Ritva on Kiddushin 38 ריטב״א על קידושין ל״ח

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונהגות בין בארץ בין בח"ל וה"ה שינהגו ומה חדש שהוא קל שאין איסורו איסור עולם. פירש"י זכרונו לברכה שאין איסורו אלא עד ששה עשר ואחרי כן מותר ואין איסורו איסור הנאה דהא תנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמתו ויש היתר לאיסורו שאפי' ביום ששה עשר עצמו מותר לאחר הקרבת העומר כלאים שאיסורו איסור עולם וה"ה לערלה בב' שאסורה איסור הנאה ואין היתר לאיסורה שאין היתר לפדות ערלה לעולם אבל אין איסורה איסור עולם שהרי פירות אילן זה שלאחר שלש מותרות ואין איסור אילן זה איסור עולם וקרוב לזה פירש רבינו חננאל שיש היתר לאיסירו שאפילו החדש שנקצר קודם לעומר הרי הוא מותר לאחר הקרבת העומר מה שאין כן בפירות הערלה שחנטו תוך שלש שאסורין לאחר שלשה ואין איסורו איסור עולם שתבואת שדה זו מותרת לאחר הקרבת העומר וה"ה דפירות אילן זה לאחר שלש מותרים אין דין ערלה נוהג בו:

והקשה עליו ר"ת ז"ל שהרי ערלה זו ממה שנאסר בה איסור עולם דפירות של תוך שלש שנקראי' ערלה אינם מותרים לעולם ושלאחר שלשה לא נאסרו מעולם ואין דין ערלה בהם והאילן עצמו לא נאסר מעולם. ולפיכך פירש הוא ז"ל דערלה איסורה איסור עולם אבל יש היתר לאיסורה שהרי פירות רבעי איסורה משום ערלה כל זמן שלא נפדו ולאחר פדיון מותרים:

ויש שפירשו יש היתר לאיסורו שיש היתר מעשה לאיסורו כלומר שהוא מותר להביא איסור זה לעולם שמותר לזרוע תבואתו קודם העומר אע"פ שיש לה לאסור בחדש וכן הערלה מותר ליטע אילן זה אע"פ שפירותיו סופן לאסור תוך שלש מדין ערלה מה שאין כן בכלאים שאף הזריעה אסורה בו כדכתיב לא תזרע כלאים:

אבל אין. פירוש זה נכון שהרי בתורת כהנים גרסינן ויש היתר אחר איסורו דאלמא בהיתר הנאה הדברים אמורים ולא בהיתר מעשה שהוא קודם האיסור:

רבי אליעזר אומר כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וכל מצוה שנצטוו ישראל לאחר כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת קרקע אינם נוהגת אלא בארץ דפליג עליה דאבוה בחדש וערלה וכלאים דאין נוהגין בחוצה לארץ מן התורה אלא מדבריהם כסתם מתניתן:

חוץ מהשמטת כספים ושלוח עבדים שאף ע"פ שנצטוו לאחר כניסתן לארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ קס"ד דהכי קאמר דאע"פ שהן חובת קרקע נוהגת בכל מקום והיינו דפריך השמטת כספים חובת הגוף הוא ופרקי' לא צריכא לכדרבי כלומר הא דאמרי' שנצטוו בשמיטת כספים לאחר כניסתן לארץ לא בעינא למימר שהן חובת קרקע אלא הכי בעינא למימר שלא נצטוו לנהוג בהן אלא לאחר כניסתן לארץ אבל קודם לכן או לאחר שגלו ממנה אין נוהגת בשום מקום ואף על פי כן בזמן שהן נוהגת נוהגת בכל מקום ואפילו בחוצה לארץ כדמפרש ואזיל.

דתניא רבי אומר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחד שמטת קרקע ואחד שמטת כספים. עיקר הפירוש כמו שפירש ר"ת ז"ל דשמטת קרקע היינו יובל שהשדות חוזרות לבעליהן ושמטת כספים היינו שביעית והוא הדין דדכוותיה בחרישה וזריעה של שביעית דדינה ככספים ונקט כספים משום דדמו ליובל כשם שיובל שדות חוזרות לבעליהן ונפקע זכות הלוקח כך השמטת כספים נפקע המלוה מנכסי הלוה וחוזר שעבודו ללוה בזמן שאתה משמט קרקע דהיינו בזמן שבית המקדש קיים וכל יושביה עליה כדכתיב ביובל לכל יושביה אתה משמט שביעית דכספים וחרישה וזריעה אי אתה משמט קרקע ביובל כגון בזמן הזה דלאו כל יושביה עליה אי אתה משמט שביעית והשתא תלי שפיר שמטת כספים ביובל דביובל פשיטא ליה שאין נוהג בזמן הזה כדכתיב לכל יושביה והיינו דמוכחינן התם בפרק השולח דשביעית בזמן הזה אינה משמטת כספים אלא מדרבנן אבל רש"י ז"ל פירש במסכת גיטין דשמטת קרקע היינו חרישה וזריעה של שביעית וליתא כמו שכתבתי שם בס"ד. מפי מורי נר"ו:

תנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום כו'. מאי הלכה רב יהודה אמר שמואל הלכת' מדינא שהנהיגו על פי חכמים בחוצה לארץ ורבי יוחנן אמר הלכה למשה מסיני והלכתא כר' יוחנן. ואסיקנא דכך נאמרה הלכה דודאי אסורה אפי' בשל עכו"ם ספקה מותר אפילו בשל ישראל. והא דאמרינן במסכת ע"ז גבינות של עכו"ם אסורה מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה אע"ג דהא ספקה הוא וספק ערלה מותר בחוצה לארץ מכיון דאסור בארץ ואסרו גבינתם מחמת כך בארץ לא חלקו בגזרתם ואסרו אפי' בחוצה לארץ. והלכתא אין הברכה והרכבה של ערלה נוהגין בחוצה לארץ כלל ואפי' אחר שקצצן דהא פלוגתא דתנאי היא אם נוהגת בהן ערלה בארץ וקיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לתרץ אבל בארץ נוהגת מן התורה לאחר שקצצן שאינה יונקת מאמה וכדתניא בראש השנה בהדיא. והא דאמרינן התם ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מיירי בהברכה שלא קצצה עדיין שהיא יונקת מאמה ועליה הפוכים ממנה ואמרו בירישלמי כמה דאמרין אינשי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכולו ביה ושם נכתבנה בארוכה בע"ה. והלכתא כמר בריה דרבינא דמתני לקולא דאפילו רבי יוחנן מודה בהא שכך הלכה ואם תמצא לומר דפליג בה והא אתיא כשמואל כיון דמר בריה דרבינא סבר כשמואל הלכתא כוותיה כנ"ל: