Ritva on Kiddushin 46 ריטב״א על קידושין מ״ו

נראין דברי תלמיד. פי' לאו היינו רבי ירמיה דאמרי' בברכות דאמר ליה לרב מי בדלת לה דאמרינן התם רב הונא חבר דרב הוה והכא קרי ליה תלמיד אמר רבא מאי טעמא דרב הונא הואיל ונעשיה בה מעשה יתומה בחיי האב פי' ואי לאו דניחא ליה בכל דהוא ואירצי בקידושיה ונישואיה לא הוה שתיק כולי האי ומסתברא דכיון דיהיב רבה טעמא דמסתבר לדברי רב הונא הלכתא כוותיה ואין נראין דברי תלמיד ומיהו דוקא בדשדיך. כנ"ל:

אתמר נערה שנתקדשה לדעת אביה כך הנוסחא בספרים ויש שמחקו אותה גירסא וכתבו קטנה דמשמע להו דבנערה דכ"ע אין האב צריך לעכב בפירוש שאין חוששין בה לנתרצה האב דמרתח רתח בהאי דעבדא כיון שיש בה דעת. ולא נהירא כדכתיבנא לעיל והכא נערה גרסי' דהא הכא בנתאכלו המעות עסקינן דומיא דהא דמותבינן עלה דהוו קדושי ביאה דליתה בעולם אלא ודאי כדאמרן ובנתאכלו המעות לא אפשר בקטנה לחוש לנתרצה האב ואפי' מתרצה לא מהני כדכתיבנא לעיל אלא ודאי נערה היא:

פיתה שלא לשם אישות קרא בעיא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס כמפותה..תמיהא מילתא כיון שהאב רוצה בקדושיה ויכול לקדשה בע"כ למה משלם קנס מפני עיכובא שהרי אין המפתה משלם קנס אלא כשלא יכנוס אבל זה כונס הוא. ואיכא דמתרצי שהאב אומר הריני רוצה אם היא רוצה וכיון שכן ה"א דכיון דבדידיה תלא רחמנא ואין העכבה מצדו ממש אע"פ שתלה רצונו בה שוב אינו משלם קנס קמ"ל אם מאן ימאן מ"מ היא ג"כ יכולה לעכב לכנוס ומשלם קנס. ולא נהירא דהא כל כמה שאין האב רוצה לגמרי ותולה הדבר ברצונה כשהיא אינה רוצה אף הוא אינו רוצה ועכבה משלו איכא וראוי זה קנס מחמת עכוב האב לחוד ומאי מהני עכובא דידה. ותירץ רבינו הגדול וז"ל דהכא מיירי כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין רוצה אני ובאה היא אחר כך ואמרה איני רוצה וחזר האב ואמר איני רוצה לקבל קידושיה בעל כרחה וחוזר ותובע קנס. אי נמי שכיון שאמר האב רוצה אני מת או שבגרה והיא אינה רוצה ואינו יכול לכנוס אלא מדעתה דאי משום האב לא מיבעיא בשמת או בגרה קודם שיחזור בפירוש אלא אפילו בעודה נערה והוא קיים שחוזר ואומר איני רוצה לא כל הימנו לחזור בו מכיון שאמר בב"ד רוצה אני מיד נפטר הלה אע"פ שלא יכנוס אבל השתא יש לה רשות לעכב הרי הוא משלם קנס לאב או לעצמו מחמת עכבה שלה:

ואמרינן פיתה לשם אישות קדושין למה לי אמר אביי צריכא קדושין לדעת אביה פי' קרא מיירי בשלא נתרצה האב בפי' באותה קדושין ואע"ג דחיישי' שמא נתרצה האב להצריכה גט אמרה תורה שאין לו לקיימה לה עד שיקדשנה קדושין גמורין כרצון האב או שיתרצה האב בפי' בקדושין ראשונים דהוו להו כקידושין דהשתא והשתא אביי מתרץ אליבא ורב לסיועיה למימרא דהא לא תקשי ליה דאיהו כרב הונא ורב ס"ל דבין היא בין אביה יכולין לעכב וכן הלכה ותו לא מידי:

מתניתין התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו כו'. אוקימנא מתני' בדלא חשיב פרטא עד שיאמר קדושין לכל אחת ואחת כר"ש דבעיא התם גבי קרבן שבועת הפקדון שבועה לכל אחד ואחד וכו' והא דקתני סיפא היתה אוכלת בגמרא מפרשא היכא קאי וכל מאי דאמרינן במתני' אינה מקודשת לפי שאינה שוה פרוטה היינו שאינה מקודשת קדושי ודאי אבל בקדושי ספק איכא לשמואל דאמר בפ"ק חוששין שמא שוה פרוטה במדי:

גמרא היתה אוכלת אהייא אילימא ארישא מאי איריא אוכלת אפי' מנחת נמי. פי' דאפילו במנחת נמי אינה מקודשת עד שיהא באחת מהם שוה פרוטה דהא פרטא הוו דהתקדשי לי בזו קאמר בכל חדא מיניי' ולא מצטרפי אהדדי אלא אסיפא דקתני כללא בזו ובזו ומאי עד שיהא בא' מהן בכל אח' ואח' מהן דאע"ג דכיילינהו לכלהו כחדא דעתו לקדשה באיזו מהם ששוה פרוטה דלא גמרי קדושין עד דמטו כולה לידה וכי מטי כלהו לידה מיקדשא אפי' בקמייתא דשוויי' פרוטה: דאכילתיה ואמאי יהא מלוה היא דהא כיון דלא גמרי קדושי הוה לה מלוה כך הנוסחא בקצת הספרים. וה"פ דכיון דעבד כללא אין דעתו שיגמרו הקדושין עד שיפסיק לשונו ויגיעו כולם לידה וכי אכלתה לקמייתא עדיין לא גמרו קידושיו ופקדון הוא אצלה וכי אכילתה שלחה יד בפקדון ואיתעבידא מלוה גבה וכי מטו כולהו לידה דגמרי קידושי קמייתא מלוה היא גבה וא"כ היכי מיקדשא בה דהא אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת. ואיכא למידק מאי קשיא ליה דהא רב לא קאמר אלא במקדש במעות שנתן לה בתורת מלוה אבל הכא תמרה קמייתא לקדושין גמורין ניתנה אלא שקובע לה זמן שלא תתקדש בה עד שיגיעו האחרות לידה והויא לה כההיא דאמרינן לקמן במכילתן האומר לאשה התקדשי לי בכסף זה לאחר ל' יום דלכי מטא ל' יום מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות דכיון דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה כי אכלה דידה אכלה ואיכא למימר דלא אמרינן כי אכלה דידה אכלה אלא כשגמר לשון קדושין והפסיק דבורו דהשתא אע"ג דלא חיילי קדושין מהשתא אלא לאחר זמן כיון דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה סתם כי מטו לידה דידה אינון דאי גמרו קדושין הוו מתנה לשם קדושין ואי לא גמרי משום דהדרי בהו להוו מתנה גמורה ואינם חוזרים הלכך אית לה רשות לאפוקינון מהשתא וכי אכלתינהו לאו מלוה היא כלל ולפיכך מתקדשת בהן לאחר ל' יום אבל הא דהכא כי מטיא קמייתא לידה לא גמר לשון קדושיו ולא הפסיק לשונו וכיון דכן לא יהיב לה רשותה לאפוקינון עד סוף דבריו ופקדון היא בידה בנתים וכי אכלה לאו דידה אכלה והויא לה מלוה גבה. ואי דמיא ההיא דאומר לאשה התקדשי לי בכסף זה לאחר שלשים יום להא דלקמן בשמעתין דמיא דא"ר שאם אמר לה התקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת אפילו בקמייתא דכי אכלה דידה אכלה מכיון שאמר לה באלו בעודן בידו גמר לשון קדושין אלא דלא חיילי קידושי עד דמטי לידה ומשום הכי כי מטיא לידה קמייתא זכיא בה לאנפוקה ודידה אכלה ולא הוי מלוה ואין זה של משנתינו דומה אלא לההיא דמקדש את אחותו דאע"ג דלא הדר' בהו לא אפשר דתפסי קדושי כלל וכן בזה שאמר בזו בזו ובזו דהוי כללא ומקדשא בכלם כי אמר בזו ונתן לה לא אפשר דחיילי קידושי אע"ג דלא הדרי בהו שהרי אינה מקדשה אלא בכלם ומשום הכי מדמינן להו אהדרי בסמוך וזה מבואר:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעולם ארישא כו'. רב אמי אמר לעולם אסיפא ומאי עד שיהא באחד מהן שוה פרוטה עד שיהא באחרונה שבהן. פי' אבל בקמייתא דאכלתיה לא מקדשא מטעמא דקושיין דהוה לה מלוה:

אמר רבה שמע מינה מאוקימתא דרבי אמי דקאמר דתנא קתני דבאחרונה מקודשא ולא בראשונה שאכלה שמע מינה תלת מקדש במלוה אינה מקודשת דהא מה"ט לא מיקדשא בקמייתא וש"מ מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דהא מיקדשא בבתרייתא אע"ג דיהיב לה נמי קמייתא דהיא מלוה:

ושמע מינה מעות בעלמא חוזרין. פי' מעות בעלמא גבי מקדש אחותו ואפי' בלא חזרה לא חיילי קדושין שחוזרין לבעל ודידיה נינהו ופקדון הם בידה כרב ולאפוקי ההיא דאחר ל' יום דאפי' רב מודה דמעות אינם חוזרין והוו להו מתנה גמורה אי הדרי בהו או מתנה לשם קדושין כיון דבלא חזרה חיילי קדושין מה שאין כן במשנותינו דבראשונה לא מיקדשא לע לם אע"ג דלא הדרי בהו ולפיכך מעות חוזרין והא דאשמועי' דתנא דמתני' סבירא ליה לפום אוקימתא דרב אמי דמעות בעלמא חוזרין פירש"י ז"ל דשמעינן ליה מדחשיב תנא לראשונה מלוה אלמא לאו דידה הוא אלא פקדון הוא בידה מן הבעל ואי הדר ביה הדרא ליה וכרב דאמר במקדש אחותו דמעות פקדון מכיון דלא גמר קידושי' דאי אמרת במקדש אחותו מעות מתנה וכיון דלא גמרי קדושי' לא בעי' לאהדורינהו הכא אמאי לא מיקדשא בקמייתא דאכלה דדידה אכלה וכ"ת דהיא הנותנת שלא תתקדש בה כיון שהיא מתנה ושלה היא לגמרי טפי ממלוה הא ליתא דאפילו לשמואל הכא ליכא למימר מתנה גמורה דהתם הוא במקדש אחותו שלא גמרו קידושיו כלל אבל הכא שגמרו קידושיו ודאי לשם קדושין נתנם ודין הוא שתהא מקודשת אפילו בראשונה אלא ודאי דמתניתין לרבי אמי כרב אזלא ולא כשמואל כך נראה מתוך פי' רש"י ז"ל:

והקשו עליו א"כ אכילו לרב נמי היכי שמעינן דמעות בעלמא חוזרין ולא הוו מתנה דלעולם אימא לך דהתם כיון שלא גמר קידושיו ואיכא למימר לשם מתנה אמרינן לשם מתנה כשמואל אבל הכא דליכא למימר מתנה שהרי גמר קדושיו מודה שמואל דלא אמרינן מעות מתנה אלא לשם פקדון או לשם קדושין ועוד שמואל גופיה אמאי לא אוקים מתני' כר' אמי ואסיפא קאי וקמייתא פקדון ולא דמי לאחותו דהויא מתנה מטעמא דכתיבנא והא עדיפא ליה ממאי דאוקמה ארישא דהויא אוקימתא דחיקתא ועוד כיון דאמר מר"ן ז"ל דלשמואל כיון שגמר קידושיו במשנתינו אמרת דלשם קדושין יהבינהו אע"ג דבדידה בלחוד לא חיילי קדושין א"כ תיקשי לן מתני' לכ"ע ואפי' לרב ואמאי הויא קמייתא פקדון כלל נימא לשם קדושין הוה כיון שגמ' קדושיו ותתקדש בה דהא ע"כ לא איפליגו רב ושמואל במקדש אחותו אלא משום דליכא למימר בה דלשם קדושין נתן אבל כל היכא דאיכא למימר לשם קדושין לשם קדושין אמרי' ולא לשם פקדון ולא לשם מתנה:

ויש לתרץ על דברי רבי' ז"ל ולומר דאיהו ה"ק דמתני' למקדש אחותו דמיא כדכתיבנא לעיל דבלא חזרה לא תפסי קדושין מה שאין כן במקדש לאחר ל' יום ובאומר התחדשי לי באלו הלכך אלו הוה סבירא לן דבמקדש אחותו מכיון דלא אפשר דחיילי קדושין אפי' בלא חזרה מעות מתנה ולא פקדון דין היא שנאמר במשנתינו שתתקדש בראשונה לבדה וגם שתצטרף עם האחרונות להשלים שוה פרוטה דהא אפיקתה בקמייתא מפקדון ולאו דבעל היא כלל וכי אכלה דידה אכלה מאי אמרה מתנה גמורה היא שלה כי התם ודאי ליכא למימר מכיון דאפיקתה מפקדון דכיון דאפשר בשום צד דגמרי קידושי וחיילי לאו מתנה גמורה היא אלא מתנה לשום קידושין ומכיון דחזינא דלא מיקדשא בקמייתא ולא מיקדשא נמי בהדי אידך על כרחין בעלמא במקדש אחותו מעות פקדון ומשום הכי הוו פקדון נמי במשנתינו וכי אכלה דבעל אכלה ומלוה איתעבידא גבה ולא חזיא לאיקדושי בה באנפי נפשה ולא לאיצטרופי בהדי אידך והיינו דלא אוקמה שמואל אסיפא לדידיה כיון דבעלמא אין מעות חוזרין הכא כי אכלה דידה אכלה ולשם קידושין ואיצטרופי מצטרפי ואם יש בכולם שוה פרוטה מקודשת דליכא למימר דלא תצטרף אלא למ"ד והיינו דאקשינן בריש שמעתין והא מלוה היא דכיון דלא גמרי קדושין הויא לה מלוה משום דמשמע לן דבעלמא מעות חוזרין כיון דלא גמרי קדושין וכי תימא והא מנלן דלמא התם מעות מתנה כשמואל והכא מתנה לשם קדושין והיכי קרינן לה מלוה להדיא איכא למימר דעל כרחין מתניתין דייק הכי דקתני באוכלת אם היתה אחת מהן דאלמא הראשונות אינם מצטרפת ועל כרחיה חיינו משום דהוה מלוה דאלו ס"ל בעלמא מעות מתנה הכא דין הוא שיהו מצטרפות:

ומאי דנקטינן בידן דכיון דלא גמרי קדושין לאו היינו ראייה דידן דהוו מלוה דהתם נמי לא גמרי קדושין ואינה מלוה אלא ראיה דידן מדלא מצטרפי דאלמא הלואה היא ומעות חוזרין. ויהבינן טעמא למתניתין דמשום הכי חשיב לה מלוה וסבר דמעות חוזרין משום דלא גמרי קדושין ולא הפסיק לשונו ובלא חזרה נמי לא חיילי קדושי' בה אע"ג דמטי לידה כדפרישנא לעיל:

ויש מיעוט נוסחאות ישנות דלא גרסי דכיון דלא גמרי קדושי הויא לה מלוה אלא הכי גרסי והא מלוה היא ואמר רב וכו' וזו ישרה מאד מסייעת לפירושיו ושאר הלשון הנוסף בשאר הנוסחאות לשון מר רב יהודאי גאון בפירושא דלישנא דגמרא. ואשכחן דכותא בשאר דוכתי ונתקיים בזה פירושו של רש"י ז"ל על נכון:

ויש מפרשים שמועתינו בדרך אחרת דהכי אמרינן שמע מיני' מעות בעלמא חוזרין מדמפלגי' במתניתן בין אוכלת למנחת אלמא מעות חוזרין והלואה היא ומשום הכי כי לא אכלה ומנחא קמה מצטרפא בהדי אידך דהא דידיה היא וכי אכלה לה שלחה יד בפקדון ונעשים מלוה ואינה מצטרפה בהדי אידך דאלו הוה סבירא ליה דבעלמא הוה כיוצא במשנתינו מעות אינם חוזרין אם כן הכא מאי שנא בין מנחת לאוכלת דאי מתנה גמורה הות קמייתא דלא גמרי בה קדושי אפילו מנחת נמי לא תצטרף עם השאר דהא דידה היא זו קמייתא לאו מתנה גמורה היא אלא מתנה לשם קדושין ומשום הכי במנחה מצטרפי אם כן אפילו באוכלת נמי תצטרף דהא על כרחין כל היכא דאמרת מעות אינם חוזרין לא סגיא דתהוי אלא מתנה גמורה או מתנה לשם קדושין ולא הוה פקדון ומלוה כלל. ונכון הוא:

ואיכא דקשיא ליה היכי מייתינן ראיה מקדושי אחותו להא דהכא כלל דשאני התם מטעמא דמפרש בה דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. והא לא קשיא דהא לרב כל דכן הוא דכיון דהתם דלא גמרי נשואי כלל הוו מתנה כל שכן דזו דסוף סוף דגמרי נשואין ודעתו קרובה דהוו מתנה וכיון דבהא חזינן ממתני' דלא היו מתנה כ"ש דבההיא לא הוו מתנה ומאי דאמר רב אדם יודע לאו דוקא דהא במתניתין לא שייך לומר אדם יודע ואתיא כרב דאמר רב מעות חוזרין אלא ודאי לאו דוקא והכי קאמר דעתו של אדם בקדושין דכל היכא שלא יגמרו קדושין אפילו בלא חזרה אע"ג דמטי כספא לידה שיהא הכסף פקדון אצלה ויחזרו אצלו ולא יהיב לה רשות להוציאם וכדכתבינא. אבל אדם יודע דקאמר שמואל אתי שפיר כפשטה דאע"ג דיודע בודאי שלא יהנו מעשיו ואין מיקרבי אהדדי גומר ונתן לה מתנה ומשום הכי דיק מינה רבא דכל שכן שהיה לו ליתנם במתנה במשנתינו שאינו יודע כן ואפשר דמקרבי אהדדי וזה מבואר ונכון. וכיון דמתניתין לרב אמי אתיא כרב שמעינן דבמקדש אחותו הלכתא כרב:

והאי פלוגתא דרב ושמואל אשכחן להו דכוותה בעלמא בפ"ק דבבא מציעא הכיר בה שאינה שלו ולקחה רב אמר מעות יש לו דגמר ונתן לשם פקדון ושמואל אמר מעות אין לו אדם יודע שאין לו קרקע וגמר ונתן לשם מתנה וקשיא לן דהא במסכת ערכין ומייתינן לה במסכת גיטין איפליגו רב ושמואל במוכר שדהו בשנת היובל רב אמר מכורה ויוצאה כלומר יוצאה לבעלים ולא מהדר זוזי ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר והדרא ארעא לבעלים והדרי זוזי ללוקח ואמאי לשמואל לימא אדם יודע שאינה מכורה ביובל עמד וגמר ונתן לשם מתנה ואיכא למימר דהתם ליכא למימר אדם יודע דטעו וסבר דמכורה כבר קודם יובל הוא שיוצאה ביובל אבל מכורה ביובל עצמו לא תצא עד יובל אחרת הלכך לא גמר ונתן לשם מתנה ורב דאמר התם שאין המעות חוזרין לא קשיא להך דהכא ולההיא דמעות חוזרין דשאני הני דלא חיילי קדושי ולא חיילי זבוני כלל אבל בההיא דיובל חיילי זביני לגמרי אלא דרחמנא חמר דתהדר דומיא דמוכר אותו ערב שביעית והיינו דקאמר מכורה ויוצאה:

מתיב רבינא המפריש חלתו קמח אינה חלה. פי' רש"י ז"ל משום דכתיב עריסותיכם בעי' שתהא עיסה. וקשיא לן דאי מהאי טעמא הוא אמאי אינה חלה דקרא איירי בזמן חיוב חלה למימרא דמקמי הכי לא מחייב בחלה ומהו אם הקדימה קודם לכן נפטרה כדאשכחן גבי תרומה ומעשר דכתיב דגנך היינו אחר דיגון ומירוח שאינו חייב להפריש תרומה ומעשר עד שעת דיגון ומירוח ואפילו הכי אם הקדימו בשיבולים יצא ותרומתו תרומה וכדאמרינן התם מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים פטור מתרומה גדולה כדכתיב והרמותם ממנו את תרומת ה' מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרמות מעשר ואוקימנא בפסחים ובבכורות כשהקדימו בשיבולים ותרצו בתוספות דשאני תבואה דרבייה רחמנא מדכתיב והרמותם ממנו דאלמא מעשר שהקדימו בשיבולים הוי מעשר אבל גבי חלה דלא רבייה רחמנא אימא לא שאם הקדימו קודם עיסה אינה חלה. ולא מיחוור דכיון דשם תרומה אחת הוא אמאי לא גמרינן מההיא לתרומה וחלה:

והנכון כמו שפירש הרמב"ן זצ"ל דודאי חלה כתרומה ומעשר דגן. ומיהו בדגן מצינו שלשה זמני'. האחד קודם שהביאה שליש שהיא פטורה לגמרי ואוכל ממנה אפילו אכילת קבע ואם הוציא ממנה תרומת מעשר לא עשה ולא כלום ואינה תרומה כלל. והשני לאחר שהביאה שליש דקרינן ליה עונת המעשרות ואם הפריש ממנה תרומה ומעשר תרומתו תרומה אבל אינו חייב עדיין להפריש ויכול לאכול ממנו מן התורה אפילו אכילת קבע ומדרבנן אכילת עראי. והשלישי שעת דיגון ומירוח וזה הוא הנקרא גרנן למעשר דהשתא מחייב בהפרשה ואסור באכילת עראי מן התורה עד שיפריש וכנגד שלשה זמנים אלו יש בחלה דבעידו קמח הוי כתבואה שלא הביאה שליש שאין הפרשתו הפרשה וכשנתן מים לקמח הוי כעונת המעשרות שאם הפריש הוי הפרשה וכשהתחיל לגלגל הוי כמירוח שחייב להפריש ומשום הכי תנן שהמפריש חלתו קמח אינה חלה כלל וגזל ביד כהן:

ולשמואל אמאי גזל ביד כהן לימא אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח וגמר ונתן לשם מתנה. פי' דליכא למימר שלא אמרה שמואל אלא לגבי קדושי אחותו לחוד דהא בעלמא נמי אמרו בהכיר בה שאינו שלו כדכתיבנא לעיל:

ופרקינן דאין הכי נמי דדינא הוא דלא תיהדר לבעלים אלא גזירה דילמא מתקיל בה כהן דסבר דהויא חלה ואכל לה בטיבלה כדמפרש ואזיל ואקשינן היכי טעי בהא דהא אמרת אדם יודע. פי' דהא קבלת לה להאי קושיא דאדם יודע מכלל דמודית בה דהכי הוא. ומהדרינן דיודע ואינו יודע. פי' יודע קצת הדין ואינו יודע כלו יודע שאין מפרישין חלה מקמח בע"כ של כהן ואינו יודע הדין לגמרי שסבור דמשום טרחא דכהן הוא אבל מדעתו מפרישין הלכך בעלים ודאי נתנו לשם מתנה דהא ידעי ודאי דלא אפשר אלא מדעתו ואינם יודעים אם נתרצה הכהן וגמר ונתן לשם מתנה וכהן אחליה בין דיליה לדיליה לטירחיה וסבור כיון דמחל הויא חלה ואכיל לה בטיבלה שלא כדין ולהכי אמר רבנן דתיהדר. אבל ליכא למימר דקס"ד השתא דבעלים נמי ידעי דכהן נתרצה ואחליה לטרחיה והויא לה חלה דאם כן תו ליתא לקושיין דאדם יודע ולא גמר ונתן לשם מתנה כלל ודינא הוא דתהוי גזל ביד כהן דהפרשה בטעות הות ולמה לי טעמא דגזירה דאכיל לה כהן בטיבלה אלא ודאי כדאמרן. ועוד היכי הדר למפרך בסמוך אדם יודע והאמרת אדם יודע:

ואיבעית אימא לעולם כהן מצית ציית. פי' רש"י ז"ל משום דכהנים זריזין הן שאין נותנין תרומה ולא חלה לכהן עם הארץ. ויש לפרש דכהן מצית צאית להפריש חלה עליה שהרי הוא אוכל חלתו ואינו [מפסיד] (מפריש) כלום בהפרשה זו מה שאין כן בישראל שאם אתה אומר לו שיחזור ויתרום יש לו הפסיד ולא ציית בחד מנא ואתי למיכל עיסתי בטיבלא כסבור שהוא חלה מה שהפריש בה מקמח:

ואקשינן והא אמרת אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח ולשם מתנה נתנה אלמא לא טעי בה. ופרקינן דיודע שאין מפרישין חלה מקמח בע"כ של כהן אבל מדעתו מפרישין והוא סבור דכיון דקבלה כהן מיניה בקמח קבליה עליה ומחל טרחיה דאי לא הוה אמר ליה בהדיא ולא יתן לפני עור מכשול ואף הכהן טועה ומקבלי ממנו על דעת כן שיסבור במחילתו סגי ויכשול בה אי לאו דאמרינן ליה שלא תאכל עד שיפריש עליה ממקום אחר:

ופרכינן ולהוי תרומה ביד כהן ויחזור ויתרום. פי' לאו דוקא תרומה דהא לא אפשר אלא ה"ק תהוי דכהן ולא תהדר לבעלים כאלו היא תרומה ממש ולימא להו לבעלים שיתרום פעם שנית:

וקשיא לן כיון דאמרת דבע"ה יודע ואינו יודע ועל דעת חלה נתנה בטעות למה חוזר ותורם ולא הדרא ליה. ותו הא הפרשה בטעות הוא ומדינא היא גזל ביד כהן ואמאי איצטרכינין תו למימר דטעמא דלא הדרא לבעלים משום גזירה דאכיל בע"ה עיסתו בטיבלה. ואיכא למימר דאנן הכי אקשינן נהי דתרומה בטעות הוה אמאי הדרא ליה והא מן הנקוב על שאינו נקוב נמי תרומה בטעות הות ואפ"ה לא הדרא ליה אלא אמרינן כיון שנתנה לשם תרומה תתקיים מחשבתו ותהא תרומה לכהן ויחזיר ויתרום ואף כאן נמי כיון שהוא טועה וסבור שהפרשתו הפרש בקבלת כהן נימא ליה שהיא תרומה כמו שהוא סובר ושיחזור ויתרום פעם שנית דהא צאית לן הכא כי היכי דצאית לן התם ומפרקינן דהתם בתרי מנא צאית לן אבל הכא (בחד) בתרי מנא לא צאית לן ולא במזיד אלא שטועה בעצמו דכיון שאנו מקיימין מחשבתו לומר לי שתרומתו תרומה כ"ש שיחזיק בדעתו הראשונה לומר שנתקנה עיסה מכיון שקבלה כהן ומחל טרחו ומשום הא דבעי' למימר השתא דלא ציית איצטרכינן אכתי לטעמא דאמרן לעיל דקסבר נתקנה עיסתו דבהא הוא דטעי השתא בדלא ציית לן כך פירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ועיקר:

והא דאסקינן הכא דישראל בחד מנא לא ציית. איכא דקשיא ליה דהא ביבמות פרק הערל משמע דרב נתן בר הושעיא סבר דאפילו ישראל בחד מנא מצית ציית ומוכח התם דהלכתא כותיה ודלא כרב חסדא דפליג עליה התם ואמר דבחד מנא לא ציית ורבא אקשי עליה דרב חסדא דאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה וקי"ל כרבא וכן פסק הרמב"ם ז"ל. ומסתבר לי דהא לא קשיא דסוגיין דהכא כולא אליבא דשמואל היא דלית הלכתא כותיה דכרב קי"ל כדכתיבנא לעיל ואיהו ס"ל כרב נתן ב"ר הושעיא דאפילו ישראל צאית בחד מנא. וטעמא דהויא חלה גזל ביד כהן היינו משום דגמר ונתן לשם פקדון ויודע ואינו יודע ואי חלה היא תהוי חלה אי לא תהוי פקדון וההיא דמן הנקוב על שאינו נקוב דתרומה וחוזר ותורם משום דהוה טועה גמור ולשם תרומה נתן ואנו מקיימין מחשבתו ואמרינן ליה דלהדר וליתרום ומצית ציית וגבי קישות ונמצאת מרה כיון דתרומתו תרומה מן התורה מעכשיו קיימין וחוזר ותורם מדרבנן משום קנסא דאפילו בחד מנא ציית והרי זה נכון:

שאני התם דמדאורייתא תרומה מעלייתא הוא כדרבי אלעאי ופי' וכיון דכן אמרינן ליה ואי לא ציית וסמיך אדעתיה לית לן בה כיון שיצא ידי חובה מן התורה ואינו אוכל טבל. והא עדיף לן מלמימר שלא תהא תרומה ונחזור תרומה מדאורייתא בטבילה מה שאין כן במפריש חלה מקמח דאי לא ציית למיהדר ולמיתרם אכיל עיסתו בטיבלה מדאורייתא ולהכי חיישינן ליה דלמא לא צאית:

דאמר רבי אלעאי מנין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה וכו' תמיה מילתא מי דמי הא דקישות ואבטיח לדרבי אלעאי דהא דרבי אלעאי אינה אלא במזיד אבל בשוגג אין תרומתו תרומה דתנן התורם יין ונמצא חומץ מין אחד הוא ותרומתו תרומה ר' אומר שני מינין ואין תרומתו תרומה ואוקימנא בפ' המוכר פירות דטעמא דרבנן כרבי אלעאי דאמר התורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה ובמסכת תרומה תנן התורם חביות ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא נתרמה אין תרומתו תרומה ואמרינן נמי בפ' המוכר פירו' הבודק את החביות להיות מפריש עליה והולך ואח"כ נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי יין ותרומתו תרומה מכאן ואילך ספק ואין תרומתו תרומה ועל כרחין קמייתא בתורם במזיד ומשום הכי תרומתו תרומה מדרבי אלעאי ואידך בשוגג כדאיתא בלישנייהו בהדיא ומשום הכי אין תרומתו תרומה ובמתניתא דתרומות נמי משמע הכי דבתורם מן היין על החומץ או מן החומץ על היין בשוגג אין תרומתו תרומה דגרסינן התם היה בלבו לתרום מיין על יין מה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין פי' ואחת משאר החביות שהפריש עליהן חומץ היין תרום ויחזור ויתרום את החומץ פי' דכיון דבטעות תרם יין על החומץ אע"ג דהוי מן היפה על הרעה אין תרומתו תרומה הילכך אותה חביות שהפריש על השאר מה שכנגד היין מופרש מה שכנגד החומץ אינו מופרש. היה בלבו לתרום חומץ פי' שהיה סבור שהיו כל החביות חומץ ונמצא' אחת מהן יין אם אותה שהפריש חומץ החומץ תרום ויחזור ויחרום מן היין על היין. וא"כ הכא גבי קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוח דהוי בטעות כדקתני ונמצאת היכי אמרינן דמדאורייתא תרומה מדרבי אלעאי:

ותו קשיא לן דהא ממתני' דיין משמע דבמזיד תרומתו תרומה ובשוגג אין תרומתו תרומה ואלו בעלמא משמע איפכא דתנן אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד לא עשה ולא כלום קשיא שוגג אשוגג וקשיא מזיד אמזיד:

ותרצו בתוספות דשוגג אשוגג לא קשיא דביין וחומץ כיון דשני שמות הן חשיב חלופיהן בשוגג טעות אבל בטמא על הטהור כיון שהם שם אחד כיון שנתכוין לאותו פרי עצמו לא חשיב טעות אלא כמתכוין ותרומתו תרומה וכן מזיד אמזיד לא קשיא דהתם בטמא על הטהור אף ע"ג דמדינא תרומתו תרומה כיון שנתכוין לאותו פרי מדרבי אלעאי קנסוה רבנן דלא תהוי תרומה מכיון שמה שהפריש אינו חשוב וראוי לאכילה מטעמא דאתמר בפ' הערל לרב חסדא כדאית ליה ולרב נתן בר הושעיא כדאית ליה אבל ביין וחומץ כיון שהחומץ משובח הוה כיין בעתו ושעתו וכדאמרינן לקמן בפרקין דאיכא דניחא ליה בחלא טפי מחמר' לא קנסוה רבנן ואוקמוה אדינא דתרומתו תרומה מדר' אלעאי. ובהא דקישות ואבטיח כיון דהוי שם אחד מדאורייתא תרומה מעלייתא היא בין בשוגג בין במזיד ואלו היה שוגג גמור הוה תרומתו תרומה דומיא דטמא וטהור אבל מפני שהוא קרוב למזיד שפשע ולא טעמו חשבינן ליה כעין מזיד וצריך לחזור ולתרום ומה שתרם תרומה מפני שהוא גם כן שוגג:

אשתכח השתא דכל שהוא שני שמות ושני מינין במזיד תרומתו תרומה אפילו מדרבנן כשראוי לאכילה כחומץ ויין בשוגג אין תרומתו תרומה אפילו מדאורייתא. וכשהוא שם אחד ומין אחד מדאורייתא תרומתו תרומה בין בשוגג בין במזיד מדרבנן במזיד אין תרומתו תרומה כשאינו ראוי לאכילה כגון טמא וקישות מרה ואבטיח סרוח כיוצא בהם. וכ"ת כיון דמדאורייתא הוי תרומה היכי מצו רבנן לאפקועי ולאפוקי לחולין תרומה דאורייתא ואיכא למימר דאתמר עלה רב נתן בר הושעיא סבר דאין תרומתו תרומה מדרבנן לתקן את השירים אבל היא גופה תרומה הוה לכל דבר ורב חסדא סבר דאינה תרומה כלל והדרא לטיבלה פי' טעמא דהא קיימא לן דהפקר ב"ר הפקר ורבנן אפקעינהו לפירי מיניה ואפקעינהו מרשותיה והוה לה תרומה שלא בבעלים ואינה תרומה וכדאיתא בפר' הערל: