Ritva on Chullin 2 ריטב״א על חולין ב׳

פרק הכל שוחטים
אלא הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין ה"נ וכו'. הכל נידרין לאתויי פחות מבן חודש דאע"ג דאינו נערך הוא נידר וגבי נודרין לא רבי מידי אלא דתניא לי' אגב נידרין:

טוב מזה ומזה. פי' מן הנודר ומשלם וכ"ש מן הנודר ואינו משלם שאינו נודר כל עיקר כי שמא מתוך שרגיל בכך יבא לידי בל יחל או בל תאחר: ואע"ג דקרא לא קאמר אלא משתדור ולא תשלם משמע לר' מאיר דאי משום הא פשיטא אלא ודאי ארישא סמוך משום דקאמר את אשר תדור בדיעבד שלם ואעפ"כ טוב אשר לא תידור משתידור לכתחלה שמא לא תשלם כלל או שמא לא תשלם בעתו. אבל ר"י משמע לי' קרא כפשטי' ולא נצרך אלא משום משתידור ולא תשלם אבל נודר ומשלם טוב משניהם. והא דכתיב את אשר תדור שלם לפי שא"א לומר לו שידור עכ"פ דלאו חובה הוא:

ואפילו ר"י לא קאמר אלא באומר הרי זו וכו'. והא אתיא כלישנא בתרא דפ"ק דנדרים דבלישנא קמא הא אמרי' דבנדר דוקא פליגי אבל בנדבה אפי' ר"מ מודה דשרי ובלישנא בתרא אמרי' דבנודב דוקא פליגי אבל בנדר אפי' ר"י מודה דאסור ולא שרי אלא באומר הרי זו והא דקתני טוב מזה ומזה נודר ומשלם תני נודב ומשלם ובשמעתין נקטי' להדיא כלישנא בתרא משום דמשמע לן דאיהו עיקר וא"ת ה"נ נימא מאי הכל נודרין נודבין וכר"י. וי"ל דאכתי מעריכין קשיא כדפרש"י ז"ל דההוא לא משכחת אלא באומר עלי שאלו צא אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי אלא שתפס ההעו' בידו ואמר הרי אלו לערכי לא נערך כי לא אמר כלום דה"ל כמו שאינו מחויב חטאת ואומר הרי אלו לחטאתי שלא אמר כלום והא דאמרי' התם שאם אמר הריני בערכי או הריני בערך פלוני שהוא חייב התם לפי שהאומר הריני נידון כאומר הרי עלי. ומ"ש רש"י ז"ל דלא משכחת לה אלא באומר הרי עלי לאו לשון עלי ממש אלא ענין עלי כלומר שמסבל עליו וז"ב: והקשה בתוס' דהתם בנדרים אמרי' לפום לישנא בתרא דנקטו הכא דאף באומר הרי זו לא אמר ר"י אלא במביא לעזרה ומקדישה וסומך עליה מיד ושוחטה כהלל ומוכח דר"מ אפי בכי הא לא שרי כדי שלא יבא לידי הרי עלי וא"כ איך אכלו ישראל בשר במדבר שהרי נזהרו בבשר התאוה ולא הותר להם אלא בשר נדרי שלמים או נדבותיהם ותירנו דהתם כיון דלא אפשרבלאו הכי מודה ר"מ, עוד הקשה דהא כתיב וידר יעקב נדר לאמר וההוא בעלי הוא. וכתיב וידר ישראל נדר וכו'. ועוד כתב נדרו ושלמו לה' וכו'. ותירצו שכבר דרשינן בב"ר מאי נדר לאמר אזהרה שיהיו נודרין בעת צרה וע"ז סמכו לנדור נדבות לעניים ביום הכפורים לפי שהוא בעת צרה למלאות חסרונות לעניים שא"א אלא ביום כנופייא:

והרמב"ן ז"ל היה מפרש דבר מכל דין שאין דברי ר"מ ור"י אלא בנודרין ונודבין קרבנות של רשות גמור דרך נדבה שלא לצורך ודומיא דערכין שהם רשות גמור ואין חפץ לשם בעולות ושלמים וערכין כל שיש בו חשש בל יחל אבל כל שהוא לצורך עצמם כההיא דמדבר וכן כל שרואה בעצמו שצריך לידור עולות ושלמים לשום לד כפרה או ריצוי השם מותר. וכן נראה ודאי שאם לא כן לפום לישנא בתרא לא משכחת מקריב עולות ושלמים לר"מ ונפלה קרבנות נדבה בבירא וכן אומר ז"ל דכל שהוא לדבר מצוה שרוצה לזרז עצמו פשיטא דשרי ואריך וכדנפקא לן בפ"ק דנדרים מדכתיב נשבעתי ואקיימה. והא דאמרי' כל הנודר כאלו בנה במה ונקרא רשע ההיא דברי הכל הוא ובנדרים איסור שקיומם חטא וכדמוכח התם ואף על גב דדריש התם אתיא חדלה מן וכי תחדל לנדור לפי שיש בכלל דכי תחדל לנדור אף נדרי איסור אבל כל שמועתינו דהתם אינו אלא איסור נדרים לכ"ע נמצאת לומר נדרי איסור אסורין לדברי הכל ונדרי הקדש בקרבנות נדבה ורשות גמורה פלוגתא ר"מ ור"י והלכתא כר"י ונדרי הקדש דלכפרה או של מצוה לזרוזי נפשי' א"נ בעת צרה מותרין לכתחלה ודברי הכל הוא:

וכל הכל לאו לכתחלה הוא פרש"י ז"ל וכי אין לך הכל שהוא לכתחל' וק"ל דהא רב אחא לא הוי אמר הכי אלא דאיכא מנייהו דיעבד כיון דכן ה"ה האי דהכא שפיר הוא דיעבד ונ"ל דאה"נ אלא דנקט לי' תלמודא לברורי מלתא משום דבעי' לומר אמסקנא דאיכא מנייהו הכין והכין:

והא הכל חייבין בסוכה פי' ברייתא היא והא דלא מייתי הכל חייבין בראיי' דהוי מתני'. משום דהכי נוהגין ומרגלא בפומי דבי מדרשא:

אמר לי' אנא שחיטתן כשרה קשיא לי פי' רב אשי אהדר הכי לרב אחא וש"מ דחיהו הוי דעבד' להאי קושיא בסתם התלמוד למדנו שסתם קושיות התלמוד הם של רב אשי וכי הוא ממסדר התלמוד וא"ת ואי אשחיטתן כשירה קשיא לי' אמאי אהדר הכי כדאקשי לי' רב אחא מהכל ממירין והכל מעריכין וי"ל דניחא ליה לאהדורי ליה אף לפום שיטתיה להגדיל ולהאדיר ולברר המשניות אגב אורחי' וכן דרך תלמוד כמו שתירץ מורי הרשב"א ז"ל:

תרתי דיעבד למה לי וכו' פי' רש"י ז"ל ואי מההיא דמסכת תמורה דקתני הכל ממירין דיעבד והדר קתני שאם המיר מומר התם לא קתני כי הכ' בהדי הדדי תרתי דיעבד הכל ממירין ותמורתן תמורה דמאי דקתני לא שהאדם רשאי וכו' לאשמועינן דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע"כ. והוצרך רבינו ז"ל לפי פירושו שכ' לעיל גבי כדקתני טעמא דאלו לפי' ר"ת ז"ל ל"ק מידי דהתם הכל מתפיסין בתמורה קתני:

וקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש. פי' שחייב מדרבנן להבדיל מכל טומאת הפסולות בהן ואשמועינן דאפ"ה בהא מותר הואיל שאינו אלא חששא לא הוי כהקדש וא"ת ודלמא אדרבא הוא גופא קמ"ל דלא כקדש דמי ומ"ה שוחט לכתחל' וי"ל דא"כ לא אשמועינן רבותא בהיתר שחיטתו אלא במאי דלא הוי הקדש ולי שנא דהכל שוחטין משמע דרבות' בשחיט' הוא דקמ"ל:

כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה ושוחט כדי שלא יגע בבשר ובמוקדשים לא ישחוט אף בסכין ארוכה שמא יגע בבשר פרש"י ז"ל דכיון דמוזהר מן התורה לשמרן שלא יטמאו כדתיב את משמרת תרומתי לכל חדשי בני ישראל דאלמא בעי משמר' גזור בהו רבנן משום לך לך אמרינן לנזירא אבל בחולין שנעשו על טהרת הקדש שאינו אלא מדרבנן לא וא"ת וכי נגע במוקדשים במה הוכשרו ליטמא דאי בדם שחיטה הא קיימא לן דדם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מכשיר כדאיתא לקמן במכילתין ובפ' כל שעה: ובשלמא למ"ד שחיטה מכשרת ניחא אבל למ"ד אין שחיטה מכשרת מא"ל וי"ל דהא אמרי' התם בשמעתין ולקמן במכילתין דחיבת הקדש מכשרתן והא דלא נקט טעמא שמא יבוא טמא זה לפנים לעזרה כדאמר בן זומא בפסחים שהנכנס למקדש אפילו טהור טעון טבילה ואסור לשחוט בסכין ארוכה שמא ימשך לפנים וי"ל דאפילו לבן זומא התם הוא בטהור אבל טמא מזהר זהיר והקשה בתוספות האיך אפשר לטמא לשחוט במוקדשין והלא אין שחיטת קדשים אלא בעזרה ואם הוא טמא מת הרי הוא אסור' לכנוס אפילו בחיל כדתנן במשנה ראשונה במסכת כלים החיל מקודש שאין זבין וטמאי מתים נכנסים לשם ואם הוא טמא שרץ הרי אסור לכנוס לעזרת נשים מיהת ואפילו טבול יום נמי וכדתנן התם בהדיא ועזרת נשים רחבה קל"ה אמות כדאיתא במסכת מדות ומנין לו סכין ארוכה כ"כ היאך יש לחוש כלל שמא יגע הא ודאי מלתא דלא שכיח הוא שלא גזרו בהו בשום מקום ותרצו דאלו מדאורייתא אפילו טמא מת מותר בכל מחנה לוי' דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחיצתו וכ"ש טבול יום שאינו אלא מדרבנן כדתניא החצר החדשה שחדשה בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לוי' וכי גזור רבנן בטומאה שאיר' בחוץ אבל בטומאה שא רעה בפנים והוא צריך להתעכב שם לצורך מצותו לא גזרו כדתנן במסכת תמיד אירע קרי בא' מהם ירד לו דרך מחיצה לבית הטבילה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים במדורת בית המוקד' והא מדורת בית המוקד בעזרה הוא וחצי' בקדש כדאיתא במסכת מדות וכהן זה שהוא טבול יום עומד שם עם אחיו הכהנים לצורך מצותו כדאמרן ועוד אמרו בתוס' דאפילו בטומאה שאירעה חוץ לא גזרו אלא במקום שמשמש כניסה ויציאה אבל מן הצדדין לא גזרו והב"ע מן הצד:

ורבינו הרמב"ן ז"ל כתב שאין אנו צריכין לכל דהכא בדין שחיטה איירי למי שהי' טמא והי' בפנים או שנטמא שם או שנכנס במזיד שהוא אסור לשחוט בקדשים:

ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה הקשה בתוספות מאי ארי' ברי לי דהא עזרה רשות הרבים כדאיתא בפ"ק דפסחים וספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. ותירצו דהתם בספק שקול אבל הכא קרוב הדבר שנגע מתוך שטרוד בשחיטתו ובכי הא לא אמרו ספיקו טהור וכדאמרינן בפ"ק דנדה גבי היה מתעטף בטליתו וטהרות וטומאות בצידו וכו'. ואם א"א לו אא"כ נגע טמא ומוכח התם דלא סוף דבר שא"א דא"כ פשיטא אלא שהיה קרוב ליגע וכן אמרו בתוספתא אם א"א אלא א"כ נגע ספיקו טמא אלמא לאו דוקא א"א וברשות הרבים עסקי' וא"ה ספיקו טמא מפני שקרוב לטומאה יותר מן הטהרה עוד תירצו דשאני שפק דגבי שמירת מוקדשים דכיון דבעי למעבד בהו שימיר ואפי' היסח הדעת פוסל בהם לא שרינן בהו ספק שימור וכן תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל וזה עיקר דהא ודאי בסכין ארוכה ספק שקול הוא ולא דמיא להאי דנדה:

שמא ישהו וכו' משו' דקתני תנא שמא יקלקלו לשון לכתחל' נקטי' נמי שמא ישהו ושמא ידרסו ושמא יחלידו והא דלא נקטי' נמי שמא יגרמו ושמא יעקרו משום דההיא מינכר:

וכולן ששחטו אהייא וכו' אלא אטמא בחולין פי' דלרבותא טמא בחולין נקט וכולן. ולא נקט ואם אבל אין ספק שהעיקר הוא משום חש"ו דעלה קאי והיינו דמוכחי מהאי סיפא דמתני דלא בעי כונה בחולין בשחיטה משום דחש"ו ולא בני כונה נינהו וקתני וכולן ששחטו וכו' אלמא פשיטא דלכ"ע וכולן ששחטו אחש"ו נמי קאי.

הא אמר לכתחלה נמי שחיט פי' לישנא קלילי נקיטי דטפי נמי הוה לן למימר הא אמרת לכתחל' נמי שחיט ואפי' בלא אחרי':

אלא אטמא במוקדשים בברי לי' סגי פי' ואע"ג דברי לי' קיל טפי מאחרי' רואין אותן והכי דייק לישנא דסוגיא ואף על גב דבעל דבר נאמן באסורי' ככל עד דעלמא קילותא דידי' הכא משום דאגב דטריד בשחיטה דלמא נגע ולאו אדעתי' אלא דק"ל דא"כ מאי האי דמתרץ דקתני סיפא היכי דליתי' גבן דנשיילי' דהא משום הא לא הוי צריך לאורוכי ולמתני סיפא דמרישא דייקי לה במכ"ש וי"ל דכיון שאין כאן אריכות לשון אלא דתני' וכולן במקום ואם שחטו אע"ג דלא צריך ניחא לי' למתני' לברורי כולי דיני' א"נ דדלמא הוי ס"ד דדוקא באומר ברי לי שלא נגעתי שיש בכלל עדותו שלא הסיח דעתו דאיהו ידע בנפשי' אבל הרואה אותו נהי דידע דלא נגע לא ידע שפי' אם הסי' דעתו קמ"ל דמהימן והראשון יות' נכון כנ"ל: