Ritva on Eruvin 28 ריטב״א על עירובין כ״ח

למימרא דדגים גידולי קרקע נינהו. פי׳ אליבא דאביי דמפרש הכי והאמר אביי גופיה אכל פוטיתא לוקה ארבע נמל׳ לוק׳ חמש כו׳: פי בתורה יש לאוי׳ כלליים בכל השרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ ולא תמטאו בהם ויש בשרץ המי׳ שני לאוין מפורשין כל שאין לו סנפיר וקשקשת חד לאו בת״כ וחד לאו במשנה תורה דהא כתוב ביה מבשרם לא תאכלו: ובשרץ על הארץ יש ג׳ לאווין מפורשין חדא כל השרץ השורץ על הארץ לא יאכל ועוד כתי׳ כל הולך על גחון וכו׳ לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלו׳ כי שקץ ועוד כתיב ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ: ויש בשרץ העוף לאו אחד מפו׳ וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו: מעתה יש בפוטיתא שהוא שרץ המיסד׳ לאווין השלי׳ הכללים ושנים מפורשים ובנמלה שהוא שרץ הארץ ה׳ לאוין הב׳ כללים והג׳ המפורשים. וצרעה שהוא שרץ העוף יש בו ששה לאוין השנים הכלליים והג׳ המפורשי׳ בשרץ הארץ דאיהו נמי לא מפיק מכלל שרץ הארץ דכל שהוא גדולי הארץ הוי בכלל וכדאתינן השתא לרבויי דגים בכנל שרץ הארץ למ״ד גידולי קרקע נינהו מוסף עליהם שרץ העוף הלאו המפורש בשרץ העוף הוה להו שש לאוין: וכת׳ רש״י ז״ל דלא מצינן מנמלה וצרעה תרי לאוי דכתיבי בפרש׳ קדושי׳ תהיו ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה היינו משום דההוא הכא בבהמה וחיה בעוף גדולים משתעי ולא בשרצים דהא לא כתיב התם שרץ דלשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ומפני קטנו אינו נרא׳ אלא ע״י ריחושו ושרוצו בארץ. והקשו בתו׳ דלשון רמישה נמי שייך אפי׳ בדבר שהוא נד ושורץ על הארץ דהא נחש שורץ בארץ שהולך על גחונו ואמרי׳ בפ״ד מיתות ובכל חיה הרומשת על הארץ זה נחש. ולא ידענא מאי קושי׳ דההוא מיירי בנחש קודם שנתקלל שלא הוה הולך על גחונו אלא אדם משלחו לצפון ולדרום כדאי׳ התם בהדיא בפ״ד מיתות ועכ״ז יפה כחב הרב רבי יעקב מאורליניש ז״ל דההוא ליכא למחשביה בנמלה וצרעה דההוא קרא לא מיירי אלא בח׳ שרצים הכתובי׳ בתורה בלבד וכדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח במובדלין דבר הכתוב דכתיב אשר הבדלתי לטמא כלומר שהבדילם הכתוב משאר שרצים טמאים ושאר שרצים טהורים ואם איתא דדגים גדולי קרקע נינהו אפוטיתא לילקי חמש משום שרץ הארץ כך הגרסא במקצת ספרים ולא דק שהרי מאותן חמש שבשרץ השורץ על הארץ כבר נמנו מהם גם בפוטיתא השנים הכלליים ואין הכוונה אלא לומר שנמנ׳ בפוטיתא כל החמש שבשרץ הארץ ונוסיף עליהם השניים המפורשים בשרץ המי׳ והוו להו שבע לאוין בפוטיתא. וי״ג ללקי נמי משום שרץ הארץ והגרס׳ הזאת רווחא:

