Ritva on Kiddushin 41 ריטב״א על קידושין מ״א

פרק שני
האיש מקדש את האשה בו ובשלוחו. פי' שליח שעשאו בעדים לקדש לו הן אשה זאת הן אשה סתם והאשה מתקדשת בה ובשלוחה. פי' שליח שעשתו לקבל קידושיה הן מאיש זה הן מכל לאיש סתם. בין בשליח דידיה בן בשליח דידה לא בעי' קנין כלל כי היכי דלא בעי' בשליחות דעלמא אפי' בדבר של ממון ואפי' באדרכתא דהא לא מקני ליה מידי דלבעי קנין. וכ"ש בשליחות גיטין וקידושין שאין מקום לקנין מיהו עדים בעינן דאי לא אין אחד נאמן שהוא שליח וכדבעי' למימר קמן:

גמרא השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו. פי' בלאו הכי נמי הוה מצי לשנויי דלא זו אף זו קתני כדמשנינן בעלמא אלא דכל היכא דאפשר לפרושי באנפא אחרינא לא מוקמינן מתניתין בלא זו אף זו:

איכא דאמרי בהא איסורא נמי איכא כדריש לקיש. פי' יהא דרב יוסף לאו ארישא אתמר דרישא דקתני בו ובשלוחו לא דרך מצוה הוא אלא דרך חיוב שחייב לקדש בו איסורא:

וכי איתמר דרב יוסף אסיפא אתמר האשה מתקדשת וכו'. אבל בהא איסורא לית בה. פי' איסורא ליכא מחמתה כדריש לקיש. וכ"ת והא איכא איסורא מחמתיה דלא חזי לה אלא לשלוחה שמא תתגנה עליו ויגרשנה. איכא למימר דאיסורה דידיה הא שמעי' ליה מרישא. והשתא בסיפא לא איירינן אלא בדידה ואיתא כשהוא מכירה ואין היא מכירתו ואשמועינן דכיון דבדידיה ליכא איסורא דהא כבר הכיר. בה לדידה נמי ליכא איסורא כדריש לקיש אבל מצוה איכא עלה מדרב יוסף. כנ"ל:

והא דתנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה דייקינן עלה כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא. וכי תימא ודילמא ה"ה קטנה ונקט נערה לרבותא. איכא למימר דא"כ ליתני בתו סתם ומשמע בין נערה בין קטנה כדתנן האב זכאי בבתו בקידושיה וכו' ותו ליתני האיש מקדש את בתו נערה מאי כשהיא נערה ש"מ כשהיא נערה ולא כשהיא קטנה:

מסייעא ליה לרב יהודה אמר רב דאמר אסור לאדם שיקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה וכ"ת והא אמרינן לעיל דאיהו לא קפדא. מדריש לקיש. איכא למימר דהתם בגדולה שיש בה דעת כיון דאיהי לא קפידא אפשר שמכרת בו על ידי אחרים ובכל דהו ניחא לה אבל הכא לא דקטנה היא ואין בה דעת להכיר כדריש לקיש סניא ליה מקטנותא וגם כי תגדיל לא תסור שנאתה ומשום הכי אסר תנא לקדשה מקטנותה ואפילו אין הנשואין מעתה עד שתגדיל. ומסתברין דשידוכין שרי:

שליחות מנלן דתניא ושלח מלמד שהיא עושה שליח וכו' פיר"ח דתרי ושלחה כתיב בפרשה חד לגופיה ואידך דרשינן לשליחות ושלח מלמד שהוא עושה שליח: ושלחה מלמד שהיא עושה שליח. ומוא"ו דושלחה מרבינן דכל אחד משני שלוחין אלו עושה שליח אחר. ולא נהירא דכיון דושלחה איכא למידרש ביה כולי האי למה לי חד ושלחה לגופיה לימא שלח ובהכי סגי לכך נראה כדפירש רש"י ז"ל דלגופיה לא איצטרך חד מינייהו דכיון דמצי למכתב וגרשה וכתב ושלחה לדרשא אתא למדרשא מלשון שליחות וה"פ דבכל חד מינייהו מצי למכתב ושלח ושלחה למה לי קרי בכל חד מינייהו ושלח ושלחה הוה להו ארבע ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח. ואידך ושלח מלמד שהשליח שלו עושה שליח ואידך ושלחה מלמד שתשליח שלה עושה שליח. ולא דרשינן וא"ו דושלחה. והא דדרשינן דשוטה אינה מתגרשת דכתיב ושלחה מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת איכא למימר דנפקא לן מוא"ו דשלחה אי נמי מדכתיב ושלחה והלכה לאיש אחר ולא שתחזור לביתו:

והא דקי"ל הכא שהשליח עושה שליח לא תקשי למאי דאמרי' במסכת גיטין אליבא דרשב"ג בשליח גט שאמר לו הולך ולא חלה שאינו עושה שליח דהתם הוא שלא מדעת משלחו וחייש דילמא קפידא הוה שיוליכנו הוא בעצמו והיינו דמפלגינן בסוגיא דהתם בין חלה ללא חלה ובין הולך ללא הולך דבהא קפיד ובהא לא קפיד. אבל הכא מיירי מדעתו שנתן לו רשות בכך ולדברי הכל עושה שליח ואפילו לא נתן לו רשות לעשות שליח אלא בדברים בעלמא ואינו צריך קנין לא שנא שליח דידיה ולא שנא שליח דידה ושלא כדברי הרב ברצלוני ז"ל:

ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום תורם בדעתו של בעל הבית ואם אינו יודע דעת של ב"ה תורם כבינונית אחד מחמשים דמסתמא אהא שווייה שליח:

פיחת עשרה ותרם בארבעים כמי שדעתו יפה. או הוסיף עשרה ותרם בששים כמי שדעתו רעה תרומתו תרומה. פרישנא טעמא בכתובות בפרק אלמנה ניזונית דכיון דאיכא דתרים בעין יפה ואיכא מאן דתרים בעין רעה מצי למימר בהכי אמדתיך פירוש וכיון דאפשר בהאי אומדנא ושלחו סתם ודאי על דעת כן שלחו דאי לא הוה ליה לפרושיה הלכך שליחותיה עבד וכ"ת ומאי שנא מהא דאמרי' בשהלך ותרם מן היפות ומצאו ב"ה ואמד לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה. ואמאי לימא ליה בהכי אמדתיך. וא"ל דבשלמא התם הוסיף בשיעור כיון שאין שיעור לתרומה מן התורה וסמכה תורה על כל אדם שיתרום כפי דעתו בין רב למעט וחכמים נתנו הג' שיעורים למי. שדעתו יפה ולמי שדעתו רעה ולמי שדעתו בינונית איכא אינשי דעבדי בעין יפה ויכול למימר בהכי אמדתיך. אבל התם כיון דסגי לכל אינש מן התורה שיתרום ממין על מינו בשוה רובו דעלמא הכי עבדי ואין תורם מן היפה על הרע אלא מיעוטא וכיון שכן לא מצי למימר ליה בהכי אמדתיך:

הא דאמרינן מה לתרומה שכן ישנה במחשבה לומר שאינו צריך להוציא בשפתיו אלא נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. ואיכא דקשיא ליה דהא אין תרומה נטלת במחשבה אלא לאבא אליעזר בן גמלא. וא"כ לרבנן נילף מתרומה דהכי אמרינן התם בפ' כל הגט תניא אבא אליעזר בן גמלא אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה דהיינו כדגן מן הגורן ואחת תרומות מעשר דהיינו תרומתכם שעם הלוים הוא מדבר כשם שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה. אלמא לרבנן אינה ניטלת באומד ובמחשבה ואיכא למימר דהא לא קשי לפום מאי דפרישנא התם דבתרומה גדולה כ"ע לא פליגי דניטלת באומד שהרי אין לה שיעור מן התורה וניטלת ג"כ במחשבה כדכתיב ונחשב לכם ולא פליגין רבנן ורבי אליעזר בן גמלא אלא בתרומת מעשר שהקישה הכתוב לתרומה גדולה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן דאבא אלעזר בן גמלא סבר דלגמרי איתקוש בין לאומד בין למחשבה. ורבנן סברי דלמחשבה איתקוש כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן אבל לאומד לא איתקוש. שהרי נתן בו הכתוב שיעור אחד מעשרה ואבא אליעזר בן גמלא סובר שמנין מן התורה הוא מצוה אבל מ"מ ניטלת היא אף באומד אשתכח השתא דבין בתרומה גדולה בין בתרומת מעשר כ"ע מודו שנטלת במחשבה והיינו דתנן אלם שתרם תרומתו תרומה ובכל תרומה קאמרינן ואפילו לרבנן ואמרינן בנדרים גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו ופרכינן וליגמר מתרומה שנטלת במחשבה ופרקינן משום דהוה תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד שישנם במחשבה דבתרומה נאמר ונחשב לכם תרומתכם ובקדשים כתיב לכל נדיב לב והתם בין מתרומה גדולה בן מתרומת מעשר קאמרינן דאי לא אמאי גמרינן לנדרים מתרומה גדולה טפי מתרומת מעשר אלא ודאי כדאמרן הלכך שפיר אמרינן הכא דלא מצינן למילף שליחות מתרומה גדולה ולא מתרומת מעשר שישנן על ידי שליח דשאני התם שישנן שתיהן במחשבה ולהכי נקטינן מחשבה ולא אמרינן שישנן באומד משום דהכא בגירושין וקידושין לא שייך אומד ותו דהא איכא תרומת מעשר לרבנן שישנה בשליחות ואינה באומד אבל מחשבה ישנה בשתיהן ואינה בגירושין וקידושין ואע"ג דקי"ל היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש דיו התם כיון דמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה כמאן דפריש דמי ולא חשיבא מחשבה. והא דאבא אליעזר בן גמלא כתבתיה בארוכה בפ' כל הגט מפי רבינו נר"ו:

והא דתנן חבורה שאבד פסחה כו'. מנ"ל דמשויא שליח לשחיטת פסח וכי תימא למה לי קרא דהא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. איכא למימר דשאני הכא. דהוי מידי דמצוה ודילמא ניחא ליה לאינש למעבד מצוה בגופיה וחובא חשיבא וכדאמרי' התם בנדרים בתורם משלו על של חבירו אף על גב דשאני הכא דעשאו שליח וגלי דעתיה דניחא ליה דילמא גזירת הכתוב הוא שיעשנה בגופו אבל לא ע"י אחרים שיזכו לו וכיון שכן מנלן דשלוחו כמותו ולא עוד אלא דאלו מדין זכייה יכול למחות אחר שחיטה לכי שמע ואנן חזינן דלא מצינן הדר ביה כדמוכח מהאי מתניתין דאייתינן הכא שאם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלין עמו והא לא אפשר אלא מדין שליחות והיינו דמייתינן הא מתניתין ולא מייתינן כמה מתניתין אחריינא דאיכא התם שיכול לעשות שליח לשחיטת פסחו כנ"ל. אבל בתוספות סבורין דזכייה מדין שליחות היא כדכתיבנא בבבא מציעא בס"ד:

מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח. פי' ע"י שליח דוקא ולא בבעלים מיהו איכא מיעוט שהוא אף בבעלים כגון שחיטה שכשירה בזר וכל מה שקודם הקרבה וקמיצה והיינו דעבדינן לקמן צד השוה מקדשים וגירושין שישנן בבעלים וישנן על ידי שליח אף אני אביא תרומה שישנן בבעלים שתהא על ידי שליח:

מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. פירוש למעוטי עכו"ם שאינו בן ברית ואפילו גבי עכו"ם מהולים שהנודר מן המולים מותר במולי אומות העולם כדאיתא התם ודוקא עכו"ם אבל עבד שמל וטבל לשם עבדות פשיטא דבן ברית הוא ואיתיה בשליחות תרומה ובתרומה דנפשיה והא דפרכינן דהא נפקא מדאמרינן אין העבד נעשה שליח לקבל גיטה כו' לדוגמא מייתינן ליה דכי היכי דהתם אין עבד נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין הכי נמי הכא בעכו"ם אינו נעשה שליח בתרומה דלא שייך בה. וכבר פרישנא בדוכתא דהא דאין העבד נעשה שליח לקבל גט הוא הדין שאינו נעשה שליח הולכה דמאי שנא ולרבותא נקט קבלה אע"ג דאיתיה בעל כרחה ושם הארכתי בע"ה:.

סלקא דעתך אמינא עבד הוא דלאו בר היתרא כלל כלומר דלא שייך בתורת גיטין כלל לא לכתחלה ולא בדיעבד אבל נכרי הא איתיה בתרומה דנפשיה בדיעבד דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה. פי' רש"י ז"ל דטעמא דרבנן משום דקא סברי אין קנין עכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואי משום דמרחיה קסבר מירוח העכו"ם אינו פוטר ולא דריש דיגונך ולא דיגון עכו"ם ורבי שמעון דפוטר סבר דאף על גב דאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ופירותיו טבולים לתרומה ומעשרות מכל מקום כשמרחו העכו"ם נפטר מתרומה דמירוח עכו"ם פטור דדרשינן דיגונך ולא דיגון עכו"ם ואין זה נכון דאם כן דבין לרבנן בין לרבי שמעון אין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר היכי לא אייתינן לה בפרק השולח להא מתניתין לאכוחי הכי כי היכי דאייתינו התם כמה מתטיתין ותו לרבי שמעון דלא פטר אלא משום דמירוח עכו"ם פוטר היכי תנן פוטר סתם דהא זימנין דלא מרח ליה כגון שהקדימו בשבולין אי נמי שערחו ע"י ישראל. לפיכך הנכון כמו שפירש רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל דהא לכולי עלמא פליגי ואפילו למאן דאמר דיש קנין לעכו"ם בארץ ישראל ומירוח עכו"ם פוטר ומיירי בתבואה שלקח עכו"ם מישראל אחר שהביאה שליש ברשותו שכבר נתחייבה בתרומה ברשות ישראל ואין קנין עכו"ם מפקיעה ומיירי נמי כשמרחו על ידי ישראל אי נמי בהקדימו בשבילין דלא מיפטר משום מירוח עכו"ם והכי הוא בטבלו רבנן סברי בר הפרשה הוא ותרומתו תרועה לכל דבריה' והשאר חולין ורבי שמעון פוטר תרומתו מכל דיני תרומה ואין רן תרומה עליה כלל דעכו"ם לאו בר הפרשה כלל דכתיב אשר ירימו בני ישראל ולא העכו"ם הלכך אין הפרשתו הפרשה והרי מה שתרם כשאר תבואתו שהוא טבל והכי אמרינן בפרק קמא דתרומה בהדיא דטעמא דר' שמעון משום דכתיב בני ישראל ולא העכו"ם:

אתם ולא שותפין ולא אריסין. פי' אפי' קודם שחלקו דאית ליה שותפות בגויה אינו תורם על חלק חבירו ואם תרים על שלו הרי הם טבל וחולין מעורבין זה עם זה עד שיתרום חבירו ממקום אחר על חלקו ואפילו לאחר שחלקו נמי למאן דסבר אין ברירה:

אתם ולא אפוטרופוס. פירש אפטרופוס דב"ד דוקא ודוקא לעשר ולהניח אבל לאכול שרי וטעמא דאין תורמין משום דלתרומה בעינן שליחות פרטיות לתרום וכדפרש"י בפרק הניזקין:

אתם ולא התורם שאינו שלו. וכי תימא כיון דאריסין לא כ"ש שאינו שלו. איכא למימר דמה טעם קאמר מה טעם לא שותפין ולא אריסין ולא אפוטרופסין לפי שאינו תורם שאינו שלו:

הניחא לר' יהושע בן קרחא ילפינן שפיר שליחות בשחיטת פסחים. אלא לר' יונתן מא"ל דתניא ר' יונתן אומר כו' עד מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד והא דתנן התם שהפסח נשחט בשלש כתות ונפקא לן מדכתיב קהל עדת ישראל קהל עדה וישראל ההיא אפילו לר' יונתן היא ולמצוה ומ"מ יוצאין הן בפסח אחד: