Ritva on Kiddushin 50 ריטב״א על קידושין נ׳

הא דאמרי' גט מעושה דאמרי' ודילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים פירוש ופיו ולבו שוין. תמיהא מילתא בשלמא להאי אוקימתא אתי שפיר דגט מעושה שלא כדין אי נמי בעכו"ם אפילו בדין פסול דליכא מצוה אבל למאי דס"ד מעיקרא דטעמא משום דאע"ג דבליביה לא ניחא ליה דברים שבלב אינן דברים מאי אריא גט המעושה בישראל כדין אפי' בעכו"ם או בישראל שלא כדין נמי. וי"א דבדין היא דמצי למימר ולטעמיך אפילו בעכו"ם ושלא כדין אלא דלא חש תלמודא ותירץ קושטא דמלתא כדאשכחן דכותה טובא. ומסתברא לי דבשלמא כדין הוה דברים שבלבו דהא איפשר דכיון דאניס כדין דגמר ומגרש ואי לא גמר בליביה דברים שבלבו הם ואינם דברים אבל כשהוא מעושה בעכו"ם א"נ בישראל שלא כדין אנן סהדי שהוא אנוס מתחלה ועד סוף והוה להו דברים שבלבו ובלב כל אדם דהוה דברים כדאמרינן גבי מברחת דלא קנה אע"ג דלא גליא דעתה כדאיתא בכתובות ובפרק מי שמת וכדאמרינן במי ששמע שמת בנו ונתן כל נכסיו ואח"כ בא בנו שבטלה מתנתו אע"פ שלא אמר כלים בשעת המתנה כדאיתא ביש נוחלין וכדקי"ל דמצוה מחמת מיתה שנתן כל נכסיו שאע"פ שדתב וזיכה וקנה מידו מעכשיו אם עמד חוזר משום דהני דברים שבלב כל אדם שעל דעת כן נתן וכדפרשו רבותינו ז"ל והכא נמי להא דמיא:

והא דאמרי' דבגט המעושה בישראל כדין אם אמר רוצה אני כשר אם מסר מודעה אגיטא לא מהני גיטא עד דמבטל ליה למודעה וכי אנסי ליה לבטולא כיון דאמר רוצה אני כשר כדמוכח בערכין מה שאין כן במעושה שלא כדין שאע"פ שאמר רוצה אני כיון שהוא אנוס מתחלתו או בגופו או בממונו או בשבועה פסול ואפילו נתנו לו ממון גדול עד שאמר רוצה אני ולא אמרי' דאגב דארצוי זוזי גמר ומגרש ואפילו בטל כל מודעא שמסר לא מהני עד שיבטלם ברצון נפשו ולא אשתמודענא ביה שום אונסא וכן קבלתי מפי מורי רבינו נר"ו:

אלא אמר רב יוסף מהכא המקדש את האשה סתם ואמר אח"כ כסבור כו' ואמאי והא קאמר כסבור הייתי אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. קשיא לי ודלמא משום דלא מהימנינן ליה שכך היה בדעתו הא אלו ידעו שכך היה בדעתו אינה מקודשת דדברים שבלב הוה דברים. וא"ל דמתני' קשיתיה דקתני מקודש' לגמרי בין לקולא בין לחומר' ואם קדשה אחר אינה צריכה גט הימנו ואי משום דלא מהימן הוה לן למיחש לדבריו לחומרא להצריכה גט משני ומדלא חיישינן להכי שמעינן שאע"פ שהיה כן בדעתו לא מהני דדברים שבלב אינם דברים והיינו דדילמא הא דאמרינן מקודשת לחומרא הוא להצריכה גט משום דלא מהימן וצריכא גט נמי משני דלמא קושטא קאמר והרי זה נכון.

ודילמא שאני התם דעקרא לתנאה. פירוש וסותר בדברים שבלבו מה שהתנה בפיו דהוה לבו סותר את דברי פיו מה שאין כן בהאי דזבין נכסי סתם שאינו סותר דברי פיו ממש אלא שמוסיף עליהם. ושמעינן מהכא דדברים שבלבו ובלב כל אדם דהיה דברים אם הוא עוקר מה שהתנה עליו בפירוש לא מהני ליה דברים ותנאו קיים.

ופשטוה מהא האומר לשלוחו הביא לי מן החלון כו'. ב"ה מעל דהוה להו דברים שבלבו ואינם דברים. קשיא לן הא דתנן במסכת נדרים נדר בקרבן ואמר לא אמרתי אלא בקרבן של מלכים נדר בחרם ואמר לא נתכונתי אלא בחרמה של ים מותר ואמאי טמא דברים שבלב הם ואינם דברים כדאמרי' באומר לו הביא לי מן החלון והביא לו המעות שבצד אחר שאם אמר לא אמרתי בלבי אלא במעות שהיו בצד השני לא אמר כלום. תירץ רבינו הגדול הרמב"ן זצ"ל. דשאני התם דקרבן מלכי' וקרבן גבוה ב' עניני' וב' מינים חלוקי' לגמרי כל א' עומד לעצמו אין א' מהם תחת חבירו ובכללו וכל חד מנייהו שמיה קרבן ואין בלשון קרבן משמעות לשניהם ביחד ולא לזה יותר מזה ולפיכך כשאמר לזה נתכונתי ופיו ולבו שדן הם לקרבן נתכוין וקרבן הוציא מפיו ואם אינו אומר אמת הקולר תלוי בצוארו אבל הכא כשאמר הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמ' יש במשמעות לשונו מכל מה שיש בחלון או בדלוסקמא וכאלו הכל דבר אחד וגוף א' ולפיכך כשנטל מפיהו ואמר לא הי' בלבו אלא משוליה יש בלבו מה שאין במשמעות לשונו והוה דברים שבלב ואינם דברים:

וקמה לה הא דרבא דדברים שבלב אינם דברים. וקשיא ליה לר"ת ז"ל הא דתנן בתרומות ואיתא נמי בפסחים המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה שלמים אמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין ואמרינן נמי בשבועות נתכוין להוציא פת חיטים והוצי' פת שעורים פת שעורים ואמר פת חיטים לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין אלמא אין מה שהוציא מפיו מועיל כיון שלא היה כן בלבו דדברים שבלב דברים. ואיכא למימר דכי אמרי' דדברים שבלב אינם דברים ה"מ כשנתכוין בלבו להוציא מה שהוציא בשפתיו ככל הני דשמעתין אלא שאע"פ שאמר דברים שבפיו בכונה בלבו היו דברים אחרים אבל בהני דתרומות ושבועות לא נתכוין בלבו להוציא דברים בשפתיו אלא דאיתקיל ליה לישניה וכיון שכן הוה כטועה גמורו כאנוס ולא מהני דבעינן האדם בשבועה פרט לאנוס תדע שהרי הוא מותר אף במה שנתכוין בלבו להוציא משום דהוה דברים שבלב ואינם דברים כיון שלא הוציאן בפיו וליכא ביטוי שפתים:

תו קשיא ליה לר"ת ז"ל הא דאמרינן במסכת כלה במעשה דרבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו אלמא דברים שבלב דברים ותי' הוא ז"ל דשאני התם דהוה אנוס שאמרו לו לר' עקיבא האיך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותך ודמי' להא דאמרי' נודרין להרגין ולחמרין כו' ואוקימנא בדוכתיה בנודר יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומ' או של בית המלך ואומר בלבו היום ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים אגב אונסיה אי אפשר דלא עוקר נדריה כלומר שכיון שהוא אנוס ומחמת האונס נודר הדברים מוכיחים שמערים לישבע להם ואינו נודר אלא לכל זמן פחות שאפשר לו ולא הוה דברים שבלב והא נמי דכותה. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבמעשה דר' עקיבא לא היה מבטל בלבו ממש אלא היה מוציא בשפתיו ולפי שלא היה משמיע לאזנו קרי ליה בלבו כדתנן לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא וזה מבואר. ודאתיא לידן ההוא דנודרין להורגין שמעינן מינה דאי לאו דאמרי בלבו היום נדריה נדרא ואע"ג דמחמת האונס נדר והוא הדין אפי' באונס נפשות כל זמן שעקרו ממנו דכיון דנתכוין לנדר זה וידע אותי בשעת נדרו ואינה טועה בו האדם בשבועה קרינן ביה אף על גב דאנוס ולאפוקי היכא דאנסיה ליביה וטועה בעצמו דסבר שהוא כן כדבריו דלא קרינא ביה האדם בשבועה כדאיתא בשבועות וכן בנודר ואח"כ נולד לו אונס המעכבו לקיים נדרו או שבועתי מיפטר דאדעתא דהכי לא נדר ואפילו היכא דקא הוה אונס דשכיח. מפי מורי נר"ו:

תו קשיא לן לשמעתין הא דתנן בנזיר האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנ' כשהיה נזיר עובר לפניו ואמאי והא הוה להו דברי' שבלב. ואיכא למימר דכיון דנזיר עובר לפניו ואמר אהא הרי הוא כאומר אהא כזה ואלו הן ידות נדרים שרבתה אותן התורה שכל זמן שיש הוכחה על מה שנדר שיהא כנדר גמור וכן לא דמיא הא דשמעתין דזבין סתם למאי דאמרי' דגלוי דעתא בגיטין מהני לבטל הגט דהתם גט דעתיה בדבור סתום מה שאין כן בזו שלא אמר ולא גילה כלום בדעתו בשעת מעשה והרי זה מבואר ונכון:

ההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל. פי' וגילה בדעתו כן בעידן זביני ולא היו דברים שבלב סליק ולא איתדר ליה אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר הוא פי' כל דסליק כי האי גוונא דזבין נכסה והרי הוא כאלו גילה דעתיה בפירוש דלמידר היה סליק ואיכא דאמרי אדעתא למיסק הוה והא סליק ליה. פי' אע"ג דמסתמא למידר היה משמע כיון שגילה דעתו ולא פי' אלא למיסק לחוד אין לנו אלא מה שהוציא בשפתיו דלהאי איכוין מדלא גילה דעתי' טפי כטל. והלכתא כלישנא בתרא:

ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל. פירוש ופירוש כן בשעת המכר לסוף לא סליק אמר רב אשי אמרינן ליה קום סליק איכא דאמרי אמר רב אשי אי בעי לא הוה סליק. פירש אתמהא מאי בינייהו דאתילד אונסא באורחא: יש שפור' דללישנא קמא אע"ג דאתילד אונסא אמרי' ליה קום סליק כיון דמקמי דאתילד הוה יכול לעלות והמכר קיים וללישנא בתרא דאמרינן בתמי' אי בעי לא סליק דוקא דמצי סליק השתא אבל איתילד אונסא דלא מצי סליק השתא הדר זביני'. ומדברי רבינו אלפסי ז"ל נראה בהפך דללישנא קמא היכי דאתילד אונסא הדרי זביני אבל ללישנא בתרא אע"ג דאתיליד אונסא השתא אמרינן ליה אי בעי הוה סליק מקמי הכי וכן נראה יותר והלכתא כלישנא בתרא:

ואגב אורחין שמעינן מהכא דלית הלכתא כר' מאיר דבעי תנאי כפול ושאר דקדוקי תנאים דהא הכא לא כפל תנאו שאלו כפל תנאו כראוי היכי אמרינן ליה קום סליק היכן מצינו עושה מעשה על תנאו שנכוף לבעל התנאי לקיים תנאו כדי שיתקיים המעשה אדרבא יזיד לבטל התנאי כדי שלא יתקיים המעשה אלא ודאי דהכא לא כפל תנאו ואלו לרבי מאיר כיון דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו לא הוה מהני אע"ג דתולה בדעת עצמו דלא חשיב תנאה אלא אסמכתא כדמוכח בגיטין גבי המוציא את אשתו משום נדר או משום שם רע דבעי ר' מאיר תנאי כפול ואע"ג דהנהו מילי לאו מילי דתנאה ממש הן כשאומר על מנת שאין בך כך וכך כדכתיבנא התם וכן מוכח ממברחת ומעשה מי שהלך בנו למדינת הים דלית הלכתא כר"מ דהתם אפי' גילוי דעתא לא הוה וליכא למימר דאומדנא דמוכח בלא שום ביטוי בשפתים עדיף לר"מ ממתנה בפירוש שלא כפל תנאו שזה אין הדעת סובלתו דמברחת שנתנה ע"מ שתחזיר בה כשתתאלמן או תתגרש קנה מקבל ולא מהני תנאה וכשנתן לו סתם בלא שום תנאי לא קנה ואמאי לא עבדינן אומדנא במקצת דבריו שלא פירש כדעבדינן בכל דברי לבו כשלא אמר כלום אלא ודאי דהני כולהו דלא כרבי מאיר ומשום דלית הלכתא כוותיה ודין הוא דהא יחידא' הוא דרבנן פליגי עליה וכיון דבדיני ממונות לית הלכתא כותיה ולא גמרי' מתנאי ב"ג ובני ראובן כל שכן בגיטין ובקידושין דמהכא גמרי לה ושלא כדברי רבינו אלפסי ז"ל והתם דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי לא דמדינא לא מהני בלאו הכי אלא לרווחא דמילתא אתקין הכא דילמא איכא דיינא דחייש לר"מ ומבטל תנאה ודאין לה כמגורש' ושרי לה לשוק ודכותה אשכחן דרב פסיק כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואפ"ה אתקין בגיטא דשכיב מרע מיומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי והיינו לרווחא דמילתא דדילמא איכא מאן דלא חייש לדרבי יוסי טעי למימר שאינה מגורשת ואין קדושין תופסין בה ואם נתקדשה לא מצריך לה גיטא ושרי אשת איש לעלמא אבל מדינא כרבי יוסי קיימא לן מיהו אע"ג דלית הלכתא כרבי מאיר בדקדוקי תנאים איכא חדא דמודו ליה רבנן דהויא הלכתא דתנאי שאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח כדאמרי' שאין תנאי מועיל בחליצה ואע"ג שלא נתקיים התנאי החליצה קיימת מכיון שאי אפשר לחליצ' ע"י שליח כדאיפסקא הלכתא ביבמות ומודו רבנן בהא משום שדינא שמעש' שהוא כל כך אלים וחזק שאינו נעשה ע"י שליח שלא יבטלנו תנאי והוי כמפליג בדברים הא בשאר דקדוקי תנאים לא מודו רבנן ואפילו בתנאי קודם למעשה כדכתיבנא בפרק השוכר ושם הארכתי בביאור הדברים האלו גם במס' גיטין בס"ד. מפי מורי נר"ו:

הא דתנן המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת אמרינן עלה בפרק המדיר באלו נדרי' אמרו בנדרים שיש בהם עינוי נפש שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין ולא תתקשט בבגדי צבעונים ולאפוקי שלא תאכל פירות וכיוצא בזה ואמרו בירושלמי הדה דתימר כשאין עליה נדרים אבל אמר ע"מ שאין עליך כל נדר אפי' לא נדר' אלא מחרובין א"מ ובכול' אם הלכה אצל חכם והתיר' מקודשת דחכם עיקר הנדר מעיקרו דקי"ל הנודר מככר אפי' אכלה כולה נשאל עליה מה שאין כן במומין שאף על פי שהלכה אצל רופא ורפאה אינה מקודשת שאין רופא מרפא אלא מכאן ולהבא וכדאיתא בפרק המדיר כנסה סתם ולא ידעינן אם עקר תנאו או כנס על דעת כן תצא שלא בכתיבה שהמוציא מחבירו עליו הראיה ומצרכינן לה גיטא לחומרא בגמרא דהתם איכא שקלא וטריא טובא עלה:

ותנן נמי בכתובות כה"ג כו'. עד התם כתובות איצטריכא ליה תנא קידושין אטו כתובות איכא דקשיא ליה אם כן ליתני התם כתובה ברישא דהוה עיקר התם ולאו מילתא היא ושתי תשובות בדבר חדא דהא דהכא קתני תנא מעיקרא והוא שגורה בפי התלמידים ולא בעי התם לשבושה ומשנה לא זזה מלשונה. ותו דכיון שהקדושין קודמין לעולם לכתובה במעשה ראוי להקדימם גם כן בדיבור ותו לא מידי:

מתניתין המקדש שתי נשים בפרוטה וכו' עד וכן קטן שקידש בגמרא עביד לה צריכותא ומפרש לה שפיר:

וצריכא דאי אשמעינן שתי נשים בפרוטה הוה אמינא בהא הוא דטעי לומר דקידושיה קידושין משום דנפיק ממונא מינה. פירוש שהוא סבור דפרוטה שאמרי בתר מקנה הוא דאזלינן דליתן ממונא בין באשה אחת בין בשתי נשים אבל אשה אחת בפחות משוה פרוטה אימא אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וכי משדר סבלונות אדעתה דקידושין מעלי' משדר פירוש ובהני סבלונות מקדש לה בשלחן בעדים כשרים הם הם שלוחיו והם הם עדיו ואע"ג דבעינן עסוקין באותו ענין והכא יהבי להו סתמא כיון דאיכא שדוכין וקידושין גרועין דמעיקרא הא חשיב כעסוקין באותו ענין שכל אדם רוצה לגמור קדושיו וכי תימא וליתני הא דאשה אחת בפחות משוה פרוטה ולא ליתני שתי נשים בפרוט' דכיון דבפחות משוה פרוטה טעו כל שכן באידך דנפיק ממונא מינה. ואיכא למימר דהא פשיטא ליה לתלמודא דליתא דאי תנא אשה אחת בפחות משוה פרוטה הוה אמינא בהא הוא דטעי דבין פרוטה שלימה לפחות משוה פרוטה לא דייקי אינשי אבל שתי נשים בפרוטה דלא מטי לכל חדא מנייהו אלא חצי פרוטה הא ודאי כולי עלמא ידעי דלאו קידושי נינהו וכי משדר סבלונות אדעתא דקידושין משדר קמ"ל:

ואי אשמעי' הני תרתי וכו' אבל קטן שקידש אימ' הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום קמ"ל דבהא נמי טעי דסבור דקידושיה קדושין ואע"ג דהא כולי עלמא ידעי שאין במעשה קטן כלום ואפילו בעלמא ובדיני ממונות מסתברא לי דהכי טעי דהשתא דגדיל גדלי קדושי' בהדי' ונתקיימו קידושיו אע"פ שנתאכלו המעות דוגמא דמאי אמרינן התם בקטנה שנתקדשה והגדילה דאיכא מאן דאמר דכי גדלה גדלי קדושי' בהדה ובהא מתרצא לן אמאי לא אמרינן דליתני הא דקטן וכל שכן אידך אלא שי"ל כמו שאמרנו דאי תנא קטן התם הוא דטעי דסבר דכי גדיל גדילי קדושיו בהדיה אבל באידך לא טעי

איתמר אמר רב הונא חוששין לסבלונות: פי' חוששין לחומרא להצריכ' גט והיינו לישנא דחוששין וכולה שמעתין בדאיכא שידוכין דאי לא הא ודאי אין חוששין בשולח סבלונות לפנוי' כלל אפילו בעדים והאי חוששין לסבלונות פירש"י ז"ל חוששין לסבלונות עצמם שמקדשת בהם ואע"ג דבעינן עסוקין באותו ענין כיון דאיכא שידוכין שמא מילי מסר לה שישלח לה קידושין בעדים והם הם שלוחיו והם הם עידיו ורבותינו הגאונים ז"ל פי' שמא קודם לכן קידשה בעדים כראוי והלכו להם למדינת הים ונפקא מיניה בין הני תרי פרושי כששולח לה סבלונות אלו שלא בעדים א"נ בעדים ואמרי השלוחין בפירוש דבתורת סבלונות יהבי להו דלפירושא דרש"י ז"ל תו לא חיישינן ולפי' דמר"ן ז"ל חיישינן לקדושין קודמין. תו איכא בינייהו קטנה ששידחה אביה ומת ושלח לה סבלונות בעודה קטנה דלרש"י ז"ל ליכא למיחש דהא קטנה אין לה יד להתקדש אבל לפי' רבנן ז"ל חוששין שמא כבר קבל אביה קידושיה מיהו דכ"ע אם לא נתרצתה לקבל סבלונות אלו שוב אין חוששין. לה כלל והוי כאומרת לא קדשתני אבל לאחר שקבלן אותם אע"פ ששניהם מודים דליכא קידושין כלל אין סומכין עליהם כיון שיש רגלים לדבר לחוש וצריכא גט וללישנא דגמרא דיקא טפי כפירוש דרש"י ז"ל מדאמרינן לעיל אדעתא דקידושין משדר ואמרינן מהו דתימא הוו קידושין דאלמא לסבלונות עצמן אנו חוששין שהן קדושיו אלא דאיכא למימר דודאי לתרוייהו חוששין בין לסבלונות עצמן בין לקידושין קודמין לסבלונות דמאי שנא ותלמודא נקיט כסוגיא חדא מנייהו וכן עיקר שחוששין לשניהם:

הא דאסקינן לעיל אין אדם יודע שאין קידושין בפחות משוה פרוטה ואין קדושי קטן כלום וכי משדר סבלונות אדעתא דקדושין משדר. תמיהא מילתא דהא אמרינן בפרק המדיר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל וכן קטן שקידש ובעל צריכה גט אדם יודע שאין קדושין בפחות משוה פרוטה ואין קידושי קטן כלום וגמר ובעל לשם קדושין. ואיכא למימר דאדם יודע דאמרינן התם לאו דוקא אלא לומר שכונת כל אדם כשבועל שרוצה שיגמרו נישואיו ולא מחית נפשיה לספקא כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות ובודאי דעתו על בעילה של היתר וכיון שכן לא סגיא דלא נימא דגמר ובעיל לשם קדושין כדי שיגמרו קידושיו אבל הכא דליכא אלא סבלונות בעלמא מחית נפשיה לספיקא וסמיך על קדושין הראשונים ואפילו כשבעל אמרינן התם במקדש על תנאי ובעל דלא אחליה לתנאי' וכיון דאתני דעתי' אתנאי ומחית נפשיה לספק ביאת זנות אבל כשאין תנאי בקידושין אלא דגרעי מחמתיהו כשבעל דעתו על גמר קידושיו וכן מפורש בתוספתא דגרסינן התם המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום שעל מנת קידושין הראשונים שלח בעל קנו ר' שמעון אומר לא קנו ע"כ וזו היא הברייתא השנוייה בפ' המדיר:

אמר רבא ומותבינן אשמעתין וכו' איכא דאמרי אמר רבא מנא אמינא לה כו' ואביי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כו'. פירוש אביי לא דחי לי' אלא דמתני' לא מסייעא לרבא אבל בעיקר דינא לא פליג ואפילו פליג אין חוששין לו במקום רב הונא ורבא והא דאמרינן מאי הוה עלה אע"ג דליכא אמורא דפליג בהדיא אדרבא ורב הונא ה"פ מאי הוה עלה אי אמרינן לעולם חוששין לסבלונות בכל מקום ובכל זמן או מפליגינן ודכוותא בתלמודא:

אמר ר"פ באתרא דמקדשי כו'. גרסת הספרים והיא הנכונה פשיטא ל"צ דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל והכי פירשו פשיטא דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן לסבלונות שיהו הן עצמן קידושין או שקדמו להן קדושין דהא לעולם לא נהיגי לאקדומי סבלונות לקידושין ופרקי' לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ליחוש למיעוטא דהא בכל מקום אין חוששין למיעוט ולא ניחוש לקדושין קמ"ל דאזלינן בתר מיעוטא וחוששין לסבלונות. ואי קשיא לך והא קי"ל כרבנן דלא חיישינן למעוטא אפילו לחומרא. איכא למימר דהתם הוא ברובא דבחיוב וטבע שאינו תלוי ברצון כגון ההיא דקטן וקטנה שחולצין ומייבמין ולא חיישינן לסריס ואיילונית דהוה מיעוטא וכההיא דאמרינן דרוב נשים מעוברות יולדת ומיעוט מפילות אבל ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המיעוט ודאי חוששין למיעוט לחומרא שהרי כיון שהדבר תלוי בדעת פעמים שאדם נוהג כמנהג המיעוט אי נמי והוא הנכון דהכא הכי קאמרינן דרובא מסבלי והדר מקדשי לאלתר והאי גברא שדר סבלונות ולא קדש אחר כך לאלתר עד עתה וכיון דכן הרי לא נהג כמנהג הרוב ולפיכך דין הוא שנאמר שהוא מן המיעוט ולא טמא שהוא מן הרוב כיון שלא נהג כמותם לפי זה אם קדש אחר כך לאלתר אין חוששין לסבלונות ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בין סבלונות לקידושין של אחרי כן קדושי ראשון קדושין ואין חוששין לסבלונות:

ואיכא דמפכי לה לגרסא וגרסי לה לקולא ואמרינן פשיטא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן ופרקינן לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל. והכי פירושא מהו דתימא ניחוש למיעוטא לחומרא או משום דתלוי בדעת ובמנהג או משום דלא חזיניה דקדש לאחר סבלנות כמנהג הרוב קמ"ל דאפילו בהא אזלינן בתר רובא לקולא ואע"פ שלא נהג כמנהג הרוב טועה הוא במנהגם לאחר קדושין והלשון הראשון נראה עיקר וחוששין למיעוט לחומרא דספיקא דאורייתא הוא וכיון דכן מקום שאין שם מנהג כגון בעיר חדשה ואינון לקוטאי חוששין לסבלונות שכל מקום שאין שם מנהג רואין אותן בכל מקום כמחצה ומחצה וכאן אפילו למיעוט אנו חוששין. ומיעוט ספרים גרסי פשיטא לא צריכא ברובא מקדשי והדר מסבלי ומעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחיש למיעוטה קמ"ל. וליתא להאי גרסא כלל דמהיכא תיתי לחוש למיעוטא לקולא:

בעא מיניה רב הונא מרבא הוחזק שטר כתובה בשוק מהו. פירוש שאמרו שניהם לפנינו לסופר לכתוב כתובה וכתבו מדעת שניהם מהו לחוש לקידושין. ורש"י ז"ל פירש שנכתב ונחתם ממש ויצא לפנינו וכן הלשון מוכיח יותר. ומסתברא דמשום כתובה בלחוד ליכא למיחש דהא כמה זימנין דכתבי כתובה עד דלא גמרי קידושין אלא אדלעיל קאי דאסקי' שאין חוששין לסבלונות היכא דכולהו מסבלי והדר מקדשי וקאמרינן השתא אם הוחזק שטר כתובה בשוק כו' אם נחוש עכשיו לסבלונות ואמר רב אשי באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חוששין לסבלונות אע"ג דרוב' מסבלי והדר מקדש' אבל כתבי והדר מקדשי לא חיישי' לסבלונות כדינו ואמרינן מקדשי והדר כתבי כתובה פשיטא דחיישינן פירוש אפילו ליכא סבלונות כלל שהם רגלים לדבר לחוש ומהדרינן באתרא דלא שכיח ספרא כו' וכ"ת ואמאי לא אוקימנא כדלעיל באתרא דרובא כתבו כתובה והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר כתבי כתובה מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל ויש לומר דהכא ליכא למימר דניחוש למיעוטא כיון דאיכא כנגד המיעוט שני דברים חדא דכלהו מסבלי והדר מקדשי ואידך דרובא כותבין כתובה והדר מקדשי אבל לעיל דליכא אלא חד רובא מאידך גיסא אפשר למיחש למיעוטא כדכתיבנא וזו שיטת רבינו הגדול נר"ו:

מתניתין כדרבא דאמר רבא כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. פירוש כל מעשה הנעשה בזה אחר זה ואינו חל בשניהם אלא בראשון כגון מקדש שתי אחיות וכיוצא בו וכשעושה אותו בבת אחת אינו דומיא דזה אחר זה שיתפוס אחד מהם אלא אי אפשר דחייל בתרוייהו חייל בתרווייהו ואי לא אפשר דחייל בתרוייהו לא חייל אפילו בחדא מינייהו הלכך מקדש שתי אחיות כאחת דלא אפשר שיהו שתיהן מקודשת אין אחת מהן מקודשת אבל האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים כיון שאפשר לקיים שניהם ותמכר חציה עולה חציה שלמים מקיימין אף על גב דבזה אחר זה אין האחרון תופס וזה מבואר: