Ritva on Kiddushin 59 ריטב״א על קידושין נ״ט

רבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב דליזבון ליה ארעא אזל זבנה לנפשיה ואמרינן דמה שעשה עשוי וקשיא לן הא דגרסי' בירושלמי פרק איזהו נשך הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח לו אין עליו אלא תרעומות אם ידוע שלקח מוציא ממנו בע"כ ואיכא למימר דהתם כשלקח במעות של משלח אבל הכא כשלקח במעות של עצמו כך כתב בעל מתיבות ז"ל. ואפי' במעות של משלח יש לחלק בין מי שלקח אותם סתם למי שלקח לעצמו בפירוש:

הא דאמרי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע. פירש"י ז"ל בחררה של הפקר והקשה ר"ת ז"ל דהא תניא נפל לו עליה פי' טליתו עליה מעבירין אותו ממנו ואמרי' בפ' ח"ה בישראל שלקח שדה מכותי ובא ישראל והחזיק בה זכה בה דעכו"ם מכי מטי זוזי לידיה אסתלק וישראל לא קני עד דמטי ארעא לידיה והוא הפקר ולפיכך כל המחזיק בה זכה ולא הוי רשע דאין לך מהפך בחררה יותר מן הראשון שלקחה ונתן בה מעותיו. אבל הנכון דלא אמרי' נקרא רשע אלא כשזה השני לקחה במעותיו ואמרי' כיון דבמעות אתה קונה לה ניחא לעני זה שהיפך בה ואתה קח במקום אחר כי הרבה כיוצא בזה תמצא במעותיך וכגון האי עובדא דרב גידל דאתיא עלה אבל כשנטלה השני מן ההפקר נוטלה וזכה בה ואינו נקרא רשע דחייו קודמין לכל אדם אימתי ימצא הוא אחרת כיוצא בה מן ההפקד והיינו ההיא דפיאה דאמרי' עניים באים ומעבירין אותה ממנו לכתחלה וההיא נמי דישראל שלקח שדה מכותי משום דהוי הפקר וכן אמרו בפ' לא יחפור גבי מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ביצת הדג פרישנא טעמא משום דדגים יהבי סיירא ולאחר שניצודו ברשותו של זה יוצאין משם ובאין במצודו של זה שרואים שם מזונות הא לאו הכי אין לו להתרחק מלצוד שם כיון דהפקר הוא ועל הדרך הזה הוא מה שאמרו בבר מבואה דאוקי' רחי' ואתא בר מבואה אחרינא ואוקי גביה שאם הוא בן מבוי אחר מעכב על ידו שזה כעין מקח וממכר הוא והרי יכול הלה לילך לבקש פרנסתו במבואה אחרת ולא יפסיד לזה שמהפך כאן אבל לשכנו אינו כופהו דכיון שהלה דר במבוי זה אין מלאכתו מזדמנת לו יפה במקום אחר כמו בכאן ואיתו ליה פסידא והוי כהפקר:

והא דאמרי' בהניזקין ע"י המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני ד"ש אע"ג דהוי הפקר שאני התם דכיון שטרח בהן וחבטן ונקפן כדרך שבני אדם עושין סמכא דעתיה עליהו מה שאין כן בנפל לו עליה או פירש טליתו עליה שלא טרח בה ולא עשה כדרך מי שרוצה לזכות בה ולא זכה בו. וזו שיטת של ר"ת ז"ל והיא הנכונה מיהו מ"ש הוא ז"ל דכל היכא שנקרא רשע ב"ד מחייבין אותו להחזיר הדמים הא ליתא דא"כ האיך אמרי' בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים הראשונים נינהו הרי מן הדין חייב להחזירה אלא ודאי דרשע מיקרי אבל אינו חייב בכלום לראשון וכן בההיא דישראל שלקח מן הכותי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה בה אין לו לתת דמים כלל ללוקח ראשון כיון שמן ההפקר זכה וקמא אפסיד אנפשיה דיהב זוזי לעכו"ם מקמי דלמטי שטרא לידיה או דלא אתני ליקני בכספא וכדכתיבנא בדוכתה מפי רבינו נר"ו:

מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות. פי' וכיון דברשותה אכלתינהו ויהב לה רשותא לאנפוקינן לא נעשה מלוה ומתקדשת באותה הנאה ודוקא במקדש בכסף אבל מקדש בשטרא לאחר ל' יום אינה מקודשת לאחר ל' יום אלא א"כ שטר הקידושין קיים ברשותה לאחר שלשים יום וכדאמרי' בכתובות האומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי ר"ה אינה מגורשת וכן לענין משיכה וחזקה כל שלא קנה בהן לשעתן אינו קונה אח"כ כדאמרינן בפרק שנים אוחזין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר ל' יום לא קנה מעכשיו ושם הארכתי בזה:

לא בא אחר וקדשה וחזרה בפני שנים אבל בינה לבין עצמה לאו חזקה היא ואפילו שמענוה מאחורי הגדר שחוזרת בה ומחשבת' גרידתא חשיבא וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה והיינו דבעיא בביטול הגט ב' או ג' רבי יוחנן אמר חוזרת ר"ל אמר אינ' חוזרת כו' איתיבי ר' יוחנן לר"ל הרשה את בניו ואת ביתו לתרום וחזר וביטל אם עד שלא תרמו ביטל אין תרומתו תרומה אלמא אתי דיבור ומבטל דיבור ולענין אורכתא דממונא נמי כגון דאוריך למתבע ללוה דיליה ובטיל אורכתי' ולא ידע ליה ופרעיה אי לית ליה פסידא דיכול לאפרועי מן המורשה ולפרוע למלוה אין במעשיו כלום אבל אי אית ליה פסידא דלא מצי לאפוקי ממורשה מאי דיהביניה כגון שהעני וכיוצא בו לית למלוה עליה כלום כיון דלא ידע בביטולה וברשותיה יהב דאי לא האיך כיפה לעולם לפרוע למורשה ולא חיישינן לביטולא ופסיד האי אלא ודאי כדאמרן וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל וכן דעת מורי נר"ו ובמקומו יתבאר בע"ה ויש לי ראיה לדברי דהא גבי ביטול גט אתי' למימר דשלא בפניו אינו מבוטל ואפקיענהו רבנן לקידושין מינה ומאן דפליג התם משום חומרא דא"א אבל ודאי מפקעי' והפקר ב"ד הפקר:

שאני נתינת מעות ליד אשה דכמעשה דמי קס"ד משום דעבד מעשה בהדי דיבור היא ולהכי אקשי ליה משולח גט והדר פריש לה דשאני התם כמה דלא מטי גיטא ליד האשה לא מגרשא. פי' ואנן הכי קאמרינן דשאני נתינת מעות ליד האשה שכל מעשה קדושין עשוי ולא מחוסר מעשה דאי לא הדרי בהו ממילא חייל קידושי לאחר ל' יום מה שאין כן בעושה שליח לתרום ובשולח גט ביד שליח שהוא מחוסר מעשה שעד שיתרום זה ויגיע זה הגט לידה אין כאן שום דבר והא דפריך משולח גט ופריק שאני התם כו' אומר מורי נראה דבדין הוא דמצי לשנויי ליה דשאני ביטול שליחות בפניו של שליח דכיון שהוא אומר לו שאינו רוצה בשליחותו היאך יעשנו בעל כרחו ומאיזה טעם לא יוכל הלה לחוזר בו ובמה זכה השליח ואינו דומה לחזרת קידושין שיש הפסד לאיש שהודית לו בקדושיו וחוזרת בו שלא בפניו. ולא נהירא דאם איכא האיך אסקי' לר"ל בלישנא בתרא מהאי מתני' בתיובתא ולא מתרץ הכי אלא ודאי דלא שאני לן בין החוזר בפניו לחזור בפני עדים אלא דהכא עדיפא מינה שני לן דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דבטלו שלא בפניו מבוטל ואפילו בפני ב"ד דאתי דיבור מבטל דיבור לא דמי דהתם מחוסר מעשה הכא אינו מחוסר מעשה:

ג"ה איתיביה ר"ל לר' יוחנן כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. פי' דכלי אינה מקבל טומאה עד שתגמור מלאכתו שדעתו להשתמש בו ואע"פ שעכשיו ראוי למלאכה אחרת הילכך היה לו עור אחד שתקנו לעשות ממנו מנעלים ולא נגמרה מלאכתו לכך והוא ראוי לישיבה אינו מקבל טומאה חישב עליו לישיבה מקבל טומאה כיון דנגמרה מלאכתו לכך וזהו שאמרו כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה שאם היה העור לישיבה וחישב עליו למנעלים אינו עולה מידי ישיבה שלא יקבל טומאה עד שישנה בו שום מעשה למנעלים:

מעשה מוציא מיד מעשה כגון שתקנו מתחלה לישיבה וחזר ותקנו למנעלים אינו מקבל טומאה עד שתגמור מלאכתו למנעלים וכ"ש שמוציא מעשה אחרון מיד מחשבה שחישב לישיבה מחשבה שחישב עליו למנעלים אינה מוציאה לא מיד מעשה שתקנה לישיבה ולא מיד מחשבה שחישב עליו לישיבה. בשלמא מיד מעשה לא מפקא מחשבה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק דהא אמרת דאתי דיבור ומבטל דיבור. וקשיא לן לר"ל היכי ניחא דהא איהו מודה בדיבור ודיבור גרידא דאתי דיבור ומבטל דיבור דומיא דביטול שליח גט ושליח תרומה ולא אמר אלא היכא דדיבור ראשון יש בו מעשה כנתינת מעות ליד האשה. ויש שתירצו דהכא נמי בכלי המיוחד לאדם שלא נגמרה מלאכתו וחישב עליו לבהמה מתחלה שנגמרה מלאכתו אמרינן דאי הדר וחישב עליו לאדם אין מחשבה זו מוציאה מיד מחשבה ראשונה היכא דאיכא מעשה שנתן הכלי בצואר בהמה. ולא נהירא שאף בעור שחישב עליו לישיבה ובכלי שחישב עליו שלא לש בץ ושלא לגרוד דלא עבד שום מעשה קי"ל דאין מחשבה אחרת מעלה אותו מיד מחשבה ראשונה ואית דגרסי איתיביה סתמא ולכולהו פריך תלמודא בין לרבי יוחנן בין לר"ל. והנכון דר"ל סבר השתא דמחשבה דטומאה כיון שמורדת לידי טומאה במעשה בלא שום מעשה ומעתה מוכן הכלי לקבל טומאה כדיבור שיש עמו מעשה הוי וכנתינת מעות ליד האשה שראויה להתקדש מעתה ופריק ליה רבי יוחנן דלאו כדיבור שיש בו מעשה כל דהוא חשיבא אלא כמעשה גמור ולא אתי' מחשבה אחרונא ומפקא מינה כשם שאינה מוציא מיד מעשה:

וכדרב פפא דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ומה יתן דעביד מעשה אף יותן דעביד מעשה. פי' מימרא דרב פפא היינו מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ואנן דייקינן מינה השתא דכיון דביותן דלא עביד מעשה כיון דניחא ליה מכשיר כאלו יתן הוא אלמא מחשבה חשיבא כנתינה שהיא מעשה. ויש ספרים דלא גרסי הכא אלא מה יתן דעביד מעשה אף יותן דקעביד מעשה כלומר כיון דניחא ליה ופירושא דמימרא דרב פפא הוא שלא כלשונו ודכותה בתלמודא. והא דרב פפא פרשתיה בבבא מציעא:

וקיי"ל הלכתא כרבי יוחנן ואפילו בקמייתא דאיכא נתינת מעות ליד האשה קשיא הלכתא אהלכתא דהכא קי"ל כרבי יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור והתם קיי"ל כרב נחמן דאמר במי שאומר גט שנתתי לך בטל הוא שביטל שליחותו שאם רצה חוזר ומגרש בגט ההיא אע"פ שביטלו אלמא לא אתי דיבור דביטול הגט ומבטל דיבור ראשון שאמר לעדים לכתבו ולחתמו כראוי. וקשיא לן טובא למאי דקס"ד השתא דטעמא דרב נחמן משום דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אדמקשינן ליה מהא דקיי"ל כרבי יוחנן נפרוך ליה ממתני' השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל אלמא אתי דיבור ומבטל דיבור. תירץ הרב אב ב"ד ז"ל דהילכתא אהלכתא אלימ' ליה לאקשויי. וליתא דהא ודאי מתני' עדיפא ליה לאקשויי בכל דוכתא כל דכן בהא דע"כ מודה בה רב נחמן דמשום דבטל שליחות השליח הוא דאיצטרכינן לומר דחוזר ומגרש בו ורב נחמן אמתני' אמרה. והנכון דמתני' לא קשיא לרב נחמן דאמר לך שאני התם דהוי דיבור ודיבור גריד' דכמה דלא מטי גיטה לידה דאשה לא מגרשא מה שאין כן בזו דדיבורא קמא שאמר לעדים לכתוב ולחתום דיבור דאית ביה מעשה הוא שהרי כבר כתבוהו וחתמוהו כראוי ודמי לנתינת מעות ליד האשה. א"נ דאמר לך דמתניתין שאני שביטולו בפני השליח דלא סגיא דלא ביטל כדכתיבנא לעיל ואף על גב דקי"ל ביטלו שלא בפניו מבוטל התם שביטלו בפני ב"ד שכח ב"ד מיופה כדאיתא בירושלמי וכדכתיבנא בפ' השולח מורי נר"ו:

ופרקינן נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי בטיל ואיכא דגרסי מי בטליה והכל ענין אחד. ועיקר הפי' דלאו למימרא דכשאמר גט שנחתי לך בטל הוא לא נתכוין לבטל הגט עצמו אלא לבטל השליחות ואלו נתכוין לבטל הגט וביטלו בפירוש דמצי מבטל ליה כדעת מקצת הראשונים ז"ל דהא ליתא ולא מסתבר כלל דהיאך אפשר לבטל הגט שנעשה בכשרות ולשמה כראוי אלא ודאי ה"ק דגיטא גופא אפי' מבטל ליה בפירוש לא מיבטיל כלל מכיון שנעשה כראוי והא דאמרינן גבי אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת דאם איתא דבטליה לעדים הוה אמר לאו למימרא דמצי מבטל לגיטא גופא אלא דסד"א דכיון דאמר לה כנסי שטר חוב זה בטוליה בטליה שלא תהא נתינה זו לשם גרושין קמ"ל הא גיטא גופיה לא בטיל לעולם. מיהו האומר קודם כתיבת הגט כל גט שאכתוב לאשתי יהא בטל מהני כדברי הרמב"ם ז"ל מדין מסירת מודעא עד דמבטל ליה למודעיה ובדיני ממונות מהני ביטול שטרות וזכיות מטעמא דפסיל וכאלו מודה שנעשו בפסלות והודאות ב"ד כמאה עדים דמי וכשם שאדם פוסל עליו כל עדים כשרים שבעולם מש"כ בגיטין וקידושין דמאי דהוי כשר וקיים מדינא לא אפשר למיפסליה ולבטליה וכבר הארכתי בזה במסכת גיטין במקומו:

וקשיא ליה לרבינו נר"ו היכי קס"ד מעיקרא כלל לדמוי הא דרב נחמן שהגט נכתב ונחתם כראוי ואי אפשר לבטלו לחזרת האשה שעדיין לא תפשו בה קידושין ולא נעשה בה שום מעשה אישות הא לא דמיא הא דרב נחמן אלא לאשה שחזרה בה ואחר כך נתרצה שיכול הלה לחזור ולקדשה בכסף ההוא בעצמו אעפ"י שאמרה בפי' שלא תתקדש לו בכסף ההוא לעולם לאו כל כמינה לבטל הכסף מדין ממון שלא תתקדש בו. ותירץ הוא נר"ו דאכן הוה ס"ד דכיון שאומר לעדים מתחלה כתבו וחתמו ותנו ובשליחותו עשאוהו והוי לשמה דכל פעם דלא מטי גיטא ליד האשה יכול הוא לבטל הגט שתבטל שליחותו דמפרע והוי כאלו עשאוהו מדעתה ולא הוי לשמה ופסיל אנן אמרינן כיון שנכתב ונחתם על פיו והוי לשמה תו לא אפשר לבטלו שלא יהא לשמה:

רב יהודה אסיפא מתני לה ולא קשיא ליה רב אמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי. פירש"י ז"ל תנאה הוי שכך כוונתו לומר הרי את מקודשת מעכשיו אם לא אחזור בי תוך ל' יום והקשו עליו דכיון שאין התנאי מפורש בלשונו היאך חוששין לו דברים שבלב הם ועוד אם איתה בדידה נמי איכא למימר שכן התנית שתוכל לחזור בה תוך ל' יום וא"כ תהא מקודשת לשני שהרי חזרה מן הראשון. ועוד כיון שאין תנאי זה מפורש בלשונו כשם שאתה חושש לתנאי של חזרה אנו יכולים לחוש לכל תנאי שבעלים שאדם מתנה לאשתו ואין לדבר סוף. ועוד מאי האי דמייתינן עלה ההיא דהרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דהתם ליכא תנאה במידי אחרינא הזכיר אלא התנאי שלו היינו מיתתו דחשבינן ליה כאומר מהיום אם מתי לפיכך הנכון כמו שפי' התוס' דה"פ דתנאה הוי ורצה לומר הרי את מקודשת מעכשיו אה ירצה האל יתברך שנגיע שנינו ונחיה עד ל' יום ולאפוקי דכי מיית חד מינייהו תוך ל' יום לא הוו קידושין והשתא דמי לאומר הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דמספקא להו לרבנן אי תנאה הוי ורוצה לומר מהיום אם מתי כו' והגעתי למיתה ואי חזרה הוי דמעיקרא רצה לקדשה מעכשיו ונמלך וחזר בו שלא לקדשה מעכשיו אלא לאחר שלשים יום וכי תימא וכי חזר בו מאי הוי דהא קי"ל כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ומגרש דלא מצי הדר ביה אפילו תוך כדי דיבור. איכא למימר דהתם הוא בתר דמטי גיטה או קידושיה לידה דתו לא מצי הדר ביה אבל הכא קודם נתינת הגט והקדושין לידה אמר לשון זה דהוה יכול למהדר ביה ועל לשון זה נתן הגט והקידושין ולהכי מספקא לן אי הוה נתינה מעכשיו בתנאי או לאחר ל' יום או לאחר מיתה:

ואמר ובפלוגתא דהני תנאי דתני' מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא להו אי תנאי הוה אי חזרה ובמסכת גיטין מוכח בהדיא שכך הדין באומר מהיום ולאחר מיתה דתנן הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמר עלה רב הונא ולדברי ר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו חולצת דזמנו של שטר חשיב כמהיום והוי כאומר מהיום ולאחר מיתה וזה מבואר מר' פינחס הלוי ז"ל אחיו של רבינו נר"ו. וגבי ממון דקי"ל הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה קנה ולא מספקא לן דילמא חזרה הוה ואין מתנה לאחר מיחה פרישנא ביש נוחלין דשאני התם דאפשר לקיים הלשון דה"ק גופא מהיום ופרי לאחר מיתה משא"כ בגט דליתיה כלל לאחר מיתה וליתה לחצאין:

ואי אמר שמואל הלכה כרבי הוה אמינא התם הוא דלא אמרינן חזרה הוה משום דאי הוה חזרה לא מיגרשא כלל דאין גט לאחר מיתה אבל במהיום ולאחר ל' יום דאע"ג דהדר ביה ממהיום חיילי קדושין לאחר ל' יום אימא דחייש לחזרה קמ"ל:

אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחר וקדשה כו'. עד מהו דתימא תנאה וחזרה הוי כלומר ובהאי חיישי' לחזרה ובהאי לתנאה ולחומרא ונצרכה גיטה מכלהו קמ"ל דאו תנאה מידרש בכלהו או חזרה הילכך ממה נפשך אין בקדושי אמצעיים כלום: