Ritva on Kiddushin 55 ריטב״א על קידושין נ״ה

תנן התם בהמה שנמצאת כו'. וכמדתה לכל רוח כו' עד אמר רבי אושעיא הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן פירש רש"י ז"ל שבא להתחייב בדמים כדי להוציאם לחולין ועושה להם פדיון על שני דמים אחד לעולה ואחד לשלמים ופירש הא דאקשינן ולקדושת הגוף מי מתחלל כלומר היאך נפדית בלא מום וכן פירש הא דלקמן דתהו בה רבי יוחנן וכי אומרין לו לאדם שיחטא לפדות תמימים דהא כל בהמת קדשים אסור לחללה תמימים. ולא נהירא דאי בפדיון עסקינן היכי מייתי' עלה הא דר"מ דאמר הקדש במזיד מתחלל דמיירי במשתמש ונהנה בשל הקדש ותו אדפרכינן מדתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין כו' דמיירי בנהנה מן ההקדש ליתיב עלה מפדיון גופי' דאמרינן בעלמא ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר יכול אפילו פדאן על מום עובר תלמוד לומר בבהמה כו' שאם פדאום על מום עובר אינה פדוי' ועוד מדתהי רבי יוחנן וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא משמע דלכתחלה הוא דאסור אבל בדיעבד מעשיו קיימין ואלו פודה תמימין אין פדיונו כלום אלא הכי פירושא הכא בבא לחוב בדמיה' שרוצה ליהנות להן במזיד ולגזלה מיד הקדש כדי שיצאו לחולי' ולהתחייב להקדש בכל מה שיוכל לספק שיגזלו וחייב להביא שני דמים אחד להתנות בעולה וא' להתנו' בשלמים והיינו דאמרינן ורבי מאיר היא דאמר הקדש' במזיד מתחלל בנהנה בו ופרכינן וקדושת הגוף מי מתחלל בנהנה כו' במזיד והתנן אין מועל אחר מועל במוקדשין במתכוין לגזול חוץ מבהמה וכלי שרת שאפילו במתכוין לגזול יש בהם מועל אחר מועל ואינו יוצא לחולין קס"ד דכיון דמתכוין לטובה שהוא מותר ואפ"ה תהי בה רבי יוחנן וכי אומרים לו לאדם שישתמש בקדשים במזיד כדי שתהא תקנה לאלו שיקרבו הא ודאי אסור לעשות כן לכתחלה וכן אמרו בירושלמיי וכי אומרים לו לאדם צא ומעול בקדשי' כדי שתזכה אלמא במועל בקדשים ליהנות בהן איירינן והרי זה נכון:

אימור דשמעת לה לרבי מאיר בקדשי קדשים. פירוש דסתם הקדש היינו קדשי קדשים אי נמי קדושת דמים שהם כלם לגבוה ושייכה מעילה בכלהו דאלו קדשים קלים רובא להדיוט דלא שייכא ביה מעילה והשתא קס"ד דכיון שיש לו חלק בקדשים קלים כשמתכוין לגזול לא חשיב כמוציאו מרשות הקדש ומוליכו לרשות בעלים:

ודילמא תודה היא דמייתי נמי תודה. איכא למידק ולמה ליה לאתוי בהמה לתודה דהא בשל שלמים נמי מצי לאתנויי שאם שלמים תהא תודה ואם לאו תהא נדבה דתודה נמי קדשים קלים היא. תירץ הראב"ד ז"ל דטעמא משום דשלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד ותודה אינה נאכלת אלא יום ולילה והוה ממעט באכילת שלמים ומביא קדשים לבית הפסול שהוא אסור. ולא נהירא דהא בסמוך אמרינן פסח בזמניה מזהיר זהירי בי' שלא בזמניה שלמים הוא כלומר ומתני' בשל שלמים הוא ואמאי דהא שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחת ואלו פסח בשאר ימות השנה אע"פ שהיא שלמים אינו נאכל אלא ליום ולילה אלא ודאי ש"מ דבכי ה"ג דהוה ספקא משום תקוני גברא לא חיישי' למעוטי זמן אכיל' קדשי' וכר' שמעון דאית ליה בפ' התערובות תקוני גברא מביאין קדשים לבית הפסול אבל הנכון דמשום לחמי תדדה שא"א להקדישן בפני עצמן בלא תודה הוא צריך להביא תודה ולחמה דאלו מתניתין בשל שלמים ולא מייתי לחם דילמא תודה היא והוה בעי לחם ואי מתני' בשל שלמים ומייתי לחם דילמא שלמים היא דלא בעינן ללחם והוה לחם חולין בעזרה דאין מתנדבין לחם בלא תודה ולא תודה בלא לחם הילכך לא אפשר עד דמייתו תודה ולחמה:

ודילמא אשם הוא ופרקינן אשם בן שתי שנים הוא כדכתיב ביה איל והא אשתכח בן שנה. תמיהא מילתא אמאי לא אקשינן אישתכח בן שתי שנים מאי איכא למימר ותו אמאי לא מתרצינן דמייתי נמי אשם. ואיכא למימר דלישנא דמתניתין דייקא דלא מייתי אלא מידי דהוה זבחי שלמים או עולה כגון תודה או פסח וכיוצא בו מדקתני זכרים עולות ופירש"י דזבחי שלמים ואף עולות קאמר הלכך אשם דלאו שלמים הוא ולא עולות לא מייתי ומשום הכי אמרינן דתנא לא איירי אלא בשנמצא בן שנה אבל אשתכח בן שתי שנים לא איירי ביה ואי משכח ליה הכי נמי דמייתי אשם נמי ואקשינן דאפילו מיירי מתניתי' בדאישתכח בן שנה ליחוש דילמא אשם נזיר או אשם מצורע הוא ופרקינן דלהא לא חיישינן דלא שכיחא ומקשי' ודילמא פסח הוא ומפרקינן דלא חייש ליה תנא משום דאי בזמניה מיזהר זהירי ביה ולא חיישינן ליה ואי שלא בזמניה שלמים הוא ומתני' בשל שלמים. ותמיהא מילתא היכי קאמר דפסח בזמניה מיזהר זהירי ביה למינטרה ולא מיתבד להו א"כ שלא בזמניה היכי משכחת לה דכיון שלא נאבד בזמנו הא אקרבוה דמתניתין בתמימים עסקי'. ואיכא למימר דאפשר דהיה חולה בזמנו דלא חזי להקרבה ואח"כ הבריא וחזי להקרבה ואכתי לא מיחוור דהא תנן חבורה שאבד פסחה דאלמא זימנין דמיתבד. והנכון דהכי קאמר פסח בזמניה מיזהר זהירי ביה וכי מיתביד להו בעלים מחזרים אחריו וכיון שזה אפשר ולא מצא לו בעלים ודאי לא פסח הוא. ודילמא בכור או מעשר הוא והיכי לא חייש תנא להכי ופרקינן למאי ניחוש להו למיכלניהו במומן הא נמי מתאכלי במומן כלומר בתורת בכור ומעשר:

נקבות זבחי שלמים ודילמא כו'. אשתכח בת שנתה מאי איכא לפרושי דהכי מקשה נהי דלא אייירי תנא בהכי מ"ע אי משתכח מה יהא דינו ניחוש לחטאות או לאו א"נ משום דאוקים רישא דזכרים כדאשתכח בן שנה משמע ליה דסיפא נמי בהכי מיירי ואמרי' דאשתכח עז בת שנתה כיון דלא אפשר לה בהקרבה לא אכלי לה אלא כונסה לכיפה והיא מתה מאיליה שכן הדין בכל חטאות דלא מיקרבא:

תנו רבנן אין לוקחין בהמה במעות של מעשר שני. פי' משום דטיבעא אפירי לא מחללי' ותו שמא תמות או תכחיש ואם לקח בשוגג כסבור שהם של חולין יחזרו דמים למקומן דאנן סהדי דאלו הוה ידע מוכר דמעות מעשר הם לא היה רוצה דהא בקדושתייהו קיימי וצריך להעלותם לירושלים לאכלן וכיון דכן השתא דלא ידע הוה ליה טעות וחוזר במזיד תעלה ותאכל בירושלים דהשתא מעות חולין הוא ואף על גב דלא ידע מוכר במילתא לית לן בה דהא ליכא טעותא וקא מפרש ואזיל היכי דמי דמעות נפקי לחולין בד"א כלומר דבמזיד תעלה ותאכל בירושלים במתכוין לוקח ולקח מתחילה לשום שלמים דהוה ליה בקדושת מעשר וחיילה קדושת מעות עלה אבל במתכוין לוקח להיות הבהמה חולין להוציא מעשר שני לחולין לא שנא שוגג ולא שנא מזיד כלומר בין שיודע מוכר שהם מעות של מעשר ועושה כן במזיד בין שאינו יודע ועושה כן בשוגג לא מתחלי מעות דכיון דלא ידע מוכר דצריך לאוכלה בירושלים מקח טעות הוא ויחזרו דמים למקומן ואקשינן אי במזיד אמאי לא מתחלי דהא אנן תנן במזיד ריה"א קודש אלמא נפקי לחולין אר"א אשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחללין על ידי' ועולה ואוכלתן בירושלים. פירוש לעולם הא דקתני מתניתא קידש לאו משום דנפקי לחולין אלא משום דאודעה דמעות מעשר הם וסבר' וקבילה עלה לעלות לאכלו בירושלים מה שאין כן במוכר דהתם דאף על גב דאודעי' דמעות מעשר הם הוא סבור דמדינא יצאו לחולין ואינו צריך להעלותם לירושלים אבל אשה כיון דאודעה דמעות מעשר הם ליכא טעותא דיודעת היא שצריכה לאכלה בירושלים וסברא וקבילה: