Ritva on Chullin 98 ריטב״א על חולין צ״ח

ההיא כזיתא דתרב' דנפל לדיקולא דבישרא. פרש"י ז"ל דיקולא קלחת וכתבו בתו קלחת היא יורה גדולה שמבשלין בה בשר כי האי דאמרינן בפ' המוכר את הספינה כל שלשים יום מהפך להו גיהנם כבשר בקלחת. ואפשר דקרו ליה דיקולא על שם הרתיחות שעולות מתוכו דדיקולא הוא לשון רתיחה כדאשכחן בפ' כל שעה אמר ר' יוסף לא ליחלוט אינש חיטי בהדי הדדי דדילמא אזל חדא בצידי דחברתה ולא תלך לה דיקוליה מארבע רוחותיה ע"כ ותימא מי הביאו לרש"י ז"ל לפרש בכאן דיקולי קלחת שהרי בכל התלמוד הוא לשון סל על שם שעשוי מחריות של דקל וכדאמרינן ריש פרק אין עומדין ריש תורא בדיקולא ובריש גמ' דסנהדרין היא ניימא ודיקול' שפילי ובפ' לא יחפור הנהו דיקוליא. והרבה כיוצא בזה וכל אלו לשון סל וקלתותיהם וכן פרש"י ז"ל וי"א שהכריחו לרש"י ז"ל לומר כן משום דס"ל דהלכתא כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ואם החלב הזה נפל בסל של מליחה שאין בו רוטב הרי חלב עם הבשר מין במינו הוא כדאמרינן לעיל בריש שמעתין גבי שמנונית דגיד הנשה וכדמשמע נמי בסוף פירקן בפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן מאי האי דמשע' רב אשי והני רבנן דהא מין במינו לית ליה שיעור' אלא ביורה היא שיש בה רוטב דחשיב עם החלב מין בשא"מ וסילק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ועי"ל דס"ל למרן ז"ל מאי דכתיבנא לעיל דע"י מליחה או צלי כיון שאין בו רוטב ואין בו ניער וכיסה אין שום איסור מתבטל בס' אפילו לרבנן. הילכך אם החלב הזה נודע מקומו בקליפה או בנטילת מקום סגי ואם לא נודע מקומו אין לו ביטיו ואסור אעפ"י שיש בו ס' ואסור לבשל בקדרה של רוטב כדי שיתבטל ע"י ניער דה"ל כמבטל איסור לכתחילה:

והא דאמרינן סבר רב אשי לשיעורא במאי דבלע דיקולא פי' רש"י ז"ל שהיה תולה להקל לשער בס' מאי דבלע דיקולא כדי לבטל איסור והי' משער איסור כמות שהוא עכשיו ואמרו ליה רבנן אטו דיקולא דהתירא בלע דאיסורא לא בלע כשם שנצטמק הבשר כך נצטמק האיסור ותמי' מלתא האיך טעה רב אשי בזה ועוד לעיל בר' חנינא דאמרי לה במאי דבלעה קדרה אמאילא פריך תלמודא הכי ולא משמע דתרי לישנא דר' חנינא הוי בפלוגתא דרב אשי והני רבנן מדלא מפרש תלמודא. אבל י"ל דהא דהכא לא נודע שיעורו של חלב כמה היה בתחלת נפילתו ומשום דס' שיעורא דרבנן היא דמדאורייתא חד בתרי בטיל היה מיקל רב אשי לשער אותו כשעת מציאתו כיון שלא שהם שם הרבה אבל הרוטב שבקדרה שנודע בתחלה שיעורו וידענו ודאי שנצטמק הוה משער כדמעיקר' וכלישנא בתרא דר"ח דלעיל דהנהו תרי לישנא לא פליגי ומ"ד בקדירה היינו משום דלא משערינן הרוטב שכבר נשרף ואינו עומד לפלוט ומ"ד במאי דבלעי הקדירה היינו הבליעה העומדת לפלוט. ואמרו ליה רבנן לרב אשי דהכא אע"ג דספק הוא לא נזלזל בשיעור דרבנן וכיון שדרך החלב הנופל בקדירה להצטמק חיישינן שמא נצטמק וגם בשעת נפילה לא הי' ס' ודיקולא זו אסורה ומאי דאמר ר"ח דמשערינן במאי דבלעה קדירה היינו כי משערינן נמי בליעה דאיסורא שנודע שיעורו של איסור ואפ"ה יש בו ס' דהיתרא עם מאי דבלעה קדירה. והא דאמרינן האי כזיתא דתרבא פירושו שהי' נראה קרוב לזית או פחות או יותר ולאו מלישנא דייקינן ליה דהא כל מקום שאמרו כזית וכביצה יש בו שיעור זית וביצה גמור אלא שהענין מכריח לפי שיטה זו שזה הלשון כך פירושו בכאן והלשון נמי יפה כך נראה לפרש שיטת רש"י ז"ל ובמקום אחר כתבתי פי' רבינו והתוס' בקיצור:

ראה שאתה מטיל בה גבול היתר פי' רש"י שמא תכשיל את הרבים במה שאתה סותם את דבריך שהרי שני גדולי הדור וכו' ותימא האיך יכשלו בדבריו דהא פשוט דלישנא להחמיר היא דכל היכא דאמרי בס' או בס' ואחת בר מאיסורא משמע וזהו להחמיר וי"ל דהיינו דקאמר דכיון דשני גדולי הדור היו מסופקים בלשון זה אם להקל ולא איפשט לית ליה למינקט האי לישנא בפשיטותי' בדלא מפרש לי'. וא"ת ולמה לא הקשה על ר' יהושע בן לוי עצמו שלא פי' דבריו וי"ל שגם ר' יהושע הי' מסופק כן פי בתוס' ותו לא מידי אבא לא שיער במ"ז ואני אשער במ"ה פי' רש"י ז"ל שתי לשונות הפי' הראשון וכי לא שיער במ"ז אלמא לא בעינן ס' וגם אני אשער במ"ה ומיירי בפלגא זיתא והפי' השני אבא לא רצה לשער אפי' במ"ז ואני אשער במ"ה בתמי' הא ודאי ששים בעינן:

כל איסורין שבתורה בס'. פי' בין במינו בין שלא במינו מדכייל ואמר לה סתמא וכן פרש"י ז"ל ודוקא דאי איכא טעמא לא בטיל כדאמרינן בכמה דוכתי ולקמן נמי אמרינן יש בהן בנ"ט אפי' יש בהן בק"א כולן אסורות וכי ליכא טעמא נמי בעי ס' כדאמרינן לקמן אין בהן בנ"ט אע"פ שאין בהן להעלות בק"א וכו' ואמרינן דק"א ליכא אבל ס' איכא וכן פרש"י ז"ל:

ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה פי' מזרוע בשלה דשלמי נזיר שהבשר נאכל לבעלים חוץ מן הזרוע שהוא לכהנים ואסור לזרים ואעפ"י שנתבשל עם האיל מותר האיל לבעליו מר סבר שיש באיל מאה ומר סבר שאין באיל מאה אלא ס' כדמפרש תלמודא בסמוך וכתב רש"י ז"ל ואע"ג דאי אתית למילף מיני' שרית אפי' דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוי יהיב טעמא אפ"ה רבנן אחמור ואמרי טעמא לא בטיל ע"כ וק"ל דא"כ דהתם הוי יהיב טעמא שלא במינו כיון דאמור רבנן דטעמא לא ליבטול היכי ילפינן מיניה למישרי מין בשא"מ בס' או במאה דהא אפשר דהתם יהיב טעמא ושרי' רחמנא משום דכל מין במינו דלא מינכר טעמי חד בתרי בטיל. וכי הוי מין בשא"מ דיהיב טעמא לא ואשמעתי' נמי ק"ל דהא רבנן בעי בטולי טעמא בין במינו בין שלא במינו ולהכי בעי ס' או מאה כדאמרן וא"כ מנלן דהתם לא יהיב טעמא בשא"מ בס' דדילמא יהיב טעמא ושרי' רחמנא דכל בדאורייתא כל שהוא מין במינו חד בתרי בטיל ואע"ג דאי הוי שלא במינו הוי יהיב טעמא ודאי והנכון בזה מ"ש תוס' שלא למדוה מזרוע בשלה דרשה גמורה אלא דמאה או ששים קבלה היתה בידם דבטיל בי' טעמו וכן היתה קבל' בידם דאהאי קרא אסמכי רבנן מ"ס דאסמכתא לששים הוא ומ"ס דאסמכתא למאה הוא ודכ"ע דשיעור שיש בזה הותירו רבנן בכל האיסורים. והיינו דפרכינן לקמן מדתניא זהו היתר מכלל איסור וכו' ר"ל שיעור כזה אסור הוא בעלמא מדרבנן מיהת שעדיין יש בו טעם:

והתניא אין בשלה אלא שלמה פרש"י ז"ל לא נתפרש באיזה לשון פי' באיזה לשון קרא לשודה בשלה ובתוס' פרשו שאינו לשון אלא דדריש בשלה כמו בלמ"ד דגושה כלומר ב"ה שיש לה כמות שהיא ואינו מחוור דבמאי חזי דשני' קרא בלישני' למדרש היכי: והנכון בעיני דפשיטא דקרא דריש ליה כיון דאמר קרא ולקח הכהן את הזרוע בשלה משמע כמות שהיתה הזרוע בתחלתה כשהיתה חי כן היא עכשיו כשהיא בשלה וה"ק אין לשון זה של בשלה משמע כאן אלא שלמה ואידך אמר שאין במשמע הלשון הזה אלא שנתבשלה עם האיל:

דכ"ע בהדי איל מבשל לה פרש"י שאין מקרא יוצא מידי פשוטו מ"ס מחתך והדר מבשל לה ומ"ס מבשל והדר מחתך לה: פרש"י ז"ל דרבנן סברי מחתך לה והדר מבשל לה שאין בשלה היוצא שתהא שלמה ולא תהי' מחותכת לחתיכה ומ"ס מבשל לה והדר חתיך לה שאין בשלה אלא שנתבשלה כשהיא מחוברת עם האיל. ואינו מחוור יפה דלהאי לישנא קמא מ"ס הוי רבנן ולאידך לישנא מ"ס הוי ר"ש כדפי' רש"י ז"ל גופא ועוד דלישנא שאין שלימה אלא שנתבשלה עם האיל לא משמע שבא להחמיר אלא להקל וגם אין במשמע הלשון הזה שיהא מקפיד שתה' מחובר' לכך פי' בתו' מ"ס דהיינו ר"ש סבר מחתך לה והדר מבשל לה שאין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל ומ"ס דהיינו רבנן סברי מבשל לה והדר חתיך לה שאין בשלה אלא שלמה כמות שהיא מחוברת לאיל ובאידך לישנא אמרי' דכ"ע חתיך לה והדר מבשל לה פי' דהכי גמירי לה ומ"ס דהיינו ר"ש סבר בהדי איל מבשל לה שאין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל ומ"ס דהיינו רבנן סברי דבאנפי נפשי' מבשל לה שאין בשלה אלא שתהא היא גופא שלמה ולא מחותכ'.

מאן דאמר בששים סבר בשר עצמות משערינן וה"ל בששים פי' ויש בדבר הזה להקל ולהחמיר לדינא דעלמא שעלם האיסור בעי ביטול ולהקל שעצם היתר מצטרף לבטל ומיהו אומר מורי הרב ז"ל בשם רבותיו ז"ל שלא אמרו לשער בעצמות אלא ביש בהן מוח ובאותן עצמות שיערו רבנן שיש בכאן בהם ס' מלבד שאר עצמות שיש באיל שאין להם מוח שאינם מן המנין. ואידך הוי סבר שאפילו לעצמות שיש בהן מוח אין לצרפן למנין איסור והיתר כלל וכיון דקיי"ל כמ"ד בס' קי"ל נמי דעצמות מצטרפין להיתר ואיסור כשיש בהן מוח וק"ל שהרי בירושלמי דערלה אמרו דלמ"ד עצם ובשר משערין ס"ל שאין קלפי איסור מעלין את ההיתר מדלא קאמר דניצרף עצם של זרוע בהדי איל לבטל טעם הזרוע ומה ראיה הביאו מהא דדילמא שאני עצמות שיש בהם מוח דעדיף מקלפין וצ"ע ומ"ד במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן פי רש"י ז"ל עצם לא בעי לשיעורא דהא לא פליט טעמא מיניה וכי משערינן בשר דזרוע בהדי בשר האיל איכא מאה כי בזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע ע"כ ונראה מלשונו שאין הרוטב מן המנין וטעמא דמילתא משום דסתמא אמר קרא ואפי' בצלי קדר דאיקרי בישול כדאיתא בפ' כל שעה גבי בשל מבושל במים.

לאו למעוטי כל איסורין שבתורה פי' דכוותי' דהא איסור בעלמ' לרבנן ולר"י אין בו שיעור ביטול וקשיא לתרווייהו וא"ת ומאי קושיא דלמא להכי קרי היתר הבא מכלל איסור משום דבעלמא אסור לבטל איסו' לכתחלה או מדאורייתא או מדרבנן ואלו הכא מצותו בכך. וכדקאמ' לקמן שהוא חידוש מהאי טעמא וי"ל דלשון זה היתר הבא מכלל איסור לא משמע איסור דלכתחילה אלא איסור דיעבד.

אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטיל פי' דהאי מתניתא לא נאמרה אלא אליבא דר"י דזהו היתר שהותר מין במינו במאה או בס' מכלל איסור שנאסר בעלמא דמין במינו לא בטיל אפילו מדאורייתא וכי אמרינן הכא לרבנן בר פלוגתי' דשרי בעלמא אפי' מין במינו כל היכא דאיכא ס' או מאה וליכא טעמא. ומאי חזית דגמרי' מהתם ליגמור מהכא וק"ל דהא אדרבא קולא וחומר' מחומרא ילפי' וי"ל דשאני הכא דאיכא למידרש ההיא דדם הפר ודם השעיר כדדרשי ליה רבנן למימרא שאין עולין מבטלין זה את זה כדאיתא פרק הקומץ כן פי' בתוס' עוד יש לפרש דה"ק מאי חזית דגמר מהתם לגמרי נגמור נמי מהא ונימא דמין במינו חד בתרי לא בטיל אבל בטיל בס' או במאה ונמצא מקיים שתי המקראות ופרקינן חידוש הוא פרש"י ז"ל שהוא מבטל איסור לכתחלה ולפי הלשון הזה אפי' מן התורה אסור וכן הדעת נוטה. אבל אפשר הי' לפרש חידוש הוא שמצותו בביטל איסור משא"כ בעלמא שהוא רשות.

איהכי לס' ומאה נמי לא ליגמר פי' דקס"ד דדרשה גמורה הוא דרשינן מהאי קרא ולהכי פרכינן דאם איתא משום דחדית בה רחמנא לכתחיל' לא גמרינן מיניה לדיעבד לס' ומאה נמי לא ניגמר לה לר"י בשא"מ ולא רבנן במין במינו ופרקינן אטו אנן לקולא גמרינן וכו' דמאורייתא חד בתרי בטיל. וא"ת תינח למין במינו אבל אנן הא גמרי' לשאינו מינו דלא בטיל חד בתרי למ"ד טעם כעיקר דאורייתא דהכי ס"ל לאביי לקמן בפ' כל הבשר וכן בפסחים כדפרישנא התם וי"ל דהא ל"ק דקים לן ודאי שהטעם מתבטל אפילו בפחות מס' ורבנן הוא דבעי ס' או מאה לחומרא דלא בעי לבטולי בפחות משיעור שיש באיל נזיר והא דאמרי דלר"י מן במינו לא בטיל כבר פרשנוה בכמה מקומות שאין זה אלא כשהוא לח בלח דומי' דדם או ע"י בישול דיהיב טעמא דומיא דדם הפר ודם השעיר אבל כשהוא יבש ביבש מודה הוא דבטיל חד בתרי כדאיתא בפ' הניזקין גבי אגוזי פרך ורימוני בדן שנפלו תוך היתר ונתפצעו:

רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכ' שרי פירוש רש"י ז"ל נ"ט קיי"ל דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים. אבל חולין שפיר גמרינן למאה וס' דהא קייל"ן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובה וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה או בס' לרבא דלית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן והכי נמי שמעי' לה בפ' כל הבשר וכן לר' יוחנן במס' ע"א כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. והא דילפי' במס' פסחים מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכת' בעלמא הוא: ולאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי א"ה שני כתובי' הבאי' כא' א"נ גיעולי א"ה חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור עכ"ל רש"י ז"ל וקשה לפי' היכא אמרינן טעם כעיקר שרי' רחמנא הכא גבי איל נזיר דאע"ג דס"ל השתא דבקדשים לא אמרי חד בתרי בטיל וכדגלי רחמנא גבי חטאת מ"מ הא אמרינן בסוגין אליבא דריב"ל ובר קפרא דבאיל נזיר ליכ' שום טעם דהא אית בי' מאה או ס' לבטלו ומשם ילפי' לכל איסורין שבתורה ויש שתרצו לדעת רש"י ז"ל הטעם כעיקר דקיי"ל דהוא אסור בקדשים לאו טעם ממש הוא אלא טעם כל דהו. וכי פרכינן דליגמור מיני' היינו דליגמור מיניה לשאר קדשים דלישתרו בס' או במאה כמו בזרוע בשלה: ופרקי' גלי רחמנא בחטאת וכדפי' רש"י ואין לתירוץ הזה טעם. חדא דטעם כעיקר משמע שנתן הטעם כאילו הוא עיקר ממשו של איסור ולא אשכחן לרבנן דלימרו שיהא העיקר אוסר בקדשים במשהו אפי' מין במינו אדרבא פליגי על ר"י במאי דדרש ולקח מדם הפר שהוא קדשים. ועוד שאלו היתה זאת כוונת רש"י ז"ל מי דחקו לפרש דטעם כעיקר בחולין לאו מדאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל דהו וגם ההיא דרבא בפ' כל הבשר וההיא דר' יוחנן במס' ע"א ונזיר וגיעולי א"ה שהביא רבינו כולם בטעם גמור הן וכיון דכן דבר הלמד מענינו דהכא איירי ג"כ בטעם גמור: והנכון מכל מה שאמרו בתירץ קושי' זו לדעת רש"י ז"ל. מה שתירץ רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דהכי קים להו דלגמרי שרי' רחמנא זרוע בשלה שנתבשלה עם האיל בין שהיה האיל כולו שלם ובין שלא היה כולו שלם שאבדו מקצת איבריו ונמצא פעמים היה בו טעם הזרוע. ומיהו כיון שעל רוב מתבשל כולו ויש בו ס' או מאה עמדו חכמים על הרוב ולמדו ממנה ס' או מאה. ועוד הקשה ר"ת ז"ל על פי רש"י ז"ל דהא האי קרא דחטאת מייתי ליה בפסחים לענין היתר מצטרף לאיסור דטעמו כעיקר נפקא להו לרבנן ממשרת ולר"ע מגיעולי א"ה וזו אינה קושי' חדא דההוא קרא שפיר שמעי מיני' תרווייהו דכל הנוגע בה יקדש כמוה' לטעם כעיק' ולהיתר מצטרף לאיסי' ועוד שזו מן הסוגיו' המתחלפות שהרי במסכת נזיר הביאו לענין טעם כעיקר בפ' ג' מינין דאמרי התם ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני ההיא לנ"ט כעיקר הוא דאתי ואע"ג דמשרת ליתן טעם כעיקר אתי מצריך צריכי כדאית' התם וסוגי דהכא כסוגי דמס' נזיר. משמע דסוגי' דמס' פסחים סוגי דאביי היא דאית ליה טעם כעיקר וההיא דנזיר סוגיא דרבא דהכא כדפרשנו במס' פסחים בארוכה בס"ד. ומ"ש רש"י ז"ל אבל חולין שפיר גמרי' למאה וס' דהא קיי"לן מאחרי רבי' להטות דבטיל ברובא וכו' זה בלשון הגמ' הוא ג"כ ומה שיש לדקדק עליו דהיכי גמרי הכא אפי למין בשא"מ דלא בטי' ברובא כבר פרשנוה לעיל ומאי דאמר מרן ז"ל דהכי נמי שמעי' ליה לרבלא בפ' כל הבשר זהו ממה שאמרו גבי טיפת חלב אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר וחלב וכו' ואמ' ליה רבא דרך בישול אסרה תורה. ומלשונו של רבא נראה שלא בא לעשות דחיי' בעלמא אלא לבטל ראיה שלו דלעול' טעם כעיקר לאו דאורייתא. ומאי דבעינן התם טעמא משום דדרך בישול אסרה תורה וכדבעי לבאר בדוכתי' בס"ד וזהו בודאי ראי' ברור' גם מה שהביא ראיה מדברי ר"י במסכת ע"א ראיה נכונה היא וליכא לפרושי דר"י אסור מן התורה קאמר אלא שאין לוקין עליו דמהיכא ילפינן איסורא ולא מלקות דאי ממשרת הא איכא מלקות ואי מגיעולי א"ה דלית ליה אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב תעבירו באש מ"מ כיון דגלי רחמנא דטע' כעיקר לכללי' אהדרי' שיהא כעיקר עצמו אף למלקות כיון שיש בו טעם הראוי לכזית בכדי אכילת פרס ופחות מכאן ליכא מלקות אפי בעיקר וכדאמר גבי גוזז ועובד בכורות המוקדשים שהוא לוקה דכיון דכתב רחמנא תזבח ולא גיזה ועבודה לכללי אהדרי וכן הורה בזה ר"ת ז"ל ומיהו מהא דהכא ליכא ראיה דס"ל לרב' דטעם כעיקר בחולין לאו מדאורייתא דהא דאמר דבקדשים אסור לאו משום דבחולין שרי אלא דהכא שייך לישנא למהוי הא דאיל נזיר חידוש כיון דהני קדשים. וקדשים דעלמא אסירי ואיהו שרי דאי בכולו קדשים שרי. משום דלהוי אסור בחולין לא שייך כולי האי לומר שהוא חידוש. ור"ת ז"ל גורס כאן מפני הקושי שאמרנו לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור וכו'. אבל טעם כעיקר אפי' בחולין הוא מן התורה דילפינן ממשרת ליתן טעם כעיקר דההוא לא אפשר דלהוי אסמכת דהא מדר"ע דדריש לה הית' מצטרף לאיסור למילקי עלה כדאית' התם שמעי דרבנן דדרשי לי' ליתן טעם כעיקר דלאו אסמכת היא וההיא דרבא בפרק כל הבשר לדחוי' בעלמא א"ל ומההיא ליכא למשמ' מיני' וההיא דר' יוחנן דע"א י"ל כל היכא דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס קרי עליה טעמו ולא ממשו. והוי ליה כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו ועוד האריך בענין זה הרבה ואין דבריו מחוורים בכל המימרות התם כ"ש שהגרס בכל הספרים בכאן הוא כגרסת רש"י ז"ל ולכן שיטת רש"י היא נכונה. וכן פוסק מורי בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דטעם כעיקר בחולין לאו דאוריית' כרבא ור"י ונ"מ שאם נפל איסור לתוך היתר ונימוח שם וקודם שנשער אותו נשפך מן המרק ואין בו ס' עכשיו ואין ידוע אם היה בו קודם שנימוח כדי נתינת טעם דאורייתא דלרש"י ז"ל איסורא דרבנן הוא ותלינן לקולא ולשיט' ר"מ ז"ל איסור' דאוריית' ולחומר' ומיהו כל שאפשר לעמו' על עיקרו של דבר בעינין או קפילא ולא סמכינן אספיקא ובמידי דלא אפשר למיקם על מאי דפליט שפיר משערינן בכול' כדאמרי' בכחל דאיסור' דרבנן ופי' טעם כעיקר האמור בכל מקום הוא כשאין בה ממשו של איסור אלא טעמו בלבד וכלשון טעמו ולא ממשו שאמר ר"י במסכת ע"א כפי' רש"י ז"ל שהיא הנכון והמוכרע מן הלשון ומשכחת לה כגון שנפל שם ממשו של איסור בתחילה כזית בכדי אכילת פרס אלא שנימוח אחרי כן או שלא היה שם כלל ממשו של איסור אפילו בתחילה כגון נזיר ששרה ענבים במים ונתנו בהם טעם יין כדי רביעית תוך אכילת פרס. וכגון גיעולי א"ה או שנפל חתיכת האיסור לתוך ההיתר והיא ניכרת וסלקוה משם שהרוטב בנ"ט. אבל היתר מצטרף לאיסור הוא דבר אחר שיש שם ממשו של איסור מעורב ונבלל בהיתר יפה ונעשה גוף אחד ואכל בין שניהם כזית שנמצא אוכל ממשו של איסור בתערובת היתר ואפשר לדון טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור כגון שנמחה שם האיסור וכשאכל מן ההיתר לא היה במה שאכל טעם האיסור שיהא בו כזית בלא צירוף היתר וע"י צירוף ההיתר יש בו כזית שאם אתה אומר בו טעם כעיקר לכל דבר הרי אתה דן עליו שתי חומרות ומחייב אותו למאן דס"ל לתרווייהו באיסורא נמצאת למד שאפשר לאסור באחד מהם ולפטור בחבירו. ואפשר לחייב בשתיהם יחד והיינו דאמרינן דאפשר לדרוש כל הנוגע בה יקדש לטעם כעיקר ולהיתר מצטרף לאסור וזה נכון מפי מורי בשם רבו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. וא"ת והאיך אפשר לומר דטעם כעיקר לאו דאורייתא דהא תניא בספרי ואי' בפ' כל הבשר אלה הטמאי לרבות צירם ורוטבם וציר אינו טעם בלא עיקר וליכא למימר דההיא מדרבנן דבמס' בכורו' אמרי' הא לאו הכי אמינא חלב שרי והתניא הטמאים לרבות צירם. ומצירם פרכי דדמיא לחלב ולא מרוטבם דהוי שומנה דקרוש. והנכון דציר בשר טמא דאורייתא וציר דגים טמאין בלחוד הוא דהוי מדרבנן דזיעה בעלמא הוא כדאיתא לקמן ומיהו כי שרינן טעם בלא עיקר כשהוא ע"י תערובת אבל כשהוא מופרש בעיני' הוא ודאי אסור וכל היכי דהוי טעם איסור מרובה והיתר מועט כמאן דאיתי' בעיני' חשיב.