אלא אמר רבינא עופות איכא בינייהו אהני כללא קמ׳ למעוטי מאי דלא דמי ליה בשני צדדין הילכך מרבי עופות שדומה לו בשני צדדין דהוו פרי מפרי וגדולי קרקע אבל דגים ממעטי דלא דמו אלא בחד צד שהם פרי מפרי אבל לא הוו גדולי קרקע: מהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה בג׳ צדדין פי׳ כל היכא דאיתנהו דאי ליתנהו לא מצרכינן לה וזה ברור וכיון שכן ממעיטו אפי׳ עופות דהא לא הוו ולדות הארץ ואינם אלא פרי מפרי וגדולי קרקע ונראין דברי׳ דלמאן דאמר כללא קמא ה״ה דאי איכא בפרט צדדין או יותר דבעי׳ הדומה לו בכולם דכיון דכללא קמא דווקא ומיעט כל דבר שלא היה לנו אלא הפרט המפורש לבדו היינו שריב׳ הכלל האחרון הדומה לו בכל הצדדין וא״ת א״כ היינו ריבה ומיעט וריבה י״ל דהא ליתא דבכלל ופרט וכלל בעי׳ הדומה לצדדין העיקרים שהם מעצמותו של דבר וריבה ומיעט וריבה מרבה אפי׳ הדברים הדומין בצדדים שאינם עקריים. וסוגיין בעלמא כמ״ד כללא בתרא דוקא ולא נקטי׳ בכלל ופרט וכלל אלא דבר הדומה בשני צדדים והכי רהטי כולהו: וק״ל בפ״ג מינים אמרינן דהיכא דאיכא תרי כללי ופרטי מרבי׳ אפי׳ מאי דדמי בחד צד ואלו הכא אמרי׳ דלכל הפחות בעינן דדמי ליה בשני צדדין. ובמסכת קידושין: דרשינן כלל ופרט וכלל גבי מרצע ונקטי׳ מה מרצע של מתכ׳ אף כל של מתכת ולא נקטי׳ מה מרצע שהוא כלי ושל מתכת: ויש מתרצים דההוא כמאן דאמר כללא בתרא עדיף וכי בעי׳ הדומ׳ לשני צדדין היינו היכא דאיכא טפי מחד פרטא אבל היכא דליכא אלא חדא פרטא מרבי׳ הדומה לו אפי׳ מחד צד עיקרי ומהני כללא קמא למעוטי אם דומה לו בצדדין שאינם עיקריים וק״ל דהא במכילתין לעיל אמרינן ובמסכת גיטין דרשינן בכלל ופרט וכלל מאי דכתי׳ וכתב לה ספר כריתות מה הפרט מפורש דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל ואע״ג דליכא שם אלא חדא פרטא בעי׳ שם צדדין ויש מתרצים דהתם תרי קראי כתיבי ומנינן כל חד מנייהו בכלל ופרט וכלל האי מרבי׳ חד צד ומאי מרבי אידך צד א״נ דהנהו שני צדדים שקולין הם וא״א להביא אחת מהם ולהוציא לחבירו וכל כה״ג לא חשיבי אלא כחד צד ושקולים הם ויביאו שניהם וכדמוכח במסכת נזיר: ואכתי ק״ל דבמסכת חולין גבי ארבה דדרשינן התם בכלל ופרט בד׳ רגלים וד׳ כנפים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו וליכא למימר דההוא כמ״ד כללא קמא דוקא דהא קי״ל כמ״ד כללא בתרא דוקא ולא מוקמי׳ לה לההיא דלאו כהלכתא והנכון דההיא לא קשיא כלל דההיא לאו חד כלל ופרט בלחוד הוא אלא טובא כדאמרינן התם הרי זה כללי כללות ופרטי פרטות משום דכתיב למיניהו זימני טובא: והא דאמרינן דר׳ אליעזר דריש ריבוייא ומיעוטא לאו למימרא דבשו׳ דוכתי לא דריש כללי ופרטי דהא בכמה דוכתי דרישי כללי ופרטי ולא פליג ר׳ אליעזר אלא לומר בין מן הסת׳ תופס כלל לדין ריבה ומיעט וריב׳ דהכי גמיר אי דאיכא למדרש מן הסתם אבל יש מקומות שיודה בכלל ופרט וכלל משום דגמיר לה הכי בהדיא. או משום דאיכא הוכחה והכי מוכח במ׳ נזיר בפ׳ ג׳ מינין ושם נפרש בע״ה מערבין בפעפועין ובגלוגלוגו׳ וגדגדניות פי׳ שכל אלו נאכלין כמות שהן ופעמים שאדם סומך עליהם לסעודה והני גודגדניות אינם אותם שאנו קורין פיריזיש בלעז אלא מן ירק הוא שעושה זרע וכדאמר ואם הקשו לזרע: ורש״י ז״ל פירש שהוא סליאנדרי בלע״ז: מי לא תנן מערבין להזיר לנזיר ביין: פי׳ דאע״ג דלא חזי לדידיה כיין דחזי לאחריני מערבין בו: והא ודאי שאין הדמיון יפה דהתם איהו גופיה חזי אלא דארעא דאיסורא רביע עליה מה שאין כן בגודגדניות שהם עצמן קשים לגוף אלא דתלמודא ס״ל דליכ׳ לפלוגי דינא מהאי טעמ׳ ומיהו אפשר דלמאי דאוקימנא הא דרב בחנדקוקי מידי דחזי לאכילה הדרי׳ מיהא וסביר׳ לן דבאידך שהם קשין אין מערבין בהם אפילו למרובה בנים ולא אמרי׳ בהא כיון דחזי לחבריה לדידי׳ נמי מערבין כיון דלדידיה לא חזי מחמ׳ דיעות שבגופן ולא מדמי׳ לה ליין דנזיר:

וחזיז. פרש״י ז״ל שהוא שחת ויש מיעוט בני אדם שאוכלין אותו כשהוא חי וסועדין בו אבל רוב העולם אין עושין כן ולהכי אמר רב שאין מערבין בו ופרכי׳ מאידך דרב דאמר שמערבין בו ומברכין עליו בורא פרי האדמ׳ אלמ׳ חזי לאכילה וגם לסעודה או ללפתן ופרקי׳ דההיא דאמר רב מערבין בחזיז הוה בתר דאתא רב לבבל וחזא שהיו רגילין לאכול אותו וללפת בו את הפת: ופרכי׳ ובבל הויא רובא דעלמא: פי׳ דבשאר דוכתי דעלמא לא רגילי למיכליה ומשו׳ בני בבל דאכלי ליה לימא רב שיערבו בו בכל מקום כדין בבל וכי בבל הוא רוב העולם שנגרור כל העולם אחר דרכם ומנהגם דהא רב סתמא קאמ׳ שמערבין בהם ומשמע בכל דוכתא:

והא תנן הפול והשעורה והתלתן שזרעו לירק. פי׳ שהיה כוונתו בזריעתן לאכול הירק שלה׳ בעודו לח ולא בשביל הזרע בטלה דעתו אצל כל אדם ואינו מעשר על הירק כלל אלא מעשר על הזרע כי עיקרם לזרע הוא בכל העולם וא״ת מאי קא מקשי מגברא לדוכתא דהא בפ׳ חבית אמרי׳ אין סוחטין ברמונים ושל בית מנח׳ היו סוחטין ברמונים ואמרי׳ הלכה כשל בית מנחם ופרכי׳ בשל בית מנחם הוי רובא דעלמא ומהדרי׳ אין דתנן המקיים קוצים בכרם ר׳ אליעזר אומר קדש שכן בערביא מקיימין קוצים לשדותיהן לגמליהן. ופרכי׳ מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם. וי״ל דההיא דקיים קוצים בכרם אע״פ שאין נוהגין בו בשאר מקומות אינו מנהג משונה לפי שמקיים אוחם דודאי טובים הם לגמלים אלא לפי שאין הגמלים מצויים כשאר המקומות ומ״ה סבר ר׳ אליעזר דהוי ערביא רובא דעלמא ורבינן פליגי עליה התם ואמרו דאפ״ה לא הוי רובא דעלמא ומיהו בערביא גופה דנהיגי בה מודו רבנן דקדש: אבל כשהמנהג משונה מאד ויוצא מדרך השכל והראוי אפילו היכא דהוו נהיגי בה באתרא אין מנהגם מנהג ואפילו לדידהו ובטלה דעת׳ אצל כל אדם כדאסיקנ׳ בפ׳ המצניע כי המוציא משוי על ראשו בשבת פטור ואפילו לאנשי הוצל שנוהגין כן בחול דבטלה דעתם אצל כל אדם והא דחזין לההיא דחול דמיא דהא ודאי אין ראוי לזרוע תבואה בשביל לאכול השחת ולא לזרוע פולין ושעורין משו׳ ירקן ומ״ה אפילו הם אתר׳ אותם שנוהגין כן דינא כגברא שבטלה דעתם אבל לגבי עצמן והיינו דפרכי׳ הכא וכי בכל רובא דעלמא לגרור אותם למנהגם אדרבה כיון שמנהגם משונה אפילו לגבי דידהו אינו מנהג: וכהא דתנן בפול ושעורה שזרען לירק. ומיהו ק״ל דהתם היכי מייתי ראיה לההיא דסוחטין ברמונים מההיא דקוצים בכרם דהא רבנן פליגי עליה דר׳ אליעזר וסברי שהמקיים קוצים בכרם לא קדש ולא גמרי׳ מערביא דס״ל דערביא לא הוי רובא דעלמא וי״ל דסבירא להו דהלכתא כר״א מההוא א״נ דקסבר דהת׳ הוא דפליגי רבנן משום דלדידהו קיום קוצים בכרם אע״פ שאינו מנהג משונה מ״מ אינו מנהג יפה לגמרי כי פעמים שהפסדם מרובה משכר׳ והרי בשאר מקומות יש להם גמלים ואין מקיימין אותן אבל רמונים לסחוט מנהג טוב הוא דעדיף לרפואה ולמאכל ומה שאין נוהגין כן בשאר מקומו׳ אינו אלא מפני שאין הרמוני׳ מצויין להם לרוב הלכך בהא אפי׳ רבנן מודו דליהוי רובא דעלמא: ואפ״ה מהדרי׳ דלא דמו דערביא אתרא ורמוני׳ דשל בית מנחם גברא וש״מ דכל היכא דהוו אתרא ודאי הוו רובא לעלמא וק״ל דהא אמרינן בפ״ק דקידושין האו׳ חרופתי ביהודה מקודשת לפי שנוהגין לומר כן אבל האומר כן בעלמ׳ אינו מקודשת וכדפרכי׳ ויהודה הוי רוב׳ לעלמ׳. וי״ל דההיא דחרופה הוא מנהג בינוני שאינו מנהג משונה ומ״מ אין המקום הזה מובחר כשאר מקומות שהרי אינם רגילין בו מפני כן כי ודאי הרי הוא ראוי להם ודומה כאלו היו גמלים מצויין בכל מקו׳ ואין מקיימים להם קוצים דבהא אפילו ר׳ אליעזר מודה כיון שהיו ראויין לעשות בערביא ואינם עושין דלא מגררי׳ שאר דעלמא בתרייהו נמצאת למד כי הדין הזה הוא על ג׳ דרכים. כל שהמנהג משונה אפי׳ נהגו בה באתרא חד בטלה דעתם לגמרי לגבי דידהו כהא דחזין וכההוא דהוצל וכל שאין המנהג משונה אלא שאין שאר העולם בוחרין בו ואע״פ שהיו יכולין לנהוג כן היכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג והוא דהוו היכא דנהוג אתרא והיכא שהמנהג הוא יפה וראוי לכל מקום ומה שאין נוהגין אותו בשאר מקומות הוא מפני שאינם צריכין לכך או שאינו מצוי להם הרי אותו מקום שנוהגין רובא דעלמא כקוצים בכרם לרבי אליעור ורימונים לרבנן ומיהו בדאיכא מנהגא דאתרא דכל מנהגא דגברא חדא או משפחה אחת לא חשיבא לעולם למיהוי רובא דעלמא וכדמוכח מההיא דרמונים. ומיהו לדידהו גופייהו אפשר דמהני מנהגא בכי הא. והרבה דברים נאמרו ונכתבו בזה אבל מה שכתבתי נ״ל שהיא תרומה טהורה מכל דברי רבותי ז״ל:

השחליים והגרגיר זרען לזרע מתעשרין. זרע וירק. זרען לירק מעשרין ירק וזרע. כך הגרסא בספרים ישנים והקשה ר״י ז״ל מה בין הלשון הראשון ללשון האחרון הוה ליה למיתני זרען בין לזרע בין לירק מתעשרין ירק וזרע שהרי אין הכוונה אלא שהוא חייב לעשר בין זרען בין ירקן: ותירץ דהא קמ״ל כי אם זרען לירק. הא אחשביה לירק וה״ל לגבי זרע כיפה לגבי רע ואם בא לתרום ולעשר מזה על זה מעשר מן הירק על הזרע דה״ל מן היפה על הרע אבל לא מן הזרע על הירק דהוה לי׳ כתורם מן הרע על היפה. ואם זרען לזרע אז הדבר הפך כי הזרע הוא היפה והירק הוא שאינן יפה. ואין התירוץ הזה מחוור דהאיך מחשבתו בזריעה משוי ליה יפה או רע ויותר נכון התירוץ השני שכתב רבי׳ ז״ל דנפקא מינה בדין המעשרו׳ לעניין מעשר שנה שנייה ושלישי׳ כגון שזרען לשנה שנייה ולקטן בשלישית שאם זרען לזרע הולכין אחר הזרע דהיינו אחר הבאת שליש ומתעש׳ הכל במעשר שני כדין שנה שנייה ואם היה דעתו לירק הולכין אחר לקיטתו כירק ומתעשרין מעשר עני כדין שנה שלישית:

כי קאמר רב ברגאנייתא: פי׳ מין חזיז ידוע שאנו ראוי לתבואה כלל ולא היה עולה יפה ונוהגין לזרעו לאכיל׳ ירקו כשהוא לח אבל חזיז דעלמא אין מערבין אותן בו אפי׳ בבבל דבטלה דעתם אצל כל אדם: זרע הגרגיר למאי חזי א״ר יוחנן שכן ראשונים שלא היה להם פלפלין סוחטין אותו ומטבלין בו את הצלי פי׳ וכיון דחזי לאכילה חייב במעשר וה״ה דמטמא טומאת אוכלין כדתנן במס׳ נדה כל שחייב במעשר מטמא טומא׳ אוכלין והקשו דכיון דאמרינן הכי כי מפני שלא היה להם פלפלין עושין כן מכלל דפלפלין עדיפי וחייבין במעשר ומטמא טומאת אוכלין וההם נמנו וגמרו שהפלפלין אינם מטמאין טומאת אוכלין. ותרצו דהכא ברטיבתא והייני דאמרי׳ שהראשוני׳ לא היו להם פלפלין דפלפלין לחין לא שכיחי והיו נותנין במקומן גרגיר לח אבל פלפלי׳ יבשי׳ לא חזו לטבול בהם אלא שהם תבלין לקדרת ולפי׳ אין מטמאין טומאת אוכלין ומיהו אפ״ה חייבין בערלה ובמעשר כיון דנחית עלייהו חיוב בעודן לחים תו לא פקע מה שאין כן לעניין טומא׳ ולענין ברכה נמי הא אמר בפ׳ כיצד מברכין דרטיבת׳ בורא פרי העץ ויבשתא לא כלום כדכתיב התם בס״ד: ויש שכתבו שם דרטיבתא בורא פרי האדמה דלא חשיבי פרי העץ אלא דחשבה תורה בהם לחייבם בערלה מדכתיב כל עץ מאכל ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה:

והלכתא כינוקא דבי רב ולא קשיא להכא דאמר רב חזין בורא פרי האדמ׳ דההיא הא אקימנא לעיל ברגוניינת׳ והא מיירי בר לאו גנונייתא ואע״פ שכתבתי לעיל שאין מערבין בהם אפי׳ בכל נהי דלעירוב לא חשיבי אוכלא דבעי מידי דחזי לסעודה או ללפתן אבל לגבי ברכה הא חזו קצת לברך עליה׳ שהכל מ״מ יחת מה שאין כן במידי דלא חזי לא כילה כלל שאין מברכין עליהם כלום כדכתיב בדוכתא בס״ד:

והא דאמרי׳ שאין מערבין בכפניות והם התמרים שלא נתבשלו כל צרכן הוינן בה וכפניות לא מערבין והתני׳ קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין פי׳ קור היינו קורא דדקלא שאמר בפ׳ כיצד מברכין: והם החריות של דקל כשהן לחין ודרכו לאכלם וראויים הם לכך ולפי׳ נקחין בכסף מעשר דפרי מפרי וגדולי קרקע נינהו: אבל אין מטמאין טומאת אוכלין משום דכתיב גבי טומאה מכל האוכל אשר יאכל כלו׳ שעיקרו לאכיל׳ ואם מניחין אותו יהא ראוי לאכילה לעתיד ואפי׳ אינו נאכל עתה לגמרי וקור זה אין עיקרו לאכיל׳ דלאו אדעתא דהכי נטען ליה ואם אתה מניחו הרי מתקשה ויוצא מעצמו מתורת אוכל הילכך אע״פ שאם שלקו וטיגנו: מקבל טומאה כדאמרי׳ לקמן מ״מ כל זמן שלא שלקו וטיגנו אינו מקבל טומאה ויפה דימו אותו לקמן לעוזרדין שאינו מקבל טומא׳ ואם שלקו מקבל טומאה דהת׳ נמי לאו אוכל הוא מנפשי׳ ולא להכי קאי ואם אתה מניחו מתקשה ויוצא מתורת אוכל מאליו והכפניות שא׳ בסיפ׳ דמתנייתא שהם מקבלי׳ טומאה ואע״ג דהא לא חזו לגמרי לאכילה עד שימתקם באור היינו טעמא דהנהו עיקר נטיעתם לפרי ולאוכל ואם תניחם לא יצאו מאליהם מתורת אוכל וכיון שכן ועומדים לאכילה ולתקנם קרי בהו שפיר כל האוכל אשר יאכל ומעתה ראוים לקבל טומאת אוכלין: קודם שימתקם באור כדאמרי׳ בסוגיין ולפי׳ שנינו ניקחות בכסף מעשר ומיטמאות טומאת אוכלין וכן הגרסת ברוב הספרים ומה שניקחות בכסף מעשר משום דפרי מפרי וגדולי קרקע נינהו ואע״ג דלא חזו לגמרי לאכילה כיון שאפשר למתקם ולתקנם הוו להו כחטים ושעורים וכיוצא בהם ומצינו מקצת נוסחאות ישנו׳ שגורסים כפניות אין ניקחית בכסף מעשר: ויש לפרש הטעם דגריעי מקור דאלו קור הא חזו לגמרי לאכיל׳ ונוהגין לאכלם כן אבל כפניות אין רגילין לאוכלן כמות שהן וכיון שכן ואין פריין נגמר כחטים ושעירים וגם לעניין ברכה אין מברכין עליהם פרי האדמה אין נקחין בכסף מעשר ולעניין עירוב הא אסיקנא שאין מערבין בהם כיון שאין נאכלין כמות שהן ומחוסרין תקנ׳ דמידי דחזי לשעתיה בעינן: והקשו בתוס׳ דהא תנינן הכא גבי קור שניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין אלמא לא תלי׳ הא בהא ואלו במס׳ נדה אמרי׳ גבי קשט וחמום וראשי בשמים אין ניקחין בכסף מעשר ליטמו טומאת אוכלין: ותירצו שאין כל הדברים שוים דהתם פרי גמור הם שנגמר עניינם לגמרי אלא שאנו מסופקי׳ אי חשיבי אוכל כיון שאין רגילות לאכלן אלא בתורת ציקי קדירה וכיון דכן אם הם חשיבי אוכל לכסף מעשר הוא הדין לטומאת אוכלין ואי לא חשיבי אוכל לחד מינייהו אף לאידך לא חשיבי אוכל מה שאין כן בקיר דאיכא טעמא רבא דכתיבנא לפלוג. ביה בין ניקח בכסף מעשר לטומא׳ אוכלין:

התם כדניסני. פי׳ תמרי׳ הנלקטים בניסן כי אפילו היה מניחים אותם באילן לא היו מתבשלין יותר הלכך זהו פריים וכן הדרך לאכלן וכי אמרי׳ שאין מערבין בכפניו׳ באותן תמרים שאין נלקטין בניסן והיו מתבשלין באביהן וכשממהרין ללקטן קודם זמנם ליכא גמר פרי והאוכלם בטל דעתו אצל כל אדם:

אי הכי בהא לימא ר׳ יהודה פטורות מן המעשר והאמר רבי יהודא כו׳: ואיהבנו רטובניא אינו כפניות דנסני וקתני ר׳ יהודא שחייבות במעשר אלא לעולם בדלאו ניסני פי׳ הא דקתני הרי הם כפרי לכל דבריהם אפי׳ בדלאו ניסני קאמר שלא נגמר פריים וכ״ש בדנסני וכי אמרי׳ שאין מערבי׳ בהם אפילו בדניסני משו׳ דלטומא׳ אוכלין שני הואיל וראוי למתקן על ידי האור אבל לענין עירוב בעינן מידי שנאכל כמות שהוא חי ובין דנסני ובין דלא נסני אינם נאכלין כמות שהן בלא תיקון ולפיכך אמר רב סתם שאין מערבין בכפניות וכל כפניות במשמע אפילו דלא נסני:

שם הא דתנן לא הוזכרו פני בהוותני: הם תאנים שאין מתבשלין כאבן דומיא דכפניות ולענין ביעור שביעית היא שנויה דקאמ׳ ת״ק עד מתי אוכלין בתאני׳ עד שיכליי פגי ביוותני אמר רבי יהודא לא הוזכרו פני ביוותני אלא לעניין מעשר בלבד. והקשו בתוספות. כיון דטעמא דר׳ יהוד׳ הוא מפני שראוי למתקן ע״י האור למה פוטרן מן המעשר דהא בההיא דר׳ יוחנן לעניין מעשר אתמרא כדלקמן: וי״ל דר׳ יהודא סביר׳ ליה דלא מהני טעמא הואיל וראויין למתקן על ידי האור אלא לשויי׳ אוכל לעניין טומאת אוכלין דכתבי בהו אשר יאכל אבל לא לעניין מעשר: גם שקדים המרים סבר לה כמאן דאמר זה וזה לפטור פי׳ אשקדים המרים קאי דבין גדולים ובין קטנים פטורים דגדולים מרירן טובא ולא דמו לקשות מרה שחייבת בתרומה דההיא לא מרירא טובא וחזי לאכילה קצת שאין תרומתה יפה ולפי׳ נאמרו התור׳ מן הקשות ונמצאו׳ מרה תרומה יחזור ויתרום כלומר תרומה דאורייתא ויחזור ויתרום מדרבנן דהוה ליה כתורם מן הרע על היפה כדאית׳ בפ׳ האשה רבה וקטנים דחזו קצת פטורים משום דלא נגמר פריין וכיון דכן ומרירן קצת אינם בני מעשר ולמ״ד זה וזה לחיוב למאי חזו. פירוש הגדולי׳. דאנו הקטנים הא חזו קצת ויש גורסין בהדיא גדולים למאי חזו:

שלקו וטגנו איכא בינייהו. פירוש לרבנן טמאים ולרבי יהוד׳ טהור דהא קתני שהוא כעץ לכל דבריו. אנא אמר רבא ברכה איכא בינייהו. הנכון כדפרש״י ז״ל דלרבנן מברך עליו בורא פרי האדמה ולר׳ יהודא מברך עליו שהכל אבל ליכא לפרושי איפכא כדפיר׳ ר״ח ז״ל דהא ר׳ יהודא דקתני שהוא כעץ לכל דבריו לקולא אזיל בה על כרחין טפי מדרבנן ואף על גב דקיימא לן בסמוך כשמואל דאמר שהכל אין בכך כלום אי אתי פסק הלכתא כרבי יהודה ודלא כרבנן דזימנין טובא פסק תלמודא כיחיד במקים רבים:

ולא היא צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא דדקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. ודין הזמורות הרכים כדון קורא דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי ומברכין עליהם שהכל וכן בשקדים המתוקין שאוכלין קליפתן בעודן קטנים אבל בשקדים המרים אומר ר״י ז״ל שמברכין עליהם בורא פרי העץ כיון שכשהם גדולים לא חזו לאכילה ולא נהיר כדפרישית בדוכתא בס״ד מ״ר רשות בכמה פירש בכמה יש בו שיעור שתי סעודות שהוא שיעורו של עירוב:

מערבין בקוליא. פרש״י ז״ל קלח של כרוב ולפיכך הא דפרכינן קוליא סלקא דעתא משום דסלקא דעתא דמיירי אפי׳ באותו קשה שבו שאין דרך לאוכלו: ופרקי׳ בירקא דקוליא כלומר הדבר הרך שבו. ויש מפרשי׳ דקוליא היינו בורית ולהכי פרכי׳ קוליא ס״ד ומהדרי׳ בירקא דקוליא פירוש בירקות שעושין מהם הבורית:

מהו לערב בפולין לחים. פירוש דאלו יבשין פשי׳ שאין מערבין בהם שהרי אין נאכלין כמות שהן חיין ואסיקנא דמערבין בהן כמלא היד כי כשיעור זה דרך ללפות שתי סעודות: