Ritva on Eruvin 57 ריטב״א על עירובין נ״ז

רבינא אמר מאי רביע רביע דתחומין. פי׳ לא ניחא ליה לרבינא לאוקומ׳ במתא עגילתא כאוקמת׳ דאביי ורבא ואתא לפרושה בעיר מרובע׳ דהויא תרי אלפי על תרי אלפי שיש בעיר ד׳ אלפים מרובעי׳ ויש בתחומיה שיתסר אלפי׳ ד׳ לכל רוח ועם סקרנות ל״ב אלפים מרובעי׳ כדאי׳ לעיל. וכדקתני שהמגרש רביע היינו שהוא רביע כל התחומין והקרנו׳ מלבד העיר בחלק שהמגרש נוטל בתחומין לבדם בלא קרנו׳ כי אין המגרש תופס בקרנו׳ כולם וכי כתיב אלף אמה סביב היינו סביב לד׳ רוחו׳ העיר מלבד הקרנות. אשתכח שהמגרש יש לו אלף אמה סביבו׳ העיר דהוו להו תרי אלפי לכל רוח שהם ח׳ אלפי׳ לד׳ רוחו׳ דהוו להו הני שמנת אלפי׳ דמגרש רביע כל התחומי׳ וקרנותיה׳ שהם ל״ב אלפי׳. והיינו דקאמר מאי רביע רביע דתחומין כלומר רביע כל התחומין השלמי׳ דהיינו עם קרנותיה׳ ממה שנוטל המגרש מן התחומין לבד׳ בלא קרנות כי אין לו קרנות כלום.

רב אשי אמר מאי רביע רביע דקרנות. פירש רב אשי לא ניחא ליה באוקמתא דרבינא נמי משום דמוקי׳ לה בקרתא דהויא תרי אלפי על תרי אלפי דוקא ולא פחות ולא יותר ואתא איהו ופירשה בכל עיר שבעול׳ בין גדולה בין קטנה בין שהיא עגולה בין שהיא מרובע׳ וקא פריש כי אין המגרש נוטל חלק אלא בקרנות לבד שנוטל בהם אלף בכל קרן כדאמרי׳ בכלה שמעתין. ולעול׳ אתה נותן בתחומי העיר בכל קרן וקרן אלפי׳ על אלפי׳ מרובע בין שתהא עיר גדול׳ או קטנ׳ או שהיא עגולה או מרובעת כי התחומין מרובעין הם נמצא שיש בכל קרן טבל׳ של אלפי׳ על אלפי׳ שהם ד׳ אלפים מרובעות נוטל מהם המגרש אלף אחד דהיינו רבע׳ ואמרו ליה לרב אשי היאך אתה אומר שאין המגרש נוטל אלא בקרנו׳ בלבד דהא אלף אמה סביב כתיב ופירש סביב דקרנות כדכתיב התם וזרקו את הדם על המזבח סביב שאינו אלא סביב דקרנות:

והא איכא מורשא דקרנתם. פי׳ שאמרנו למעלה כי אע״פ שרבענו את העיר אין המגרש נוטל אלף אמה שלו אלא בעיגול וא״כיחסר מן המגרש מורשי הקרנו׳ שיש לעיר כשרבענו אותה דקס״ד השתא כי כשהתנא רבע את העיר כך הניחה מרובעת לבני העיר: ופרקי׳ דנהי דאמרי׳ דרואין אותה כאלו היא מרובע׳ כדי להוסיף בתחומי הלויים לשדו׳ וכרמים אבל לא הנחנו אותה לבני העיר אלא עגולה כמות שהיתה:

והיינו דא״ל אימר דאמרי׳ חזייה כמאן דמרבעא מי רבעיוה. תו אקשי׳ אמאי דקתני לעיל שהתחומין משתכרין ברבוע׳ שמונה מאות לכאן ושמנ׳ מאו׳ לכאן דהיינו שמנה מאות לכל קרן כדפרשנא לעיל וקס״ד דבעי׳ לומר שהם משתכרין שמנה על שמנה מאות מרובע׳ ומשום הכי פרכי׳ דהא לא אפשר דמכדי כמה מרובע יותר על העיגול רביע מלבר שהוא שליש מלגאו ותלתא דתרי אלפי הוא שית מאה ושתין ושבע נכי תלתא כי כשתעשה מב׳ אלפי׳ ג׳ חלקי׳ יהא בכל חלק מהם תרס״ו נכי תלת׳. ופרקי׳ דהתם הואי בתרייתא כשאד׳ מחשב כל השטה שהוא מרויח אבל באלכסונה בעי׳ טפי דאמר מר כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה פי׳ ואנחנו חשבנו למעלה מה שמשתכרין תתומי העיר במדת ארכם באלכסונו של מרובע. וכיון שהקרן מרובע משני אלפים על שני אלפים משתכר ד׳ אלפים חומשים שהם שמנה מאו׳ אמה כי כל חמש מאו׳ חומשים הם מאה אמה: ובכל ד׳ אלפים חומשים יש שמנה חומשים ת״ק חומשים:

מתני׳ נותנין קרפף לעיר. פי׳ עיר שאין לה שום בי׳ חוץ לחומתה תוך ע׳ אמה ושיריי׳ לעשות ממנו עיבור לעיר נותנין לה בבקעה שלפניו שיעור קרפף של ע׳ אמה ושיריי׳ שיהא לה לעיבורה ומודדין מן המקו׳ ההוא ולהלן אלפים אמה של תחומין. וחכמים אומרים כו׳ פי׳ שאם הם קרובו׳ זו לזו כשנותנין להם קרפף אחד או שתי קרפפו׳ כפלוגתא דאפליגו אמוראי בש״ס לא ישאר ביניהן פסי חוץ לקרפף נותנין להם קרפף לדון את שתיהן כעיר אח׳ שמודדין לשתיהן תחומיהן מחומת חברתה החיצונה אבל לעיר אח׳ שאין אחר׳ קרובה לה כמו שאמרנו אין נותנין קרפף כלל. ולרבנן הא דתנן דערים שעבורה של עיר כעיר וכן הא דתנן לקמן הנותן את עירובו בעבורה של עיר דמשמע שיש עיבור לעיר אח׳ היינו שיש לה בית חוצה לה תוך ע׳ אמה ושיריים שעושין אותו עיבור לעיר וכדאי׳ בריש פרקין אבל לרבי מאיר אין לך עיר בעולם שלא יהא לה עיבור. ומיהו אפי׳ לרבי מאיר אין נותנין קרפף אלא לעיר שאין לה עיבור מעצמה וה״ס לרבנן בשתי עיירו׳ וכן ג׳ כפרים כו׳ בש״ס מפרש לה.

גמרא תן חוצה ואח״כ מדוד: ומשמע להו לרבנן דאין חוצה פחו׳ מע׳ אמה ושיריים כחצר המשכן. וק״ל רבנן מאי עבדי ליה להאי חוצה וכ״ת דדרשי ליה לשתי עיירו׳ דוקא הא מנא להו דהא מקיר העיר כתיב. ויש שפירשו דרבנן לא דרשי מחוצה כלל. ובין שתי עיירו׳ מסברא קאמרי לה משום דדחיקא תשמישיהם אבל בירושלמי אמר רבי מאיר ורבנן מקרא אחד הם דורשים. רבי מאיר דריש מקיר העיר וחוצה מה ת״ל מקיר העיר מכלל דלעיר אחת מודדין מקיר חומתה או מעבורה ואין נותנין לה קרפף וכי כתיב חוצה היינו לשתי עיירו׳:

וחכמים כו׳. רב הונא כו׳ חייא בר רב כו׳ פי׳. אבל קרפף שלם נותנין לשתיהן לעשו׳ שתיהן כאח׳ והיינו דאיכ׳ בין עיירו׳ לבתי׳ דאלו בבתי׳ דעלמא אמרי׳ לעיל גבי יושבי צריפין שמודדין להם מפתח בתיהן משום דלא קביעי הא אלו קביעי מודדין להם מן החיצון אלא דהתם הוא כשהבי׳ האתד תוך ע׳ אמה ושיריים של חבירו אבל בעיירו׳ נותנין להם קרפף שלם בין זו לזו בשתיהן עיירו׳ אבל לא לב׳ בתים ולא לעיר ובית ומשו׳ דנקט ר״מ עיר דלדידיה ודאי אין נותנין עבור אלא לעיר נקט תנ׳ לרבנן ב׳ עיירו׳ אבל ה״ה לעיר והבי׳ ראיה לדבריו מהא דאמרי׳ בפ״ק דסוכה בי׳ שאין בו ד׳ אמו׳ על ד׳ אמו׳ אין עושין אותו עבור בין שתי עיירו׳ והה״ד אם בשאין בין שתי עיירות אלו אלא שיעור קרפף אחד לחייא בר רב או שיעור שתי קרפפו׳ לרב הונא למה לי שום בית בלאו הכי נמי מתעברו׳ שתיהן להיו׳ אחד אלא על כרחיך כשיש ביניהם יותר מן השיעור הזה ואלו היה ביניהן בית שיש בו ד׳ אמו׳ על ד׳ אמו׳ היו עושין ממנה עיבור של שתי עיירו׳ כגון בורגנין הבאין תוך ע׳ אמה ושיריים. מ״מ למה לי למנקט בין שתי עיירות לימא שאין עושין אותו עיבור לעיר למדוד ממנה ולהלן אלא ודאי ה״ק שאין עושין אותה דין עבור שבין שתי עיירו׳ דאלו בית שיש בו ד׳ אמות על ד׳ אמו׳ היה נעשה עבור לעיר להיו׳ כשתי עיירו׳ לרבנן שנותנין קרפף לשתי עיירות ואין נותנין קרפף לעיר אחת ולרב הונא כדאי׳ ליה ולחייא בר רב כדאי׳ ליה ודוק׳ לעיר ובית אבל לשני בתים אין נותנין קרפף שלם ולדבריו הא דתנן במתני׳ שמעברין את העיר בגדודיות וכיוצא בו מיירי אפי׳ בשיש שיעור קרפף שלם בין שתיהן. ולא נהיר׳ דהא כיון דבשום דוכת׳ לא קאמר לרבנן עבור אלא בין שתי עיירו׳ משמע דעיירו׳ דוקא. ותו דהא לפי שטת הירושלמי לרבנן מקיר העיר וחוצה נפקא להו ואי משום ההיא דמסכ׳ סוכה י״ל דלא דק וה״ה דמצי למנקט שאין עושין אותה עבור לעיר אלא משום דמיירי בשיש ביניהם יותר משיעור קרפף דאפילו לרבנן אין עושין עבור בין שתיהן נקט הא נמי דאפי׳ יש ביניהן בית שאין בו ד׳ אמות על ד׳ אמות אין עושין ביניהן עבור שעושין חכמים בין שתי עיירו׳ דעלמא. ורשב״ם ז״ל כתב דסתם גרסי׳ ואין עושין אותו עבור לעיר וכך גורסין בירוש׳ בפי׳:

אי ר״מ הא תנא ליה רישא וליכא למימר דקתני סיפא למסתמה כר״מ וליעשות׳ מחלוק׳ ואח״כ סתם כדאמרי׳ במסכ׳ נדה פרק המפל׳ דא״כ היכי סתם בתר הכי כרבנן דהא דקתני וכן ג׳ כפרי׳ סתמא כרבנן היא אליבא דחיי׳ בר רב וכדמקשי׳ מינ׳ לרב הונא בסמוך:

טעמא דאיכא אמצעי הא ליכא אמצעי לא. פי׳ ואי לרב הונא אפי׳ ליכא אמצעי נמי דהא אין בין שתיהן אלא שיעור שתי קרפפו׳ וא״ת לחייא ב״ר נמי היכי ניחא שהרי כיון שאין בין שתיהן אלא קמ״א ושליש בשתיהן ביניהן האמצעי לא ישאר בין כל אח׳ ואחת שיעור קרפף שלם ואלו לחייא בר רב נותנין קרפף שלם בין שתיהן. וי״ל דכי קתני אם יש בין שתים החיצונו׳ קמ״א ושליש באויר הנשאר פנוי בין שתיהן קאמר:

אמר לך רב הונא. פי׳ לא שיהו שלשתן כשורה אלא שהאמצעי׳ עומדת מן הצד וה״ק דכיון שאלו מכניס אמצעי לביניהם ואין בין זה לזה אלא ק״מ ושליש רואין אותם כאלו הן משולשין ממש ודנין את שלשתן כעיר אחת: ומאי בין זה לזה דקאמר פרש״י ז״ל בין החיצון לאמצעי. ואע״ג דבמתני׳ קתני בין שתי החצונים ל״ק דלאמצעי נמי חיצון קרי ליה וכן פי׳ בתוס׳ והוצרכו לפרש כן דאי בין החצונות ממש קאמר אכתי קשיא לרב הונא דהא ליכא בין השתים אלא קרפף אחד. וא״ת א״כ למה ליה לתרוצי בדר׳ חנינא לוקמה כפשוטה במשולשין ממש כשורה ומאי בין שתים החצונו׳ דקתני בין החצון לאמצעי. י״ל דהא ליתא דכל היכא שהם משולשי׳ כשורה ליכ׳ למקרי את האמצעי בלשון חיצון כלל אבל עכשיו שהאמצעי אינו באמצע אלא שהוא עומד מנגד מבחוץ שפיר מצי קרי ליה חצון. אי נמי דאה״נ אלא דניחא ליה למנקט הא דרבי חנינא דאשמעינן רבותא דאמרי׳ רואין. ומיהו אין זה מחוור דא״כ כל שנים מהם ראויים לקרות חצונים וכששנה התנא בין שני החצונים משמע דאתא למעוטי אמצעי ואלו לפי׳ זה אין כאן אמצעי כלל ולפי׳ פירשו אחרים דבין זה לזה היינו בין החצונים ממש ודקאמרת דא״כ טפי מקמ״א ושליש ה״ל למנקט. י״ל דתנא דמתני׳ ס״ל דאין לומר כן רואין אלא בשיעור זה. דכשתאמר רואין יהא קרפף אחד בין כל שתים מהם ולא נתנו חכמים שתי קרפפות אלא בעיירו׳ העומדו׳ בשורה וכן דעת הראב״ד ז״ל וכן פירשו רבותי והקשו בתוספות לחייא בר רב למה ליה למתני כמה יש בין שתים החצונים ליתני ואין בין זה לזה אלא ע׳ אמה ושיריים כיון דחוקים לה כמשולשין ותרצו דלדידיה נמי לאו במשולשין ממש מיירי ודין רואין אתא לאשמועינן דכשאין בין החצונים ממש אנא קמ״א הטל אמצעי ביניהם אלא דחייא בר רב בין החצונים דקתני בין החצונים ממש ולרב הונא בין חצון לאמצעי ואין זה מחוור לפי לשון הש״ס אלא ודאי לרב חייא משלישין בשורה קאמר וכפרש״י ז״ל ובדין הוא דמצי למתני אם יש בין זה לזה ע׳ אמה ושיירים אלא דחדא מינייהו נקט.

א״ל רבא לאביי כמה יהא בין חצון לאמצעי. פי׳ לאמצעי העומד מכנגד מבחוץ דנימא רואין א״ל אלפים אמה פי׳ כשיעור תחומין שיוכל ללכת בשבת מזו לזו א״ל והא את הוא דאמרת וכו׳ התם ליכא למימר מילי פרש״י ז״ל דהתם בדרב הונא ליכא למימר מלא אויר שביניהם אין לך במה למלאתו והקשו בתוס׳ שזה קשה להבין שהרי יוכל למלאתו מבתי הקשת לפי מה שפירשנו לעיל בפרקין לא קשיא דהכי פי׳ דבדרב הונא כיון שהעיר מיושבת כבר כמין קשת אין דרך למלאת עד בין אויר שברגלי הקשת כלום ואם יבאו להוסיף לא יוסיפו שם אלא בראשי הקשת מה שאין כן בג׳ כפרים כי יוכלו להוסיף בראש כל כפר וכפר עד שיגיעו כפרים זה בזה ור״י ז״ל פירש התם ליכא למימר מלייה שאם אתה אומר שנראה בתי הקשת כאלו הם ביתר ונמדוד להם מן היתר א״כ יפסידו כשירצו ללכת לאחורי הקשת שנמדוד להם מן היתר ואם נאמר שנראה בתי הקשת כאלו הם כאן וכאן להקל הוי חוכא וטלולא אבל גבי ג׳ כפרים איכא למימר מנייה לומר כאלו אמצעי בין שתיהן לגבי מדת החצונים מיהת שאינם מפסידים כלום אלא הרי הם מרויחים שניתן להם שני קרפפות דאלו לגבי דאמצעי אין אנו אומרים רואין למדוד לומר מבין שני החצונים כיון שהוא מפסיד בדבר לרוח האחד ואין פי׳ זה מחוור דהא ודאי כיון דקתני שהאמצעי עשה את שלשתן אח׳ אף לגבי אמצעי קתני שמודדין לו מן החצונים ואינו מפסיד כלום דכל היכא דאמרת רואין להרוחה קאתי ולא להפסיד כלום ממה שיש בו כמו שהוא עכשיו ואין כאן חוכא של כלום א״ל רב חסדא וכו׳ והא דנקט קמ״א אינה ראיה דס״ל כרב הונא אלא קושטא דמילתא נקט דאפילו לרב הונא דמיקל ליכא שיעורא ולעשות שתיהן כאחת וכי אחוי ליה רבא אטמתא דמבלעי בדגלת אטמתא דמבלעי בע׳ אמה ושיריים לאו משום דרבא סבר ליה כרב חייא אלא דאיהו נמי קושטא דמילתא אחוי ליה דלא מבעיא כרב הונא אלא אפי׳ לרב חייא איכא שיעור עבורא דהנהו אטמתא מבלע בתוך ע׳ אמה ושיריים לכל אחת מהן וליכא אלא שיעור עיבור קרפף אחד בין שתיהן וזה ברור פי׳ אטמתא ירכות מחומת העיר.

ולענין הפסק קי״ל כרבנן דרבים נינהו וסוגיא דאמוראי אליבא דידהו ולא אשכחן בהא מילתא הלכה כדברי המקל בעירוב לפסוק כרבי מאיר וקי״ל נמי הלכה כרב הונא הכא שהוא מקל ועוד דהא קשיש ועדיף מיניה דחיי׳ בר רב כדמוכח בפרק שני דערכין שהיה מוכיח ועוד דפשיטא דסיפא דמתני׳ כוותיה רהטא דתשלום מימרא דרבנן היא ולא כרבי מאיר כדשנייא רב חייא ודר׳ אידי ודר׳ חנינא כוותיה לפי שטת רש״י ז״ל זהו הנראה לי אבל יש מן הפוסקי׳ שפוסקים כר׳ מאיר מפני שהלכה כדברי המקל בעירוב:

מתני׳ אין מודדין. פי׳ כל שבא למדוד בקרקע ממש הא עדיף טפי והיא המדידה הנכונה אבל מי שמודד בחבל שהוא גבוה מן הקרקע שאינו רוצה לטרוח למדוד בקרקע נתנו חכמי׳ מקו׳ מסויים שלא יתן המודד החבל אלא כנגד לבו כדי שלא יהא האחר מודד כנגד ראשו והאחר כנגד מרגלותיו ונמצא ממעט בתחומין. היה מודד והגיע לגיא או להר מבליעו. פי׳ שאינו מכניס במדה כלום ממדרונם אלא שנותן החבל למטה מן ההר משפתו לשפתו כאלו היא ארץ חלקה וכן משפת הגיא לשפת הגיא והוא שיכול להבליעו בחבל אחד של חמשים אמה:

וחוזר למדתו כו׳. בש״ס מפרש מאי וחוזר למדתו שאם אינו יכול להבליעו במקום שהיה מודד כי הוא רחב הרבה לשם ויכול להבליעו במקום אחר שהולך שם ומבליע ובלבד שלא יצא חוץ לתחום שכנגד העיר שהרואה אותו שמודד חוץ לעיר מכנגד יהיה סבור כי מדת תחומין באה שם ואלו אנן קי״ל שאין נותנין תחומין אלא כנגד העיר כפי מה שהיא ארוכה או קצרה אם אינו יכול להבליע כלל בזו אמר רבי דוסתאי משום רבי מאיר שמעתי שמקדרין בהרי׳ וכבר פירשתיה בפרקין דלעיל. אין מודדין אלא מן המומחה. ופירשו הגאונים ז״ל שהוא מלשון ומחה אל כתף ים כנרת והוא מלשון הגעה כלומר שאין מתחילין למדוד אלא ממקו׳ שיוכל להגיע מכאן עד סוף התחום ולא נצטרך להניח מקום המדידה ולילך למקו׳ אחר כדי להבליעו לגיא או לגדר אבל אם לא יוכל להמלט שלא למדוד משם נדון בהם כדין המפורש למעלה ואינו נכון בלשון המשנה גם בירושלמי אינו נראה כן גרסינן התם הא מן ההדיוט שריבה אין שומעין לו דלמא מומחה לשון בקיאות הוא כלישנא דכוליה תלמודא וכן פירש הרמב״ם ז״ל אין מודדין אלא מן הבקי׳ וגם רש״י ז״ל פי׳ כן אלא שהוא גורס אין מודדין אלא מעתה ואין צריך למחוק גרסת המשנה דה״ק אין שומעין במדידת תחומין אלא מן המומחה הבקי במדידה וכן נראה מלשון הירוש׳ שכתבנו וכלה מתני׳ בש״ס מפרש: