Ritva on Eruvin 11 ריטב״א על עירובין י״א

חצר שרוב׳ פתחי׳ וחלונו׳ פרש״י ז״ל מכל צד דמשום שתי רוחו׳ לא הוה קפדי׳ וניתר בשני פסין ומיירי בפתחים בעשר דאי ביותר מעשר אפילו פרצה אחת אוסרת לרב ולא מהניא ליה צורת הפתח ומה שאומר רב יוסף מדברי רבי׳ נלמד כו׳ נראה לפי פשוטו וכן תרצו בתוספ׳ במקצתן דאליבא דרב דייק וקשה להם דא״כ לדידן דלית לן דרב יהיה פרוץ מרובה על העומד ניתר בשבת כשיש בו צ״פ ואפי׳ מד׳ רוחות וכההיא דכלאים דמייתי בסמוך וא״כ לדידן אליבא דרב יוסף למה הוצרכו בפסי ביראות לכל אותן דברים וגם לא התירו אלא לעולי רגלים ולבהמתם בלבד ולא לאחרי׳ יעשו קנים מד׳ רוחות וקנים על גביהם דהוי צורת פתח ולשתרו לכל אדם ותירצו שאין הכי נמי אלא שחששו כי כשיכנסו שם הגמלי׳ טעונים שיפלו הקנים ויתבטלו המחיצו׳ ולא עוד אלא דכיון שהיו צריכין להגביהן מפני כניסת גמלים היו נופלים ברוח מצויה וזה הפ׳ אינו עולה יפה בלב ותו דהיאך אפשר שבא רב יוסף לומר מדברי רבי׳ נלמד וכבר ידוע שאין הלכה כרב וגם בברייתא שבאנו לסייעו מאיזה מקו׳ ידענו שהיא אליבא דרב דוקא והנכון כי רב יוסף אפילו אליבא דרבנן רצה לדקדק דפרצה ביותר מעשר לרב חשיבה פרצה וגדלה ולפי׳ אין לה תקנה בצ״פ וחכמים אומרים שאף זה אינה פרצה כל כך שלא הועיל לה צ״פ ואפשר דאפי׳ רבנן לא שרו לה בג׳ רוחות דלא הוה פליגא דרבי כולי האי עלייהו ומ״מ מדרב נלמד לרבנן דלכל הפחות דפרוץ מרוב׳ על העומד שהיה פרצה גמורה לכל באי עולם שלא תועיל לה צורת פתח ואנן דחינן דמק״ו דרב ליכא למשמע מידי דאיכא למפרך אבל אפשר שהדין עצמו אמת כדמוכחי׳ לן מההיא דפסין ומה שאמר לפנינו אילימא בעשר בהא לימא רבי יוחנן בשבת לא הקשו בתוספ׳ דילמא אין הכי נמי ומשום דפרוץ מרובה על העומד לא תועיל לו צירת פתח ותרצו שאם היה כן תפשוט מינ׳ דרבי יוחנן סבר לה דיותר מעשר אינו ניתר בצורת פתח וכסברא דרב יוסף דלעיל דאי לית ליה דרב ודאי פרוץ מרובה מותר לענין שבת ואע״פ שדחו לעיל דברי רב יוסף היינו דאפשר דפרוץ מרובה על העומד שאינו פרוץ בשום מקום בעשר קל מפרצה ביותר מעשר אבל דלפרוץ מרובה לא מהניא צורת הפתח ה״ה ליותר מעשר ולפי הפיר׳ האחרון אינו כן כי לדברי רב יוסף אפשר דלרבנן שרו יותר מעשר בפרצה ולא שרו פרוץ מרובה על העומד בצורת הפתח אבל הנכון דאנן השתא דומיא דכלאים מיירינן ובכלאים לא שייכי ד׳ מחיצות ובמחיצה אחת די שנעשית צורת הפתח בגדר זה סומך מכאן וזה סומך מכאן וכשהחברו שם ד׳ קונדריסין זהו להתיר ד׳ מיני כלאים והכל יש לו דין מחיצה אחת וגם לענין שבת כשאמרנו שנוהג או אינו נוהג לא דברנו אלא לעניין מחיצה אחת ובשאר הרוחות עומדין או שהוא עומד כפרוץ וזה ברור עי״ל דאפי׳ ריש לקיש לא התיר בשבת אלא כשהעומד מרובה ורבי יוחנן אסר אף כשהעומד מרובה והיינו דמתמה׳ דאי בעשר היכי פליג רבי יוחנן בין דעומד מרובה וזה נכון לרבי׳ ז״ל ובתוספ׳ תירצו גם כן כזו:

אמי פיתחי שימאי פליגי בה רב רחומי ורב יוסי חד אמר דלית ליה שקפי. פי׳ שאין שם תיקון מזוזות מן הצד ודלא כפרש״י ז״ל דלית ליה תקרה פרש״י ז״ל שהפתחים פרוצים למעלה ואינו נכון אלא לומר שלא נתנו שם תקרה הנקרא בלשון הכתוב משקוף וכל כיוצא בזה אינו אלא כחור בעלמא:

במאי עסקינן אילימא מן הצד. פי׳ רי״ף ז״ל שנתן קנה סמוך לקונדס ועשה פתח בזוית ולישנא דמן הצד הכריחו לפרש כן אבל אי אפשר לפרש כן חדא דאם כן למה יאמ׳ רב חסדא דצורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה כלום דהא עד כאן לא קאמר תלמודא לעיל אלא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי אבל בזוית עבדי וכדפריש לעיל וניחוש דילמא שבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא ועוד דמאי מתרצי׳ אלא על גבי הוה לן למימר אלא באמציעתן ועוד הקנים אלא שנתן סמוך לזוית מאן דכר שמיהו דהא רבי יצחק לא אדכר אלא ד׳ קונדרסין והנכון כדפרש״י ז״ל דמן הצד היינו שהקנה שנותן על גביהן אינו על גבי הקנים אלא מן הצד על פניהם או סמוך לראשן או באמצעיתן כגון זה וכי האי גוונא לא מיחזי כצורת פתח ולהכי אמר רב חסדא דלענין שבת לא עשה כלום ומיהו מה . שפירש״י ז״ל שנתן הקנ׳ באמצעיתן לאו דוק׳ דא״כ למה לי לאוקומה בשנתנו על גבן נימא אפי׳ מן צד וכשהו׳ סמוך לראשן אלא ודאי כדפרישנא:

אשכחינהו רב אחא בריה דרבא לרב אשי אמר לי׳ אמר מר מידי בצ״פ יש שפירשו בתוס׳ דקא בעי ליה למידע אם היה מצריך היכר ציר או בריא׳ לקבל דלת של קשים או לא אמר לי׳ לא ואית דגרסי לא אמר כלו׳ והכל דרך אחד. תנא צורת הפתח שאמרו כו׳ ומילתא באנפי נפשיה היא ויש גירסין אמר להו תנא כו׳ אמר להו אנא תנינ׳ צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ותפשוט לן מינה דלכל הפחות אינה צריכה היכר ציר דבקנים אלו סתמן ליכא היכר ציר וזה נראה דעת רי״ף ז״ל שפסק כרב חסדא ולא הביא דר״ל דבקנים אפשר הוא לקבל דלת של קשים וכן נראה פירוש׳ דעביד לה פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן וריש לקיש בעי היכר ציר ורבי יוחנן אמר היכר מבוי כו׳ למימרא דלא בעי היכר ציר כו׳ ובודאי דלישנא דלא אמר כלום הכי משמע שאלו היה צריך כלום לא סגי דלא הוה מפרש להו לתלמידיה ואף לנוסחי דגרסי אמר ליה לא כך נראה פירוש׳ דלא אמר להו מידי בצורת פתח כלומר שלא אמר בו שום חידוש ומיהו סתם קנים יכולים לקבל דלת של קשים וכדרב חסדא וזה לא היה צריך להם וי״א דאפי׳ דרב חסדא תפשוט דלא צריכי׳ אבל מצינו לראב״ד ז״ל שפוסק כרב חסדא וריש לקיש נראה שהוא סובר שלא ירד רב אחא לכל זה אלא שהיה רוצה לדעת שום חדוש אחר בצורת הפתח ולעול׳ אימא לך דבעי׳ היכר ציר ובריאות אלא דתנא לא נחת אלא צורת פתח גרידתא ונכון הוא וא״ת בקנה מכאן וקנה מכאן היכי איכא שקפי והיינו מזוזות אפי׳ יהיו פני הכותל שוין אינו נראה אלא כפרצה אבל בקנים או קונדרסין שפיר אתחזי צורת הפתח בלא שקפי ומלשון רש״י ז״ל שפי׳ לעיל נראה דפתח שאין לו שקפי היינו שהצדדים אינם שוין אלא אבן נכנסת ואבן יוצאת ולמעלה הוא גם כן פרוץ הא כל שהם שוין מן הצד למעלה שוב אינו צריך ואתא שפיר הא דקנים ומיהו פיר׳ שקפי אינו מוכיח כן בפרק הקומץ רבה אלא כפיר׳ הראשון וכן היה מפרש מורי הרב ז״ל ה״ה:

א״ל תניא כיפה. פי׳ בנין שיש פתח עשוי עגול שאנו קורין בלע״ז ארק״ו רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרין ושוים שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת פי׳ עיקרא דמילתא דלא חשיב פתח לעניין מזוזה אנא כשיש מזוזות עומדות שוות מן הצד גבוהות עשרה לכל הפחות ובין מזוזה למזוזה ארבעה טפתם אויר לכל הפחות כשיעור פתח ושיהא למעלה סף שוה נתון עליהם כעין משקוף וכל שהוא עשוי ככיפה זו יש עליה בנין עומד פשוט על פני כולה ואותו בנין עומד במקום סף ולפי׳ כשיש ברגליה גובה עשרה ברחב ד׳ כשיעור פתח מודים חכמים שהוא חייב במזוזות שהרי יש לנו מזוזות וסף ואותו עגול יהא כמי שאינו וי״מ דמיהא דמודו רבנן תפשוט לן שאין צריכין ליגע שהרי בכאן אין המזוזות מגיעין בסף לפי מה שפירשנו שאין העגול חשוב לנו לא מזוזה ולא סף אלא הבנין שעליו ומה שהביאו בתלמודא מימרא דאביי בפי׳ דמתני׳ אינו אלא לברורה דעלמ׳ דלא תימא שמא יש שום חסרון אחר בברייתא דלא תפשוט לן מיניה מידי ועוד שדרך התלמוד הוא כשמביא ברייתא לפעמים שמביא טעם פירושא שנאמר עליה במקומה והא ברייתא ופירוש דאביי איתא בפ״ק דיומא גם בפרק הקומץ ולפי׳ זה לא גרסי׳ ואמר אביי אלא גורסין ואמר אביי דצריכין בהא לפי׳ דאביי כי שמא תאמר לעולם צריכין ליגע ומה ששוין חכמי׳ בזו אינו אלא משום דמודו דאמר בהא חוקקי׳ להשלים ומיירי כשיש בכיפה כדי לחוק להשלים ומעתה הרי הם נוגעים קמ״ל מדברי אביי דלרבנן אין א ומרי׳ חוקקים להשלים והרי אין צריכין ליגע ואין פי׳ זה מחוור מ״מ לפי מה שפירשנו נרא׳ דפשטי׳ שפיר שאין צריכין ליגע והיינו דאיכא במקצת ניסחי א״ל אי תשכחינהו לדבי ריש גלות׳ לא תימא להו ולא מידי ולפי זה אין הלכ׳ כרב ששת וי״מ דממתנית׳ ולא מפי׳ דאביי לאפשטיה מידי בהא אלא מתנייתא בעלמא הוא דאמר ליה בצורת פתח דדילמא שאני הכ׳ שאין אויר מפסיק הא כל שיש אויר מפסיק אינו פתח דצריכין הם ליגעי ולא גרסי הא דאמר ליה אי תשכחינהו כו׳ ולפי זה הלכה כרב ששת במקום רב נחמן:

אמר אביי כו׳ פירוש אביי פירש לך כי אפי׳ לרבי מאיר אין חוקקין להשלים אלא א״כ יש לנו קצת הכשר פתח שיהא בו לכל הפחות מזוזות שוות ברחב ד׳ רגלים גבוהים ג׳ וביניהם ד׳ טפחים רחב וכל שאין ברגליה גבוה לא כלום הוא דארעא סמיכתא הוא וכאלו אין לנו רגלים כלל ואפי׳ יש ברגלי הג׳ אם ביניהם רחב ד׳ טפחים אינו כלום ואינו פתח בפחות מד׳ ויש גורסים עוד שאע״פ שיש ברגליה ג׳ ברחב ד׳ טפחים אם אין הכיפה גבוה עשרה אינו כלום לדברי הכל דבעי כולא גובהה ועיקר היא זאת הגרסא ומאן דלא גריס לה הכי נמי קא אמרי דאנן לא אמרי׳ חוקקין להשלים בגובה לא למעלה ולא למטה ומההיא דבי׳ שאין בתוכה עשרה וקירויו משלימו לעשרה שנדון תוכו ככרמלית לדברי הכל תפשוט לן שפיר שאין אומרין חוקקין להשלים למטה מיהת דאלו למעלה דילמא שאני התם שאין בו מקום לחוק שאם אתה חוקק להשלים תסתר כל קרויו לגמרי ומ״ה ה״ה והוא הטעם וכן פירשו בתו׳ וכן פרש״י ז״ל.

כי פליגי בשיש ברגליה שלשה ורחבה ד׳ בין רגליה לכל הפחו׳ ויש בה בכיפה מקום לחוק להשלים לעשרה כי הכיפה רחבה בכתלי עצמה ואינן מתקצרין ומפירוש רש״י והתוספ׳ ז״ל נראה דכיון דכן אפי׳ אינה רחבה ד׳ טפחים למעלה מן הרגלים אין בכך כלום לר׳ מאיר שהרי חוקקין להשלים הכל הגובה והרחב ונמצא מרובה. ויש נסחא דגרסי׳ לה להדיא שאינה רחבה ד׳ טפחים אבל יש שאינם גורסי׳ כן אלא דפליגי ברחבה ד׳ טפחים ומפרשי לה דמיירי בין הרגלים. ומורי הר״א ז״ל היה מפרש שצריך שתהא רחבה גם למעלה עד עשרה כדי שיהא לנו למראי׳ העין קודם חקיקה מראית פתח בגובה ורחב מ״מ לכולהו פירושי צריך אתה לידע דנקטי׳ אינה רחבה ד׳ לאשמעי׳ דאפי׳ בהא אומר ר׳ מאיר חוקקי׳ להשלים ומיהו אפי׳ היא רחבה הרבה צריך לנו לומר שיש בעובי כותלי כיפ׳ רחב כדי לחוק להשלי׳ הרגלים לגובה י׳ כי רגלים י׳ שוים אנו צריכים לדברי הכל כדמוכח מדרבנן אלא שר׳ מאיר עושה אותו במחשבה ע״י שרואי׳ כאלו חוקקין כיון שיש מקום לחוק והקשו בתוס׳ דהכא משמע דאפי׳ לר׳ מאיר אין לו חוקקי׳ להשלי׳ אלא א״כ יש לנו קצת מאותו דבר בלא חקיקה כדאמר הכא. ואלו בפ״ק דשבת אמר זרק ונח בלחוד כל שהוא באנו למחלוקת ר״מ ורבנן. ותרצו דכל שהוא לאו דוקא אלא כשיש בראשו רחב ד׳ כשיעור רשות היחיד אלא שמתקצר והולך בעובי הכותל ויש ג״כ בחללו טפח בפחות מטפח אינו כלום: ואינו משלימין לר׳ מאיר לחוק במחשבה להשלימו לד׳ על ד׳ דבהא סגי כיון שיש כבר הכותל גבוה עשר׳ עד החור שיעור גובה רשות היחיד:

לימא קא סברי ב״ש ד׳ מחיצות דאורייתא. פי׳ דאי סבירא להו ג׳ מחיצו׳ דאוריית׳ למה לי לחי וקורה ברוח רביעית הא ודאי משום היכירא דרבנן בלחי או קורה סגי׳ אלא ודאי לחי או קורה משום מחיצה דאורייתא משוי ליה. וא״ת ואידך מחיצו׳ דאוריית׳ היכי סגי במחיצה רביעית בלחי וקורה תרצו בתוס׳ דה״ה דקא סברי ב״ש דמדאורייתא בעי׳ שם ד׳ מחיצות ג׳ מחיצות גמורות ומחיצ׳ רביעית בכל דהו. ומיהו בפחות מלחי וקורה לא אפשר ומהדרי׳ דלעולם ג׳ מחיצות דאורייתא אבל לזרוק בג׳ מחיצו׳ חייב אבל חכמי׳ אסרו לטלטל עד דאיכא ברוח רביעית היכר גמור ולחי או קורה לא עבדי היכר גמור: הדר אמרינן לימא קסברי ב״ה ג׳ מחיצות דאורייתא פי׳ ולא סגי בשתי מחיצות לא זו כנגד זו ולא כמין גם דעתם מדלא שרו בלחי או קורה אלא ברוח רביעית דאי רוח שלישית דרבנן ליסגי ליה בלחי או קורה או בלחי וקורה משום היכירא כדאמרי׳ ברוח רביעית ודחי׳ דלעול׳ אימא לך שתי ומיחייב בהו הזורק אבל רבנן אסרו לטלטל עד דאיכא ג׳ מחיצות שלימות ולחי או קורה ברוח רביעית להיכר׳ משו׳ דלא מיחזי להו לאינשי רשות היחיד אם אין שום היכירא אף ברוח רביעי׳ היינו דאמרי׳ ליה לא לסותמו אני צריך. וא״ת אי ר׳ אליעזר לחיים וקורה בעי הוה ליה למימ׳ עשה לו לחי או קורה כי התלמיד הזה לא הניח שם אלא לחי או אחר: ועוד זה התלמיד שהיה תלמידו של ר׳ אלעזר שהוא מתלמידי ב״ש היאך לא עשה אלא לחי אחד אם כן כב״ה. עשה ואי סבירא ליה כב״ה למה לא אמר לר׳ אליעזר אלא כב״ה סביר׳ לי׳ והנכון כי זה התלמוד לחי וקורה עשה כב״ש והיה סבור כי ר״א רבו הכי קאמר אף לחיים וקורה וה״ה ללחי וקורה והיינו דא״ל עשה לו לחי אחר. ומהדרינן דלעולם לר׳ אליעזר לחיים דווקא וה״ק עשה לו לחי אחר כי הקודם אינו תועלת כלום. וא״ת ור׳ אליעזר היאך חולק על ב״ש וב״ה ועוד והלא שמותי הוא. י״ל כי רבי אליעזר אומר שכך אמר ב״ש לחיים דווקא: