבלנות הוא שקבל עליו כדרך שכתבנו לפירוש הראשון וגם הפי׳ הזה נכון וגם הירושלמי מתפרש יפה על הדרך הזה אבל לשון מנת המלך בעלמא אין רגילין לאומרו אלא על דרך הפירוש הראשון כדאיתא בבבא בתרא אלא שלשונות הרבה יש בתלמוד שפירושם מתחלף ושני הפירושים הללו דרך אחד להם בעיקר הדין ושניהם אמת ומצאתי בתשובה שאלה לרבינו הר״מבן ז״ל שדקדק מכאן דגוי דנושה בישראל אלף זוז ועליו לפרעם לו לזמן קבוע ובא ישראל אחר תוך הזמן ואמר לו תן לי ת״ק דינרי׳ מן החוב ההוא ואני אמלטך מן הגוי המלוה לזמנו שהוא מותר ואין כאן אגר נטר לי דהא קבלנות הוא שקבל עליו לסלק האריה ההוא מעליו במה שיוכל ואפילו בדברים ואין כאן הלואה וזהו גם כן מה שאמרו בירושלמי שאמרנו וכן לא יאמר אדם לחבירו הא לך מאתים זוז ושקול תחתי לאומנות המלך כלומר שהיתה עליו מלאכה לעשות למלך לזמן הגורן ששכר פעולת׳ ארבעמאות זוז והוא אומר לחברו הא לך מאתים זוז ופול תחתי לאומנות ההיא דהא הלואה ואגר נטר לי וכאותה שאמרו בפרק השוכר את הפועל שלא יאמר לו הילך דינר לעשות עמי לגורן ולגורן יפה סלע ושמ׳ מינה שאם אמר לו מלטני מן האומנות מותר דומיא דאידך דיין נסך דתני בהדה עד כאן תורף דבריו ז״ל וכן ראיתי לגדולי׳ עושים מעשה על פי התשובה הזאת וכן הדברים מוכרעין ממה שכתבנו בפרק איזהו נשך בס״ד ודוק.

מתני׳ המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרי׳ מדד עד שלא פסק דמיו אסורין ומסקינן בגמרא דגוי קונה במשיכה או בכליו ולא במעות ולעולם אין משיכה ולא שום קנין קונה אלא לאחר פסיקת דמים אלא במידי דקייצי דמיה הילכך כל שמדד לו בלא פסיקת דמים ונעשה יין נסך הרי הוא ברשות ישראל כדמעיקר׳ ואסור לו ליטול ממנו מעות ואף על פי שהקדימם לו דהוי ליה כיין נסך דישראל שהם אסורין אבל כשפסק דמים קודם מדידה הא קנייה גוי במשיכה או בהגבהה ומכי מטי לאוירא דמנא קניה וכי נגע ביה בתר הכין לדידיה נגע וישראל דמי היתרא נגע כל זמן שלא נגע בו גוי קודם שהגיע לאויר כליו ואפילו היה זה ברשותו של ישראל דהא קיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח כדפר״י בבבא בתרא וכל שכן היכא דנקיט ליה גוי בידיה דקנייה מדין הגבהה הילכך מותר לו ליטול דמיו מן הגוי גם לאחר מדידה וכל שכן אם לא נגע בו גוי לאחר שהיה בכליו עד שפרע לישראל דהא קיימא לן דנאדות הגוים וקנקניהם ויין יש׳ כנוס בהם אין אסורן איסור הנאה ואף על פי שהיה יין נסך בכליו של גוי דסוף סוף הא קיימא לן דיין ביין ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו וכל הדברים האלו בשמדדו ישראל אבל מדדו גוי לעצמו בזה יש לחלק דלמאן דאמר דכחו של גוי אוסר בהנאה ואפיל׳ מאי דלא נפקא לברא אם כן מיד שהתחיל גוי למדוד ולשפכו לכליו נאסר הכל מקמי דמטי לאוירא דמנא ודמיו אסורין אלא אם כן נתכוון לקנות בכליו של ישראל והגביה המדה קודם שישפוך ממנה דהא ודאי הגבהה בכליו של מוכר קונה היא ללוקח אפילו ברשות מוכר שהגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר ולמאן דאמר דכחו של גוי אינו אוסר לעולם אלא בשתיה גם בזה דמיו מותרין ואף עפ״י שמדד הגוי לעצמו עד שלא הגביה מדה לקנותה. וכן למאן דאמר דכחו של גוי אוסר בהנאה במאי דנפק לברא בלחוד כדברי רב ששת לקמן גם בזה דמיו מותרין ואפילו למאן דאמר נצוק חבור שאין נצוק אלא כתערובת והא קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר יין ביין בסתם יינם ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו וכל שכן למאן דאמר דנצוק אינו חבור ודוק ולדידן הא ודאי הלכה כרב ששת ונראה שעל אחד מן הדרכים האלו סמכו ר״ח והר״אבד ז״ל שפירשו משנתינו אפילו בשמדדו גוי ומתוך דברינו אתה למד לדברי הכל כי מה ששנינו מדד עד שלא פסק דמיו אסורין שאין זה אלא בשנגע בו גוי הא אלו לא נגע בו גוי דמיו מותרין ואפילו היה היין בכליו של גוי אליבא דרבן שמעון בן גמליאל וכל שכן אם לא היה בו יין.

גמרא אמר אמימר משיכה בגוי קונה. פירוש משיכה לבדה בלא מתן מעות והכין נמי הלכתא לא שנא גוי לישראל ולא שנא גוי מגוי או גוי מישראל וכדמוכחא סוגין.

תדע דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו. פר״שי ז״ל בלשון ראשון דורונות ויש שפירשו בתוס׳ דהני דורונות לאו לשם מתנה הן דאם כן פשיטא דמשיכה קונה במתנה לדברי הכל דאין כאן כסף לקנות בו ולא נחלקו אלא במקום שיש דמים אלא ששולחין אותם לשרי המלכות כדי שיפקחו בעסקיהם דהוה ליה כמכר ואין זה נכון דהא לקמן פשטינן לה לדאמימר מגזלו של גוי דקניה במשיכה והתם ליכא מעות ומכל מקום לשון פרדשני אינו לשון דורון אלא לשון שר כדאמרינן התם האי דשנא להוי דשנא להאי פרדשנא דאלמא דורון נקראת דשנא והשרים הנוטלין אותה נקראין פרדשני וקאמר שדרכן של פרסאי לתת דורונות לשרי המלכות לפקח על עסקיהם והם מאחרין לפקח אותם ואף על פי כן אינם חוזרין בהם וקא ס״ד דמדינה הוא דלא מצו הדרי בהו דהא קנו להו במשיכ׳ ואף על פי שלא פקחו עדין שהפקוח ההוא דמי הדורון שקבלו ואף על גב דאנן בדינא דאורייתא קיימינן מייתי אמימר מן המנהג שלהם כעין סמך דגמרי ומקנו במשיכה ור׳ אשי דחי לה דאפי׳ סמך ליכא דההו׳ משו׳ רמות רוחא הוא דעבדי ואיכא דמקשי ולמאי דס״ד דאמימר יקנו בכסף דהא לא סגיא דלא יהבי להו זוזי ואפילו הכי לא הדרו בהו ויש שפירשו דאמימר אף משיכה בגוי קונה קאמר והוא הדין לכסף וכן דעת רבי׳ הר״מבן ז״ל אבל אינו מתחויר.

והנכון בעיקר קושיין דכל היכא דיהבי להו כסף שכירות גופם הוא דחשיב ואין המעות נקנות אלא קונות ושכירות גופו דכ״ע בכסף דהא עבד כנעני וגוי נקנים בכסף אבל כשהדורון הוא של מטלטלין הדורון הוא הנקנה וכברירנא בריש פרקין גבי אתנן זונה כנ״ל.

רב אשי אמר משיכה בגוי אינה קונה. פי׳ אלא מעות לבדם ויש שפירשו דפלוגתא דאמימר ורב אשי בפלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן שנחלקו בפרק הזהב גבי ישראל לחברו דרבי יוחנן סבר מעות קונות וריש לקיש סבר משיכה מפורשת מן התורה הילכך לרבי יוחנן דאמר מעות בישראל קונות גוי קונה במשיכה דדרשינן לעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה ולריש לקיש דאמר ישראל במשיכה גוי בכסף ואם תאמר אם כן היכי פרכינן לקמן לרב אשי מדרבי יוחנן דאמר בן נח נהרג על שוה פרוטה דהא רב אשי לית ליה דרבי יוחנן וכריש לקיש אמרה למילתיה ויש לומר דקים להו דההיא דרבי יוחנן הלכה היא וכולי עלמא מודו בה ומיהו אין פי׳ זה נכון חדא דהא לא אתמר התם והכא דתהוי הא כפלוגתא דהתם ועוד היכי מסתייע רב אשי ממאי דאמר רב להנהו סבוואתה דהא רב כריש לקיש סבירא ליה כדאמר התם קרא ומתני׳ מסייעי׳ לריש לקיש.

ועוד מנא לן הכרח דלהוי קנין גוי הפך קנין ישראל דילמא דרשינן בעמיתך בחדא הא לגוי בין בזו ובין בזו או בשתיהן דוקא ועוד דלמאן דאמר גזלו של גוי אסור אפשר לומר דקנין גוי וישראל שוין במטלטלין והאי לעמיתך נדרש להונאה לעמיתך אתה מחזיר הונאה ולא לגוי דהכי אמרינן התם בבכורות על הא דאמימר.

ולאמימר דאמר משיכה בגוי קונה הניחא אי סבר לה כרבי יוחנן אלא אי סבר לה כריש לקיש לישראל במשיכה ולגוי במשיכה לעמיתך למה לי ופרקינן לעמיתך אתה מחזיר הונאה ואי אתה מחזיר הונאה לגוי ואמרי׳ הניחא אי סבר גזלו של גוי אסור אלא אי סבר גזלו של גוי מותר קרא למה לי השתא גזלו מותר הונאה מבעיא ואמרינן ע״כ כרבי יוחנן ס״ל פי׳ למאן דאמר גזלו של גוי מותר מעתה כל היכא דאמרת גזלו של גוי אסור שפיר יש לדון שיהא גוי וישראל דינן שוה כמטלטלין ואף על גב דשמעינן ליה לרב אשי כב״ק גזלו של גוי מותר דלמא ההיא לבתר דפשטינן הכא המסקנא דמשיכה בגוי קונה וק״ל נמי כרבי יוחנן דמעות בגוי קונות. ודרשינן לעמיתך לענין קנינם שאינו שוה ס״ל דגזלו של וגוי מותר אבל מעיקרא שהיה משוה אותם דריש לעמיתך האונאה וסבירא ליה דגזלו של גוי אסור כללו של דבר כיון דאפשר לדון כן אין לדון ולומר דתיהוי האי דהכא כפלוגתא דהתם ממש מדלא פרישנא בגמרא.

אמר רב אשי מנא אמינא לה מדאמר להו רב להנהו סבוואתה כו׳ עד ואי ס״ד משיכה בגוי קונה יין נסך לא הוי עד דנגע ביה. פי׳ יין נסך גמור דאסו׳ בהנאה לא הוי עד דנגע ביה דכלים של גוים ויין ישראל כנוס בהם מותר בהנאה ולא היה דרכן שיגע בו גוי אלא לאחר מדידה אבל לאחר מדידה נוגע בו לאלתר ומפני שאין משיכה קונה אלא מעות אי לא מקדמי למישקל זוזי קודם מדידה או לא זקפי להו מלוה על הגוי כי נגע ביה גוי והוה ליה יין נסך ברשותה דישראל נעשה יין נסך ואסור לקבל דמים אפי׳ מההוא גוי דנסכיה כיון דמדעתיה דישר׳ נסכיה ולא מבעיא אי פרע גוי בתר נגיעה לאלתר בעוד שהיין בעולם אלא אפלו זקפי להו במלוה ולא פרע אלא לבתר דשהי ליה אסור דהא לא אשנה הכא רב תקנת׳ אלא לאוזופי להו זוזי קודם מדידה ואף על גב דדכותא בפירות שביעית מותר ביין נסך אסור וכדכתיבנא בריש פרקין דשאני יין נסך דכל גרמא שלו אסור ולא גריעה הא מגרמא דעלמא.

אי דקא כייל ורמי במנא דישראל הכי נמי הב״ע דכייל ורמי במנא דגוי. פי׳ במנא דגוי שיש בו יין נסך כדפירש במסקנא דהא מקמיה משיכה אקניה נעשה יין נסך באותו תרעובת ולית לן דרבן שמעון בן גמליאל דאמר ימכר כולו לגוים וכדאיתא המסקנא ואם תאמר וכיון דהאי מקשה סבר דמשיכה קונה ולא מעות וקא מוקים לה בשנעשה יין נסך קודם משיכה אם כן מה הועיל הקדמת המעות שאמר רב דהא כיון דמעות אינם קונות פקדון נינהו גבי עד גמר משיכה וכי זכי בהו לאחר משיכה שנעשה גבי יין נסך דמי איסורא שקיל. יש מתרצין דהאי מקשה סבר דאף על גב דמעות אינן קונות כי מקדים להו הוי להו בתורת הלואה ולאו פקדון נינהו גבי מוכר אלא הלואה ואפילו היכא דאיתנהו בעין ברשותיה ואין זה מתחוור יפה לכל הפירושים ז״ל לפי מה שכתבנו בפר׳ הזהב אלא דודאי אי מצריך להו הוו הלוא׳ הא כל היכא דאיתנהו בעין פקדון נינהו.

ולפי אותה שיטה אין לנו אלא לומר דתלמודא סבר השתא דדילמא רב סבר דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה ואילו רמי במנא דיש׳ לא היה צריך הקדמת מעות דקני במשיכה אבל משום דכייל ורמי במנא דגוי הוצרך להקדמת מעות וקונה בכסף.

וסבירא לן דהכי דרשינן לעמיתך בכסף או במשיכה הא הא לגוי בין בזו ובין בזו ומאן דאמר דרב סבר דגוי אינו קונה במשיכה עליו להביא ראיה דמהא ליכא למשמע מינה ואפי׳ תימא דאמימר נמי סבירא ליה דגוי אינו קונה אלא בחדא הא ל״ק דתלמודא מדחא דחי ואזיל השתא דחי הא דרב כדאמרן ולקמן פריך באנפי אחריני אזיל הכא מדחי ואזיל הכא מקשה באנפ׳ אחרינא. זו שיטת התלמוד ככל מקום וכל שכן לפי׳ שפירשו דאמימר נמי הכין סבירא ליה וכדעת הר״מבן ז״ל. ויש שמביאין ראיה מכאן דהגבהה בכליו של מוכר קונה ללוקח דהשתא מדין הגבהה אתינן עלה עד דאמרינן בסמוך ותקני ליה כליו ואפי׳ הכי אמרינן דאי כייל גוי במנא דיש׳ קני והדין אמת כדכתיבנא בפרק הספינה אבל אין זו ראיה דדילמא הכא לאו מנא דישראל מוכר קאמר אלא לכלי כשר שאין בו עכבת יין קרי מנא דישראל וכן דחה מורי הר״שבא נר״ו.

סוף סוף מכי מטי לאוירא דמנא קנייה יין וכן כו'. נראה ודאי דכלי מאי דאמרינן בתר הכי לאו לישנא דרב אשי הוא אלא שקלא וטריא דעבד תלמודא לפרושי האי דחויא דדחו ליה לר״א דהכי קאמרינן הכא במאי עסקי׳ בדכייל במנא דגו ואיכא עכבת יין אפומא דמנא ולית לן דרבן שמעון בן גמליאל והיינו דמשני בחד גוונא והדר משני בגוונא אחרינא דמעיקרא משמע לן בדמנח אחרינ׳ והדר אמרינן דאיכא עכבת יין הפומא דמנא ואפי׳ נקיט ליה בידיה. וזו שיטת התלמוד לסתום ולפרש הדברי׳ בפרט כדי להגדיל תורה ולבאר דינין וכן היה אומר מורי הר״א הלוי ז״ל.

הא דאמרינן דמכי מטי לאוירא דמנא קנייה והשתא הוה ס״ד דמדין הגבהה קאמרינן וכדמוכח בסמוך דאמרינן ולקני ליה כליו. ק״ל היאך קונה מדין הגבהה כי מטי לאוירא דמנא דהא לא עבד כלום ואין הגבהה קונה בשום מקום בלא שום מעשה או שקורא לה והיא באה שהוא כמשיכה או כההיא דפיל בחבלי זמורו׳ או כההיא דזיל טרוף הקן דלגבהו ואנן אמרינן דאי דנקיט ליה גוי בידיה הכי נמי ולא משמע דלתמר הא בדרך דחיה אדרבא אם איתא הוה ליה למימר ותסברא דהגבהה כזו קונה ויש לומר דכיון דאויר שסופו לנוח כמונח דמי ואילו נח חשיבה הגבהה ומעכשיו הוא מיישר הכלי יפה בענין שיבא היין לאוירו ולא ישפך לחוץ הא חשיב לן מעשה לקנות בו מדין הגבהה כנ״ל וצ״ת. והא דאמרינן יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא דמשמע דמכי מטי התם הוי יין נסך לאו משום גופו של כלי דההוא אין איסורו איסור הנאה אלא דמשמע לן דמנא דגוי דאמרינן היינו שהיה בו יין של גוי וכדפרישנא לעיל.

וקתני ליה כליו. פי׳ מכי מטי לאוירא כדאמרינן מעיקרא ותדע דאיצטריך לאוקומה בדאיכא עכבת יין הפומא דמנא וקשיא ליה להר״אבד ז״ל הא דאמרינן במסכת גטין שתי קופות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו וזרקו לה אף על פי שהגיע לאויר פנימית אינה מגורשת דהא לא נח ופרכינן וכי נח מאי הוי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ומתרץ לה בשאין לחיצונה שולים. אלמא אין אויר כלי קונה עד שינוח ותירץ דשאני גט דמידי דמנטר בעינן דומיא דידה ובאויר כלי לא מינטר שאין מחיצות כלי עשויות לשמור מאוירן אבל לענין קניה מדמטא לאויר כלי קנה ובגט נמי מדמטא לאויר חצר דמנטרא מגורשת כדאיתא התם עד כאן ואין חילוק זה נכון בעיני דמנא לן לחלק בין אויר כלי דגט לאויר כלי דקנין דבקנין נמי כליו מדין ידו או מדין חצרו אתא בא דהוי מידי דמנטר והנכון יותר דשאני התם דגופה חיצונה שלו ומבטל באויר פנימית לקלוט האויר לעצמו וכן פירשנוה שם בתוספות.

הכא במאי עסקי׳ דאיכ׳ עכבת יין הפומא דמנא דקמא קמא אינסיך ליה. פירוש דזמנין דאיכא הכי יש למדין מכאן דהשתא סבירא ליה דמעות קונות גם כן דאי לא כי מקדים ליה דינר מאי הוי אפילו תימה דמעות הלואה הם אצלו מכל מקום הרי הוא רוצה בקיומו של יין שהרי הגוי יכול לחזור בו עד שימדוד ויקנה במשיכה כדקיימא לן כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי׳ בסאה אחרונה וזו ככר דחה אותה מורי הר״שבא נר״ו שלא אמרו דכור בשלשים יכול לחזור בו אלא בשלא נתן מעות וכדפרישנא התם בס״ד.

הלוקח גרוטאות מן הגוים כו׳. עד ואי ס״ד משיכה קונה אמאי יחזיר והתם בבכורות פרכינן איפכא דמקשינן מסיפא למאן דאמר דמעות בגוי קונות דאם כן כיון שנטל מעות למה לי משך ומשמע דהמקשה גופיה סבר הכא והתם דהאי תנא סבר שאין הגוי קונה אלא בשתיהן ולעמיתך בחדא הא לגוי בשניהם דוקא ואזיל הכא פריך להאי מרישא ואזיל התם פריך להאי מסיפא וזו שיטת התלמוד במקומות הרבה וכן פירש הר״מבן ז״ל.

לדידי נמי אף על גב דהקדים ליה דינר לא פסק לא סמכה דעתיה.

ונראה דמאן דמותיב לה סבר דבמשיכה הוא דלא סמכה דעתיה אבל במעות סמכה דעתיה מכיון דהקדים זוזיה לוקח מקמי דלשקול מידי ומוכר נמי גמר ומקני בההיא הנאה. תא שמע דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בן נח נהרג על פחו׳ משוה פרוטה פר״שי ז״ל בן נח שגזל מישראל פחות משוה פרוט׳ אף על גב דגבי ישראל לאו ממונא הוא דקא מחליה עליה גבי גוי ממונא הוא ובני נח נצטוו על הגזל בסנהדרין ואזהרה שלהן זו היא מיתתן ואין צריכין התראה ולא נתן להשבון דלא מחייב לאהדורה לישראל דקא מחיל עליה עכ״ל ויש סתירה בלשונו לכאורה דמעיקרא כתב דגבי ישראל מחליה אבל גבי גוי ממונא הוא דילמא לא מחיל ישראל עליה והדר קאמר דלא מחייב לאהדוריה דקא מחיל עליה ויש לומר דהכי קאמר דגבי ישראל לאו ממונא הוא כלל ומשעת גזלה מחליה עליה ולא חשיב גזל כלל אבל לגבי גוי ממונא הוא דהנהו לא מחלי אהדדי וישראל נמי קפיד עליה למיחשביה גזל אלא דלבתר הכי מחיל עליה דלא לוקמיה בדינא עליה כנ״ל.

וק״ל ואמאי לא פרכינן מגזל דגוי ואפילו משוה פרוטה דתניא דנצטוו עליה. ויש לומר דאף על גב דתניא דנצטוו בכך לא קתני דנהרגין עליו ופלוגתא דאמוראי היא על איזה מהן נהרג כדאיתא התם ואף על גב דמסקנא היא דעל כלן נהרג הא דרבי יוחנן עדיפא לן דמפרשה כולה בהדיה ולא עוד אלא דלמאי דס״ד השתא מסתייעא קושיין מדקתני ואינו נתן להשבון דס״ד דהכי קאמר דלא מחייב לאהדוריה כדפי׳ ר״שי ז״ל דאלמא קנייה אלא דניחא לן למפרך מדקתני נהרג ותדע דכי דחינן לה בנהרג משום דצעריה לישראל אצטרכינן לשנויי סיפא דמאי לא נתן להשבון כנ״ל.

ולמאי דס״ד השתא הא דקאמר ולא נתן להשבון דוקא בהא דפחות משוה פרוטה אבל כי דחינן דאינו בתורת השבון קאמר על כל גזל קאי ואפילו שוה פרוטה וכן פר״שי ז״ל.