Ritva on Chullin 93 ריטב״א על חולין צ״ג

חלב שהבשר חופה אותו מותר פי' אפילו מדרבנן ונראה מפי' רש"י ז"ל שהוא השומן שתחת הבשר האדום סמוך לכסלים ויש מקומות שנהגו לאכלו בשור וכשב ועז כדכתיב בקר' בהדיא והכי איתא בפרק בהמה המקשה:

חיורא דתותי מתני אסור. פי' חלב שעל הכסלים בעיקרי המתנים סמוך לירך והמתני מכסין אותו והוא למטה להן וכשהטבח מפרק המתני' נראה אותו חלב ולפיכך אסור שאין הבשר חופה אותו מחיים כדמפרש ואזיל:

מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא פי' דקס"ד דאסורין לעולם מדין חלב קאמר והדר לי' דלא אסר להו אלא משום דמא וסגיא להו בחתיכה כדמפרש ואזיל.

חתכי' ומלחי' אפילו לקדרה שפיר דמי. פי' ר"י הזקן ז"ל דכיון דאמר אפילו לקדרה מכלל דעד השתא בצלי איירינן ואמרי' דאסורים משום דם וש"מ דלצלי בעי חתיכה מיהת דאי לא מאי אסורא דקאמר. והקשו עליו מדאמרי' בפרק הזרוע אמר רב חוטין שבלחי אסורין וכל כהן שאינו יודע ליטלן אסור לתת לו מתנות ולא היא אי בטויא מידב דייבי ואי לקדירה איידי דחתיך להו ומלח להו מידב דייבי הרי שלא הזכיר חתיכה אלא בקדרה: והא דנקט הכא אפי' לקדרה לא דק ואורחא דתלמודא הוא בהכין: והכי משמע לקמן בשמעתין גבי בישרא דאסמיק וכדמפרש עלה בס"ד: ושמעתין בשנשחטה כראוי ששחט הוורידין דאי לא אפי' לצלי בעי חתיבת אבר אבר כדאיתא בפרק השוחט וכתב הראב"ד ז"ל דכי חתיך להו לחוטין לקדירה צריך לתת החתך למטה בשע' מליחה דכל דאיכא חתוכ' חתוכה בעינן להו למטה כדי שיזוב הדם. עוד כתב ז"ל הרוצה לצאת י"ח בחתיכת החוטין יחתוך כל אבר ואבר מהם לשנים וישבר את העצם לשנים ולא יחתוך על חיתוך בשר כי פעמים שהחוטין אדוקים בעצם ויחתוך הבשר ויהיו החיתוך קיימין וגם לא יסמוך בפירוק האברים זה מזה כי מתפשטים הם לתוך האבר ומתרככין עד לחות הבשר ושם הדם רבה ומשם צריך לחתכן כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם: ובשעת המליחה יתן החתוך למטה ביריד' וכן הדם יוצא יפה ע"כ.

ריש מעי' באמתא בעי גרירה: עיקר הפי' כפירש"י ז"ל דריש מעי' הוא כשהדקין יוצאין מהקיבה וצריך לגרור חלב שעליהם עד אורך אמה וכן פי' ר"ת ז"ל ולא כמו שפי' שקורא ריש מעי' למה שהוא בסוף הדקין סמוך לחלחולת דהכי קרי' ליה ריש מעי' והוא סוף מעי'.

חמשה חוטי הוי. פי' חמשה מקומות שיש בהן חוטים דידא ודלוע' משום דמא ודעת מורי הרא"ה ז"ל שאין זה אלא בבהמה דומיא דאידך משום תרבא אבל בעוף תורת בשר עליהם ואין מורי הרשב"א ז"ל מודה לו גם לא כתבו זה בתו'.

אי חתך ומלח להו שפיר דמי פי' לקדרה דאי לצלי לא בא מידי דנורא שייב להו וכדכתיבנא לעיל. כתב בעל התרומות ז"ל שהחוטין שתחת הלשון הרי הן בכלל דלועא החוטין שבכתף בכלל דידא וצריך לחתכן ולמלחן לקדרה.

ודמוקרא פי קרום של מוח ביעי חשילתא פי' ביצי האבר שנעקרו קצת ומעורין עדיין ושלא נעקרו לגמרי רב אסר פי' משום אבר מן החי ומדרבנן בעלמא משום מצות פריש דומי' דאבר ובשר המדודלין דטפי מיהא ליכא ורב אסי שרי דאפי' מנות פריש' אין בהן דחיות אית בהו כדמפרש ואזיל. ואף על גב דרב רבו דר' אסי הילכתא כרב אסי מהא דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך כתב הרמב"ם ז"ל ביעי חשילתא אסורין מפני מנהג אבותינו שנהגו בו איסור ואינו נכון דלישנא דאת לא תיכול לא משמע כן לכך נראה שלא אסר אלא לרב שמן לפי שנהגו איסור במקומו ואף על פי שבמקומו של ר"י לא נהגו בו איסור דרב שמן דעתו לחזור הוי.

הני ביעי דגדיא וכו' מנא ידעי אי אית בהו שורייקי סומקי וכו' ומינה דבגו תלתין יומין אפי' אית ביה שורייקי סומקי שרינן ויש אומרים דדוקא נקט דגדיא אבל דעגלי אפי' בגו תלתין יומין אסורין אי אית בהו שורייקי סומקי וכן דעת מורי הרא"ה ז"ל.

האי אומצא דאסמיק פי' חתיכת בשר שהאדימה שנצרר הדם בה ואינו יוצא אלא ע"י חיתוך ומליחה ואסור משום דהוי דם האיברים שפירש שהוא אסור חתכי' המלחי' וכו' אותביה אגומרי פליגי על כרחך בדלא חתכי מיירי דאי לא היכי אמרי דמצמת צמית אלא ודאי כדאמרי ומעתה תלי' בשפודא דכוותיה הוה דלא בעי אפי' חתיכה וכדכתיבנ' לעיל דמשאב שייב וכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני לענין מולייתא דשרינן בצלי מהאי טעמא כדאיתא התם וכן מיזרקי לאו היינו וורידין כדפי' הרב בעל העיטור ז"ל דהנהו כל היכא דלא שחטינהו אפילו בעוף ואפילו לצלי בעי ניתוח וחתיכה ומליחה כדאי' בריש פרק השוחט אלא מיזרקי הם חוטי הצוואר כדפי' רש"י ז"ל ואפי' בנשחטו הוורידין איירי כדכתב לעיל וכן פי' ר"ח ז"ל והרמב"ם ז"ל.

רישא בכיבשא פי' כשרוצין להסיר השער שנותנין אותה באש ויש לחוש למה שבתוכו שיש בו דם וא"א לו לצאת מפני עצים קדרת הראש שהוא מפסיק ואם נתנו באש על בית שחיטתו הוא זב דרך שם דרך נקב שיש בקדרתו ואם נתנו מן הצדדים באש אין לו מקום לצאת דמיקפא קפי ואסור וכל היכא דאמרינן הכא דאסור לא אסרו אלא המוח בלחוד ושאר הראש מותר שהרי אין לו מקום לצאת לשאר הראש שעצם מפסיק וכשיוצא הוא יוצא חוץ לגמרי ודווקא לצלי או כשמניחין אותו ברמץ אבל נתנו בקדירה הרי הוא יוצא לקדרה ואוסרת וצריך לשיעורא בששים דכוליה מוחא. וכן כתב בהלכות גדולות ופסק הרי"ף ז"ל הילכתא כלישא קמא לחומרא דכל תרי לישנא בדאורייתא לחומר' נקטינן הילכך בין אנחירי בין אצדדין אי לא דץ בה מידי דמידב דייב אסורי. ואם חותך בראש ונותנו באור וחתוכי לתחת פשיטא דשרי ותמה על הרב בעל העיטור ז"ל שכתב דהכא בלא מליחה איירי וכי מה עניין מליח' בכאן והאיך מליחת הראש מוציאה דם של מוח והלא העצם מפסיק בנתיים עד שאפילו האש אינו מוצאו וכ"ש המלח כתב הרב בעל התרומות ז"ל יש מקומות שנהגו כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותה על הרמץ וראש התרנגול אינו משים עלהרמץ אלא חותכו ומולחו. ואפי' אינו חותכו אינו אסור אלא הראש וכוונת רבינו ז"ל לומר שאעפ"י שמניח התרנגולת על האש עד שיתחמם הלב והכבד מבפנים ויוצא ממנו דם אין בכך כלום דכי היכי דבלע ליה בשרא פליט ליה ככל בליעה שע"י האור כדכתיבנא לעיל ולא חסרו רישא בכיבשא אלא מפני עצם הראש המפסיק והוא נבלע במוחו כמו שאמרנו. וזה שלא כדברי בעל העיטור ז"ל שכתב בהכשר בשר שצריך המהבהב העוף ליזהר שלא יניחנו שם בכדי שיתחמם הלב והכבד. ומורי ז"ל סובר כדברי בעל התרומות ז"ל וכן אמר רבי' ז"ל כי מה שמהבבין הרגלים על האש להסיר שערן ולהסיר טלפיהן צריך ליזהר שלא יהבהב אלא מעט מפני הפרסות שהם מפסיקין ואין מניחין האש לשאוב ומליחה לא מהני להו כדאמרי' לעיל גבי רישא בכיבשא שאין מלח שעל הטלפי' מפליט מה שתחת הטלפים ולצאת ידי כל ספק מסירין הטלפים תחלה ואח"כ מולח ומשהה שיעור מליח' אח"כ מסיר השער. וכשמחרכין התרנגולת ע"י האור צריך להדיח תחלה בית השחיטה יפה שלא ישאר דם בעין ונתבשל שם שאין המלח מפליט ואין האור שואב כשהוא בעין וכדאמרי' לקמן מדיח ומולח ומדיח דהדחה ראשונ' משום דם שעל פניו כדבעי לפרושי בפ' כל הבשר בס"ד.

אמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד וכו' נר' דמר זוטרא פליג אדר' יוחנן לומר דכל דהוי כזית מלקין אותו אפילו בשנים ושלשה מקומות. דאלו לר"י אין מלקין אותו עד שיהא כזית במקו' אחד והיינו דאיצטרך תלמוד' למפסק הלכה ופסקה כר"י וכפרוש' דרב פפא ומשוח דלא אסתיימ' מילתא דר"י בנפשי'. לא אמר תלמודא בהדיא הילכתא כר"י ואליבא דרב פפא דהא לא איירי ר"י בהדיא מלהעבירו ואיצטריך לומר והלכתא להעבירו כשעורה להלקותו בכזית.

חלב מאן דכר שמיה מאן שייטי' הכא לאיירוי' בדין חלב בעלמא שאינו משמנו של גיד דהא ודאי הכי משמע לישנא דעל החלב ופרקי' ה"ק נאמנין עליו כשם שנאמנין על החלב לדבכי הכל דלאו משום חשש לא היו נאמנין על הגיד שלא היו רוצין לטרוח בניקורו דהא בחלב וחוטין איכא טירחא טפי ומהימנו אלא משום דסברוה כרבי יהודה ואלו בחלב ליכא למיחש להו ונאמנין לדברי הכל:

מתניתין שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו שמקומו ניכר ודייקינן בגמרא דוקא שלימה שולח אבל חתוכה לא לישדר אפילו כשרה אלא אם כן נקרה מגידי' כראוי ובגמרא מפרש טעמא ולרבותא נקט לנכרי כדמפרש התם:

גמרא שלימה אין חתוכה לא פי' מדקתני שמקומו ניכר דאלו בחתוכה אין מקומו ניכר. ואמרינן במאי עסקינן אי לימא במקום שמכריזין חתוכה נמי לישדר וכו' שמועה זו עמוקה מאוד צריכה ביאור והריני מפרשה בקיצור כפי מה שקבלתי ממורי הרא"ה ז"ל. וכללא דשמעתא דכולא שמעתין מיירי במקום שכל הטבחים אורובא טבחי ישראל ואלו למשורת הדין כל בשר הנמצא ביד גוי מותר ואפי' לרב דאסר בשר שנתעלם מן העין דנמצא ביד גוי שאני כדאיתא לקמן בשמעתין והיא הנותנת שאסור להם לעולם למכור לגוי נבילה וטריפה דדילמא זבין לי' ישראל מיני' ויש מקומות שלא רצה לעמוד על דין זה לפי שהיו מפסידין בנבילות וטריפות שלהם ולפיכך עשו תקנה אחרת בהם והיתה התקנה על שני הדרכים האחד מקום שאין מכריזין לעולם והשני מקום שמכריזין המקום שאין מכריזין שמו עצמם הפך שורש הדין והוא שאפילו היתה טריפה נבילה ידוע לא היו מכריזין עליה כלום וקבלו עליהם שכל בשר הנמצא ביד גוי אסור להם לעולם כדי שיהא מותרין לגוי לעולם נבילות וטריפות שלהם והמקו' שמכריזין חלקו בדינם כי ביום שיהי' להם טריפה במטבחיים שיכריזו אותה ואותו יום מותרין למכור לגוי טריפות ונבלות ואסורין ליקח מהם בשר כדין מקום שאין מכריזין וביום שלא תהיה טריפה במטבחיים לא יכריזו כלום ויהיו עומדין על ק' הדין ומותרין ליקח ואסורין למכור וכל שאנו אומרים בשמועתינו מקום שמכריזין רוצה לומר שמכריזין ולא הכריזו. ויש בכלל זה שני המקומות המנהג שאמרו וגם שורש הדין וכל שאנו אומרים בשמועתינו מקום שאין מכריזין כולל שני מקומות. דין מקום שאין מכריזין שאמרנו ודין מקום שמכריזין והכריזו ששני אלו דינם שוה. ולכך לא הוצרך התלמוד להקשות ולתרץ בכל שמועתינו אלא מקום שאין מכריזין ומקום שמכריזין כי בשני אלו נכללין הדין והמנהגות. וזהו כלל גדול וברור לכל השמועה.