Ritva on Chullin 115 ריטב״א על חולין קט״ו

אמר קרא היא קודש ואין מעשה קודש. וא"ת ודלמא אתא קרא למישרי בהנאה אבל באכילה אסור משום לא תאכל תועבה וכדפרכינן ליה גבי כלאי זרעים וי"ל דלהיתר הנאה כתיב לכם שלכם תהא: וכי כתיב קודש הוא למישרי אף באכילה:

חורש בשור וחמור בחוסם פי פרה ודש בה ליתסרו דתועבתי לך היא. פירש"י ז"ל שתהא החרישה והדישה שנעשו על ידם אסור ואלו שור ופרה גופייהו שהיו מותרין ליכא למימר שיאסרו מפני שנעבדה בהם עבירה גרס' רש"י ז"ל ומה שבת דהחמירו אמר' היא קודש ואין מעשי' קודש הני לא כ"ש ע"כ:

וא"ת א"כ בשר בחלב נמי לישתרי מהאי ק"ו וכ"ת דהא כתיב לא תאכל כל תועבה לבשר בחלב. א"כ מאי הדר פרכי' מכלאי זרעים מאותו ואת בנו ושלוח הקן ניעבד ק"ו כי הכא. תירץ רש"י ז"ל דסברא הוא לאוקמי קרא דכל תועבה לבשר בחלב שהוא עצמו אסור ואכיל המתועב גופי משא"כ בחורש וחוסם שאינו אוכל אלא הדבר שבא על ידה. וילפינן משבת ק"ו להתירא דמעשה הבא מכח שבת קדוש ואפ"ה מותר באכילה והיינו דפרכי' שפיר מכלאי זרעים ואותו ואת בנו שנעשה בגופם האיסור ודמי' לבשר בחלב שבא לאכול הבש' עצמו שנתערב. ואי נמי דבדין הוא דמצי למימר בכל הני מה שבת דחמיר' וכו'. ומיהו מידי דמשכח פירוק' מגופי' להיתרא לא יליף מאחרינא ע"כ. וקשה לפי שיטה זו מעשה שבת למה לא יחשב תועבה כמו בשר וחלב בעצמו וכ"ת משום דבשר וחלב ניכ' האיסור והתיעוב וכו' מש"אכ במעשה שבת וחורש וחוסם והשתא היינו דפרכי' מכלאי הכרם ומיהו קשה מאותו ואת בנו ושלוח הקן ומאי דתירץ ז"ל דבדין הוא דמצי לומר מעשה שבת יוכיח מיהו קשה דקארי ליה מאי קארי ליה דהא דמיא למעשה שבת ועוד קשה לפי זה היכי עבדי' בנין אב ממעשה שבת דאיהו לגופי' בלחוד יצא להיתרא דשריי' קרא ואידך כולהו הרי קם בכלל לא תאכל כל תועבה. ויש גרס' אחרת בספרי כולם דכי פרכינן מחורש וחוסם הכי מתרצינן ק"ו ומת לגבוה שרי להדיוט אסור ולגבוה מנלן דשרי דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה. ולהאי גרסא כי פרכינן דליתסרו השור והפרה עצמה שנעבדה בהם עבירה דאלו המעשה הבא על ידם ליכא למיסר כיון שהם עצמם לא נתעבו. ופרקינן דאשכחן שהשור ופרה הללו מותרין לגבוה אע"פ שנעבדה בהם עבירה מדכתיב את כל אלם. וכיון דכן ק"ו דשרי להדיוט. ומיהו מהאי קרא ליכא למעוטי אלא בעלי חיים דומי' דמעוך וכתות דמישתעי בי' קרא ושלוח הקן נמי ליכא למשמע מהכא דקרא בבהמה משתעי ולא בעוף. וא"ת ולמה ליה למשרי לגבוה מאלה. תיפוק ליה מדאיצטרך קרא למיכתב מן הבהמה ומן הבקר למעוטי נרבע ונעבד ונ"ל דהתם בתר דכתיב אלה להיתרא הוא דדרשינן ליה הכי. ופריך בגמרא כלאי זרעים ליתשרי ומשני מדגלי רחמנא בכלאי הכרם פן תקדש מכלל דבכלאי זרעים שרי וכו' וא"ת ודלמא לא אתי למעוטי כלאי זרעים משריפ' דדוקא בכלאי הכרם אמרינן תוקדש תוקד אש אבל אל בכלאי זרעי'. וי"ל דא"כ לימא קרא פן תשרף אמאי אמר רחמנא פן תקדש ודאי לאסרו בהנאה כקדש ואכולי' פן תוקדש מיעט רחמנא כלאי זרעים:

מדאסר רחמנא כלאי בהמה לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. וא"ת ודילמא כי איצטריך קרא לגבוה לאסרוה קדשה ולבסוף הורבעה כדאמרינן בפרק כל האיסורים דאיצטרך למיסר טרפה לגבוה להיכא דהוקדש ואח"כ נטרפה. וי"ל דהא ליתא דעל כורחין אי איתא דהא בכלל מה שתעבתי. אפי' כשהוקדשה תחלה אית לן למיסר נמי. והיינו טעמא דאותו ואת בנו דבסמוך. אי נמי מדלא חלק הכתוב בטרפה ה"ה בכלאים ומחוסר זמן:

מדאסר רחמנא מחוס' זמן לגבוה פי' מדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצ' ואמרי לעיל בפרק אותו ואת בנו שהכתוב נתקו ללאו לעשה. והא דאמרי' שלוח הקן ליתס' פי' שאם נטל האם מעל הבנים ע"מ שלא לשלוח תהא אסור' מיד באכיל' אע"פ ששלח דהא נעבדה עבירה ותעבתי לך הוא וכשנטלו ע"מ לשלחו פשיטא ליכא תועבתי לך כלל וקשי' ליה לרש"י ז"ל שהצפור שהיתה קודם לכן מותרת האיך תאסור מפני שנעבד' בה עבירה דבהא לא קאמר רב אשי שיאס' דבר שהיה מותר שנעבדה בו עבירה אלא בשקבל בו שום שינוי דא"כ החורש בשור ובחמור והחוסם פי פרה יאסרו השור והפרה. ואלו אנן לא פרכינן אלא מן היוצא מהן שיהא אסור כגון שבא לעולם ע"י עבירה. ופי' הוא ז"ל דה"ק שהצפור הזה כשהיתה על אפרוחיה נאסרה מיד מדכתיב לא תקח האם וא"כ ליתס' לעולם ואפילו שלחה דהא תועבתי לך הוא כשאמרתי לך לא תקח ואין צורך לכל זה לפי הפי' והגר' שכתבנו לעיל. ומהדרי' לא אמרה תורה שלח לתקלה והקשה בתוספ דבפ' האיש מקדש גבי צפור מצורע דדריש כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת ואת זה לא תאכלו לרבות השחוטה. פריך תלמודא ואיפך אנא ומשני רבין לא אמרה תורה שלח לתקלה ולמה קרא דכל צפור טהורה תאכלו להיתרא תיתי מהאי סברא לחוד כדאמרינן הכא וי"ל דכיון דכתב קרא לא תאכלו לאסו' האחת ה"א דאידך נמי אסורה דאיתקוש צפרים להדדי אי לאו דאיכא יתורא אחריני למשריי ולא דמי לכל תיעבתי לך דהכא דלא כהיב בהדיא על שלוח הקן:

ה"א באכילה פי' ואפי' לר' אבהו דשאני הכא דאסמכי' קרא אלא תאכל דם למיגמר מיני' דלא ליתס' בהנאה ורבי בהנאה מנ"ל נאמר כאן כי עם קדוש ונאמר להלן לא יהיה קדש' מה להלן אסור בהנאה פרש"י ז"ל דבעילה הנאה היא ותימי' מה ענין עם קדוש אצל לא יהיה קדש'. וי"ל דסמך כל דהוא הוי וה"ק כי עם קדוש אתה כשאתה מקדש עצמך מטומאה ומאיסור בשר וחלב שהאיסור נקרא קדוש ומיהו משום דלא הוי דרשא רוויחא בעי ר' קרא לאיסורי באכילה:

במה הכתוב מדבר בשני מינים פרש"י ז"ל פסולי המוקדשין שנפדו שני מינים הם. מותרים באכילה כחולין ואסורי' בגיזה ועבודה כקדשים. ומטעם זה פירשו בשמו ז"ל במס' מכות דהמרביע שור פסולי המוקדשים שלוקה גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופי' וזה תימא דמשום האי חשב כשני מינין א"כ כל שאסור באכילה ומותר בהנאה יהא חשוב שני מינים. ועוד שור של חולין יהא כלאים עם שור של מוקדשין. וזה לא שמעינן לכך הנכון כדפי' בתו' ז"ל שהוא שני מינים בגזירת הכתוב שאמור עליו כצבי וכאיל שהם שני מינים ושם הארכתי בס"ד:

ונאמר להלן ואנשי קדש וכו'. וא"ת ולילף מקודש דכתיב גבי קרבן ולילף מיני' בין איסור אכילה ובין איסור הנאה ולא בעי ק"ו דערלה. וי"ל דקודשת עם מקודשת הוי לן למידן ולא קדושת עם מקודשת חתיכה ובהנאה ילפינן ק"ו מערלה ופריך עלה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר פי' דאוסר הכתוב פריו ועיקרו ועלו. אע"ג דלר' יוסי סמדר מותר האי משום דלאו פרי הוא וכן קודם סמדר דשרי לרבנן כללו של דבר משהיה פרי ובא לכלל איסור לא היה לו כושר. וא"ת וליפרוך לכולהו קולא וחומרא ונימא מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו מכללם. תאמר בבשר וחלב שהותרו מכללם אבל חיה ועוף ובהמה טמאה. וי"ל דהא לא חשוב הותר מכללו כיון שלא היה מעולם בכלל האיסור דבמקום האיסור מיעטה קרא מדכתיב גדי. אבל חלב היה חשיב בעלמא הותר מכלל לפי שהיה נכלל בכלל כל חלב לא תאכלו וזה ברור: