Ritva on Chullin 95 ריטב״א על חולין צ״ה

ההוא טבחא דאמר לחברי' וכו' זה המעשה נתחבטו בה המפרשים ז"ל בפרושיה ובמהדורא קמא הארכתי בו והריני מקצר בו בכאן ונר' מפרש"י ז"ל שהמעשה היה בעיר שהיו ישראל וכדמוכח ממתניתא דרבי דקא מייתי עלה. ובמקום שמכריזין ולא הכריזו והטבח הזה העיד על עצמו לפי תומו שעשה שלא כהוגן שמכר ביום הזה שור טריפה לעכו"ם ולא עוד אלא שמכר לו במקולין למוכרו במקולין בלא הכרזה ונסתפק לחכמים לכשחמצא לומר שהטבח הזה בדרך עדות אמר כן ולא לצער לישראל חבירו ונאמין אותו לאסור כל המקולין מפני עדות זו כלומר אם לאסור כל בשר שנלקח אותו היום בכל מקולין אלו וכמו שאמרו בלישנא קמא אלו נאסרים כל המקולין כלומר דאלו אותן שלקחו מן נכרי שנמכר לו אותו שור טריפה פשיטא דאסורין אלא ודאי משאר המקולין הוא שנסתפקו ובלשון הראשון הורו להתיר כמתני. דר'. ואף על גב דההיא במקום שעומדין על קו הדין היא שנוי. הא כתיבנא לעיל במקום שמכריזין ולא הכריזו כמו שורש הדין ביום שלא הכריזו ובלשון האחרון הורו לאיסור כיון דאיתחזק איסורא בחנות אחת ולאו למימרא דמשום חנות אחת נאסור כל בשר הנמצא ביד עכו"ם דהא אפילו נאמר שהחנות הזאת הוי כקבוע על פי עדותו של זה. הא תניא במתני' דתשע חניות דבנמצא הלך אחר הרוב וכ"ש שאין לאסור אותן שידעו ודאי שלקחו משאר חניות שהיו בחזקת היתר. ודיינו אם נאסור אותן שלא ידעו מהיכן לקחו כדין תשע חניות אלא טעמא כדפרש"י ז"ל דכיון שזה הטבח עשה שלא כהוגן למכור שור טריפה לאינו יהודי שלא בהכרזה למכרו במקולין ואף לביתו לא היה לו נמכרו וחיישינן דעשה גם כן שלא כהוגן למכור ממנה או מאחרי' טריפות לאינו יהודי למכור במקולין וערבב את שורת המקולין דהוי רוב חניות דאיסורא וא"ת אם על ערבוב המקולין הוא דחששו מה ענין לזו מתני' דרבי דמיירי בנמצא וי"ל דהא בהא תליא שאם אינו חוששין לערבוב כל המקולין פשיטא דכל בשר הנמצא ביד נכרי אסור ואם לאו אוקמא אדינא שהוא מותר. ובלשון הראשון שהורה רבי להתיר אמר ר' לטעמיה דתניא מקולין ורוב טבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר וה"נ כיון דלא איתחזק איסורא אפי' לדברי טבח אלא בחנות אחת והשאר רוב שהם כשרים כרוב טבחי ישראל דמי' ובלשון האחרון שהורה ר' לאסור אמרו דלא דמיא הא לההיא מתני' דהתם לא איתחזק שעשו במקולין דבר שלא כהוגן כי הכא שעשה הטבח שלא כהוגן ויש לחוש שערבב בי' כל המקולין ואין כאן רוב טבחי ישראל זו שיטת רש"י ז"ל למעיינין בה כראוי וקרוב לזה פי קצת תוס' כאחד מן הפני' שפי' כאן ומיהו קשי' לי טובא למה הוצרך רש"י ז"ל לפר' במקום שמכריזין ולא הכריז ולא פירשה בעיר העומדין על קו הדין וכפשטה דברייתא דמיתי עלה ואולי טעם דבריו מפני שהביאו המעשה הזה על שמעתת' דלעיל דאיירי כולה בהכין.

ומורי הרב הרא"ה זלה"ה היה מפרש דאלו במקום שעומדין על קו הדין הכל מודים שאין לאסור כל המקולין בעדות זו. אלא שתהא דינו כדין תשע חניות וכמו שאמרנו ואין לנו להוסיף על חטאתו פשע ולהוסיף איסור על זה מה שהעיד הוא וליחוש שערבב כל החניות אבל החשש זה היה מפני שהיה במקום שמכריזין שלפי עדות הטבח נמכר' כאן טריפה בנא הכרזה והיו מסופקים אם מה שקבלו עליהם חומרא לאסור יום הכרזה בהיכר זה דוקא. או כל שנודע לנו בודאי שהיתה שם טריפה דינו כאלו היתה שם הכרזה לאסור כל בשר הנמצא ביד גוי כאילו היה במקולין בשר טריפה שכן הדין ביום הכרזה ובלשון הראשון הורי רבי להתיר דכיון שלא היתה שם הכרזה ממש ואדמנייהו כאדך ברייתא דר' ודיינן לה כדין ט' חניות ובלשון האחרון כיון דאיתחזק איסורא הרי זה כאילו הכריזו. והילכתא כלישנא בתרא לחומרא והפי' הזה נכון מאוד.

ולענין בני אדם שלקחו בשר מן המקולין בחזקת היתר אחר שנשחטו שם בהמו' הרבה ואחר כך נמצא מחט או טריפות אחרות באחת מן המקומות שנמכרו בחניות ההוא ואין הלקוחות יודעין עתה מאיזה מהם לקחו יש אומרים שהכל אסור על ספק כדין ט' חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילות שאם אינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקו אסור. ועוד בהא איתחזק השתא איסורא בחנות זו וכדאמרי' בלישנא בתרא דר'. ויש מרבותי' נראה שאמרו שאין הנדון דומה לראי' דההיא דתשעה חניות מפני שהחנות של טריפה הוה לה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והכא אין דין קבוע שאין דין קבוע אלא שבאותו הקבוע מבורר וניכר לעצמו במקומו כההיא דט' חניות וההיא דוארב לו וקם עליו דאיתחזק גוי אחד בין ט' ישראלים והוא ניכר שם ומבורר לעצמו אבל דבר מעורב אינו עושה דין קבוע להיות כמחצה על מחצה דא"כ האיך חד בתרי בטל מן התורה. ועוד דאפילו בההיא דט' חניות לא אמרו ספיקו אסור אלא לפי שהתחיל הספק בשעת המקח וקודם שפי' למקום אחר דה"ל ספיקו במקום קביעות אבל הבשר הזה כשפי' לא היה בו ספק כלל ובחזקת היתר עמד עד עכשיו ועכשיו נולד לו ספק על בשר שבביתו ה"ל כנמצא הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש ולא עוד אלא שאם כולם נמצ' בחנות ביחד קודם שפיר' כלום מן הבשר הא בטיל שם דהא היו חד בתרי דכל יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא בבעלי חיים בלחוד או בחתיכה מבושלת הראוי להתכבד לפני האורחים ודקאמרת דהא איתחזק איסורא בחנות זה וכלישנא בתרא דרבי כבר פירש"י ז"ל טעם הדברים ההוא בדרבי ולא שייך בנדון זה כלל שאין כאן מי שעשה דבר שלא כהוגן עד שנאסר כל החנות.

ולענין בשר הנמצא בחנות זו אחר שנודע טרפות זו שהוחזק היום בחנות אם לא פירש מן הבשר כלום עד שנשחטו כולם והיו בחנות הא בטיל איסורי' חד בתרי והכל מותר לפי מה שכתבנו לעיל בלשון האחרון אבל אם נשחטו בזו אחר זו הרי יש לחוש כי אולי זו אחרונה שבכאן היא שהית' טריפה ולא נתבטלו מעולם והרי זו ספק טריפה כיון דאיתחזק טריפה בחנות זו ואין לומר בה כיון שנשחטה הותרה וכן יש לומכ ג"כ בלקוחות כי אולי לקח כל אחד מהם מאותו שהיה טריפה וכשלקח לא היה שם היתר עד דנימא דפריש מרובא ויש לחוש בכולן בספק טריפה כיון דאיתחזק ליה טריפה בחנות זו וכבר נהגו בגלילינו חומרא אף בראשונה כדרך הלשון הראשון ואין לבטל ממנהג קדושים.

אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור פירש"י ז"ל שהיה שעה אחת שלא ראהו ואפילו היה מונח על שולחנו אסור שמא נתחלף בנבילה עכ"ל. ונראה דשעה אחת לאו דווקא דהא בעובדא דחיותא לקמן לא נתעלם שעה שלימה ונראה דהא דנקט מרן ז"ל שהיה מונח על שולחנו משום דבשולחנו וכיוצא בו איכא למיחש לאחלופי ולאפוקי אם היה תלוי באונקלי וכיוצא בו דהא כול' חששא דרב היינו משום דחייש לעורבים דשקלי להאי. ואתיא אחרינא בדוכתא וכל שהוא תלוי בשפוד או באונקלי ליכא למיחש להכי וכן הור' מורי הרא"ה ז"ל ועובדא דחיותא דלקמן דהוי תליא על המוט הוי תליא. דאפשר לאחלופי וכולה סוגין מוכחא להדיא דרב אסר אפילו ברוב טבחי ישראל וכדאותבי' ממתניתין דמקולין וכולהו אידך דכולהו במקום רוב טבחי ישראל והיינו משום דאזיל בתר רוב' דעלמא דהוי דאיסורא ומשום חששא דעורבים וכדאמרן וכתבו בתוספת דחומרא הוא דאחמיר משום עובדא דלקמן ואע"ג דההיא עובדא דחי' לי' תלמודא משום דפרוותא דא"י הוא הוא דחי' היא דקא מדחי דההיא איכא לדחויי אבל כיון דשמעינן דאמר רב הכי בההיא דנמצא בגבולין דאסור משום נבילות אתברר לן ודאי דהאי עובדא משום בשר שנתעלם מן העין הוא ויש כיוצא בזה בפ' כל הבשר ומיהו אע"ג דחומרא הוא דמחמיר משום עובדא דלקמן משורת הדין אמרה כיון דחזי' ההיא עובדא ולא שאמר כן דרך גזירה כמ"ש קצת המפרשים ז"ל דא"כ מאי הני תיובתא דמותב' לרב א"ו כדאמרן והכי מוכחא ההיא דנמצא בגבולין וזה פשוט.

מיתבי מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר פירש"י ז"ל מקולין העומדים בעיר וטבחי ישראל מתעסקין בהם בשר הנמצאת ביד נכרי שלקחו מן הטבחים מותר דבתר רוב טבחים אזלי' ולטרופ' דטבחי ישראל ליכא למיחש דאילו הוה טריפה לא הוה מזבין ליה כדי למוכרה במקולין עכ"ל ויש ללמוד מן הלשון הזה שלא התירו אלא בשר שכיוצא בו נמכר במקולין אבל עופות וכיוצא בהן שאין נמכר במקולין לא התירו דבתר רוב העיר אזלינן: ומיהו גדיים וטלאים שנמכרים במקולין אעפ"י שיש ששוחטין בביתם בתר מקולין אזלינן דעיר מעוטא הן לגבי מקולין:

נמצא ביד עכו"ם שאני פרש"י ז"ל שהרי הוא בחזקת המשתמר והוא לא שחטה וטריפה לא מכרוה לו למכר' כאן אבל בשר המונח שמא עורבי' חלפוהו עכ"ל. והא דקאמר שהוא בחזקת המשתמר לומר שהעורבים לא היו יכולין להחליפו מידו מיהו ק"ל מאן לימא לן שלא נתעלם מעיני של נכרי ונתחלף לו. וי"ל שאין אנו חוששין שמא נתעלם והולכין אחר שעת מציאתו. ומ"ש רבינו ז"ל וטריפה לא מכרוה לל' למכרה כאן נר' שרבינו ז"ל סובר שלא התיר רב אפי' בשר הנמצא ביד גוי אלא כשנמלא לו במקולין אבל בביתו חיישינן שמא הוא שחטו בביתו. וזהו ג"כ מה שאמר לעיל בשר הנמצא ביד גוי שלקחו מן הטבחים אבל זה אינו נראה מההיא מתנית' דט' חניות דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב ואוקמי' רב כשנמצא ביד נכרי עיר שישראלים ועכו"ם דרין בה.

בעומד ורואה פי שלקחו מן המקולין דליכא למיחש לעורבים:

ת"ש נמצא בגבולין משנה היא בשקלים. איברים נבלות פי' דכיון דאיברים הם מסתמא לא באו כאן דרך אכילה אלא שהושלכו לדעת משום נבלה:

רב אמר מותרי' משום נבלה: פי' דמותרין דקתני אנבלות דרישא קאי ומיהו אסורין באכילה אע"ג דרוב טבחי ישראל. וכתב רש"י ז"ל דמותרים משום נבלות דלא מטמא ואי אכיל ליה לא לקי. וק"ל דהא פשיטא. ונראה ודאי שלא נצרכה אלא לטהר אפילו טהרות שנגעו באלו ברשות היחיד דספיקו טמא וקמ"ל שלא החמיר רב בחששה זו אלא לענין אכילה בלבד.

והא דרב לאו בפי' איתמר וכו' עד אסיק תרין אמר רב עבדי נמי הכא כלומר וכי דרך אדם המאבד דבר אחר שמוציא שנים אלא ודאי לא סגיא דלא הוה תמן התם מעיקרא חד מנייהו לכל הפחות כיון שאינו ידוע שניהם אסורין על הספק שאותו שהיה שם חיישינן לעורבי' דאתוי' מעלמא דרובה דאיסורא. אע"פ שהעיר הזאת רוב טבחי ישראל. ומיהו אלו לא נמצא שם אלא אחד היה מתירו דלא שבקינן למיתלי בהאי דנפל מידן השתא שלא נתעלם מעינינו עד עכשיו בעורבי' דעלמא שלא חשש רב אלא בבשר שנתעלם מן העין או שנמצא בשוק ולא הוחזק בידינו מעולם וזה ברור.

פרוותא דא"י הוי פרש"י ז"ל נמל של א"י ושכיח דאיסורא טפי פי' דאע"ג דרוב העיר טבחי ישראל כיון שבמקום בית הספר שכיחי ביה טפי עכ"ום דאתו מעלמא דמייתי איסור בדידהו תולין טפי מרובא דבני העיר דלא שכיחי. ואפילו למ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אינו אלא כשהרוב מצוי כאן כמו הקרוב וכן הלכה אפי' למאן דלית ליה דרב. וכן יש לדון בבשר הנמלא במגרש היהודים אפילו במקום רוב טבחי עכו"ם דכיון דישראל שכיחי הכא ולא עכו"ם בתר דשכיח הכא אזלינן וכרוב טבחי ישראל חשיב כאן לדידן דלית לן דרב דלא חיישינן לעורבים וכן מצינו במשנתינו מעות שנמצא במקום סוחרי בהמה וכו' שאפילו בירושלים עצמה הכל לפי מקום שנמצאו שם בין לאיסור בין להיתר וע"ז סמכו להתיר בשר הנמצא במגרש יהודי:

כי הא דרבה בר רב הונא מחתך אתלת קרנייתא. פרש"י ז"ל כדי שלא יגנבו ממנו אנשי ביתו. ונר' שפי' כן משום דס"ל דלית הלכתא כרב ולא בעי לאוקמי לרבה בר רבה הונא דלא כהלכתא, ולפסק זה הסכים מורי הרא"ה ז"ל כמ"ש במהדורא קמא. ומ"ה אמכי' ורב היכי אכיל בשרא ולא נקיטי' היכי אכלינא בישרא. ומיהו ברוב טבחי עכו"ם הלכה כמותו דבשר שנתעלם מן העין אסור שלא נחלקו עליו בזה וכל מאי דאקשינן ליה אינו אלא מרוב טבחי' ישרא' ולעולם כל שיש בו סימנא או טביעות עינא או שתלוי בשפוד וכיוצא בו מותר. וכן כל שהניחו מנוקר כדכתיבנא לעיל.

לא עלי' רב עיני' פי' בתוספת דליכא למיפשט מהכא מימרא דרב דדילמא האי עובדא ברוב טבחי עכו"ם.

וביהונתן בן שאול הא ודאי מה שעשה יהונתן בן שאול אין בו צד ניחוש כי סימנין בעלמא מסר אם כה יאמרו עלו ועלינו ובלאו הכי היה עולה וכן אליעזר עבד אברהם על זכותו של אברהם סמיך כדאיתא בקרא וחס ליה לעבדא דאברהם דליהוי מנחש. והכא ה"פ דכל ניחוש שאין סומך עליו כמו שסמכו אלו על סימניהן אינו ניחוש וכן פר"י ז"ל.

האידנא דהתירא שכיח טפי. יש שפי' דבהא אפי' רב מודה בה כיון שכל סביבות המקום הזה התירא דלא חייש רב למקומות רחוקים הרבה שאין דרך עורבים להביא משם על הרוב לכך יש שאמרו דבארץ הזאת בזמן שאין עכו"ם אוכלין בשר וישמעאלים מיעוטא נינהו בש' שנמצא או שנתעלם מן העין מותר לדידן דלית לן דרב דהא רוב טבחי ישראל הם בכל הארץ בימים ההם: