Ritva on Kiddushin 78 ריטב״א על קידושין ע״ח

אמר רב יהודה כ"ג באלמנה חייב שתים משום לא יקח ומשום לא יחלל. פי' משום לא יחלל דגבי דידה דפרישנא לעיל שנעשית חללה מדכתיב לא יחלל זה שהי' כשר ונתחלל ומיירי כשהתרו בו משום שתיהם:

ופרכינן ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. פי' דכה"ג דכתיבא בהאי לישנא ליכא משום לאו שבכללות לכ"ע כנ"ל. והכי מוכח ממאי דכתיב' בפ' המקבל ושם מבואר יפה:

אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה. פירוש לוקה על קידושין בלחוד אף על פי שלא בעל ועל בעילה לחודה אף על פי שלא קידש וכן אם קידש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל:

רבא אמר בעל לוקה יש שפירש לוקה אחת אע"פ שקדש דמשום קדושין לא מחייב לעולם דלא יקח גררא דלא יחלל הוא מה טעם לא יקח משום לא יחלל וקשיא לן דהא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא דלמ"ד יש שליח לדבר עבירה כ"ג שאמר לישראל צא וקדש לי אשה חייב דשלוחו כמותו ואלו הכא אמרינן דליכא לאו בקדושין אפילו מקדש' הוא עצמו ולא מסתבר דתיתי ההוא כאביי לחוד לכן נ"ל לא בעל אינו לוקה משום קידושין לחודייהו דלא אהני מעשיו אבל קדש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח וא' משום לא יחלל דכיון דבעל הא אהני מעשיו דקידושין ואף על גב דבשעת קידושין הויא לה התראת ספק דדילמא לא בעיל קסבר התראת ספק שמה התראה דהכי נמי קיימא לן ומפ' לקמן בבעל ולא קידש לוקה אחת והשתא אתיא ההיא דבב"מ לרבא בשקידש ע"י שליח ובעל כן פי' רש"י ז"ל והרז"ה ז"ל:

ומודה אביי במחזיר גרושתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה. פי' דאע"ג דכהן שקידש ולא בעל מיחייב אביי הכא מודה דפטור ואע"ג דכתיב לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחת' דהיינו קיחה דקידושין בהא מודה דגררא דביא' הם דכתיב לקחת' להיות לו לאשה:

ומודה רבא בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש לוקה וכ"ת מאי מודה הא בהדיא אמרה בעל לוקה הכי קאמרינן דלא תימ' כשם שאינו חייב בעל לא יקח לחודיה כך אינו חייב על לא יחלל לחודי' דתרווייהו צריכי אהדדי ואם בעל בלא קידושין אינו לוקה וכי אמר רבא בעל לוקה היינו בשקיד' ובעל אבל על חד מנייהו באנפי נפשי' לא לקי כדאסקי' במחזיר גרושתו שאינו חייב עד שיקדש ויבעול קא משמע לן דרבא הכי קאמר דאפילו בעל לחוד בלא קדושין לוקה אחת ואם קידש ובעל לוקה שתים כדפרישית לעיל:

ויש מרבותינו ז"ל שהיו למדין מכאן דבשאר חייבי לאוין לא מחייב בביאה בלאו דהא לא מודה רבא אלא בכ"ג באלמנה הא בשאר חייבי לאוין אינו חייב בביאה בלא קידושין והא ליתא כלל דא"כ אדדייקי' מהכ' לפטורה נדוק מאידך לחיובא דאמרי' ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש אינו לוקה ודוקא בהא משום דדרך הוייה אסרה תורה הא בשאר חיובי לאוין לוקה וקשי' מימר' דרבא אהדדי אלא ודאי דהא לית' ועיקרן של דברים שלא עלה על דעת מעולם לחייב על קדושין או לתלות ביאה בקידושין אלא בהני לאוין דכ"ג ומחזיר גרושתו דכתיב בהו קיחה שהוא לשון קידושין דבכהן כתיב לא יקח ובאידך כתיב לשוב לקחת'. אבל שאר חייבי לאוין בביאה תלינהו רחמנא דכתיב לא יבא ולא הזכיר שם קידושין כלל הילכך אין טעם לחייב בהם משום מקדש ולא לפטור בהם בעילה בלא קדושין וזה פשוט ומושכל ראשון. ובהדיא אמרינן בפרק אלו נערות שיש להם קנס דמנינן הבא על הממזרת שיש לה קנס דאי כר' יצחק דאמר אין אדם לוקה ומשלם קשיא ממזרת היאך משלם קנס כיון שהו' לוקה אלמא האונס הממזרת לוקה בהתרא' והא קי"ל דבאונס ומפתה ליכא קידושין וכדאיתא במכילתין לעיל אלא בעל ולא קידש בחייבי לאוין לוקה ולא הזכירו קידושין אלא באלו דכתיב בהו קיחה ולא עוד אלא שאפי' באיסורי עריות שיש בהם קיחה כגון אשת אב ואחות אשה דכתיב לא יקח איש את אשת אביו וכתיב ואשה אל אחורה לא תקח אינו לוקה על הקידושין לדברי הכל. ואם בעל ולא קידש חייב שלא אמרו קידושין ולחייב לעכב בביאה אלא במקום שנא' קיחה והוא מקום שתופסין קידושין דקיחה דאזהר בהו היינו שלא לקדש ככהן באלמנה גרושה וחללה זונה ובמחזיר גרושתו אבל בעריות שאין קדושין תופסין בהם אין לאו דקיחה האמור בהם לאו על קידושין אלא ללמד שאין בהם קיחה ולא תפסי בהו קידושי ולאו דאית בהן היינו ביאה כדכתיב ולא יגלה ואפילו בביאה בלא קידושין שהקדושין כמאן דליתנהו דמו דלא אהני ולא חיילי כלל וגבי ישראל בנתינה דכתיב לא תתחתן בם ודרשינן ליה בגירותן דאית להו חתנות ותפסי בהו קידושין אף היא אינה אזהרה שלא לקדש ואם קידש ולא בעל אינו לוקה שאין אזהרת הכתוב אלא שלא לבעול אותה אפילו אחר שנתגיירה דתפסי בה קידושין ואית בה חתנות דהוה ס"ד דתהוי כגיורת דכשרה בישראל תדע דהא קרא בין בגרותן בין בגיותן כתיב ואלו בגיותן דלא תפסי בהו קידושין פשיטא מילתא שאם קידש ולא בעל אינו לוקה כשם שאינו לוקה בעריות דלא תפסי קידושין וכיון דכן ה"ה בגירותן שאין לוקה משום קדושין דאזהרה דלא תתחתן שוה היא בגיותן ובגירותן והיינו דתנן בכל דוכתא ממזרת ונתינה לישראל בכלל הלוקין ולא שנינו כהן הנושא כמו ששנינו המחזיר גרושתו ולא שנינו הבא על גרושתו משניסת משום דבהא בעינן קידושין והחזרה בביאה. ובהני סגי בביאה לחוד כדאמרן ומיהו יבמה לשוק אליבא דשמואל דסבר דלא תהיה דכתיב ביה ללאו הוא דאתא כיון שהוא לשון הוייה וקידושין קדושין תופסין בה ה"ל בלא יקח ולדידיה קידש לוקה בעל ולא קידש אינו לוקה והרי זה מבואר יפה וזו שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה. פירוש דלא תימא דכי היכי דכהן באלמנה או גרושה לדברי שניהם בעל ולא קידש לוקה ואין לא יקח מעכב דה"ה בהאי דשאני התם דכתיב לא יחלל באנפי נפשיה לחייבי עליה לחוד בלא קיחה אבל במחזיר גרושתו ערבינהו קרא לקיחה והוויה דכתיב לקחתה להית לו לאשה אינו חייב אלא דרך הוייה הלכך לא מחייב עד דאיכא קדושין וביאה ומסתבר לי דכי איתנהו לתרוייהו לא מחייב אלא חדא כיון דערבינהו וכתב איתא בדידה (צ"ל וכתבינהו בהדדי ד"ה):

תניא רבי יהודה גר זכר שנשא בת ישראל כבת חלל שנשא ישראל שפסולה לכהונה והדין ניתן כו' עד מצרי שני יוכיח פירוש שנשא בת ישראל שאין יצירתו בעבירה ובתו פסולה לכהונה ואתיא כר"ל. כדפיריש' לעיל ונכון אבל רש"י ז"ל מפרש והוא מצרי שבא על מצרית ראשונה יוכיח שבתו פסולה לכהונה לדברי הכל והשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד עבירה דמצרי במצרית ליכא שום עבירה. ולית הלכתא כותיה אלא כרבי אליעזר דדריש מזרע ואפי' מקצת זרע כדלקמן ולא עביד האי ק"ו דר"י משום קרא דכתיב מזרע מפיק מיניה אי נמי דרבי יהודה מייתי ליה במה הצד דגר פוסל בביאתו ורבי אליעזר לא סבר ליה דגר פוסל בביאתו כדאמרינן בסמוך ורש"י ז"ל נותן טעם אחר בדבר ואינו נכון תניא רשב"י אומר גיורת פחות' מבת ג' שנים ויום א' כשרה לכהונה פירש"י ז"ל דלא מפסל' משום זונה ולכאורה נראה מדבריו דרבנן דפסלי היינו משום דמחזקי לה שנבעלה לעכו"ם בגיותה והויה זונה ול"נ חדא דהא ביאתה לאו ביאה היא בשום מקום ולא בעריות לחיובא ותו דהא בדאורייתא פליגי ואלו האי איסורא דרבנן הוא דחיישי לה שנבעלה לפי שסתם כותית הם זונות ועוד דהא"ר יוחנן וכלן מקרא א' דרשו ובמשמעות הכתוב פליגי ומשום גזירת הכתוב אתו עלה זה לכשרות וזה לפסלות ואף על גב דמקרא זה דברי קבלה הוא מכל מקום דאורייתא נינהו אלא דאתא יחזקאל ופירש וכדאמרינן בעלמא הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא דאורייתא ואתא יחזקאל ופירש וזה מבואר ותו לא מידי אבל י"ל לפי' רש"י ז"ל דודאי מה שפי' יחזקאל היינו משום דאשמועינן דזו בכלל זונה ולא מפני שנבעלה אלא כל שנולד' בגויית חל עליה שם זונה שהרי אין הדעת נותנת שיחזקאל איסורי כהונה שלא נאמרה בתורה כלל בענין זה שהאריך בו הכתוב כ"כ:

מאי אפילו. פי' אמאי אסקיה תרי דרגי שאמרו שניהם שהוא עובר בחדא סגי ופריק דלרבותא נקט דאפילו בהא לא מהימנא:

יכיר ל"ל דנכסים שנפלו כשהוא גוסס. פירוש דההיא שעתא לאו בר הקנא' ולפיכך אפילו לר"מ לא קנה מדין מתנה שנתן לו קודם לכן דאף על גב דאר"מ אדם מקנה חברו דבר שאינו ברשותו ושאינו בעולם מ"מ אין המתנה חלה אלא כשבא לרשותו ובא לעולם כדכתיבנא לעיל הילכך כיון דהשתא לאו בר הקנאה הוא אין במעשיו כלום ולהכי זכי משום דכתיב יכיר יכירנו לאחרים והא דלא נקט בנכסים שנפלו לו אחר מיתה משום דהני נכסים ראוים הם ואין בכור נוטל פי שנים באוי כדאיתא בבכורות וביש נוחלין איכא מרבנן ז"ל מאן דדייק מהכא דגוסס אין ממכרו ממכר ואין מתנתו מתנה ואין גיטו גט ומסעדי לה נמי מההוא דאמרינן במסכת גיטין המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נתנו לו בחזקת חולה ואמר עלה בגמרא דדוקא הניחו חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס לא שרוב גוססין למיתה אלמא גוסס אין גטו גט. והא ליתא דהא תנן בהדיא במסכת שמחות ובריש אהלות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל וזוקק ליבום ופוטר מן היבום וכ"ת דהתם היא במילי דאתו ממילא אבל מתנה וגט דבעו אמירה והקנאה לא הא ליתיה דהא אמרינן בערכין גוסס נודר ומעריך ועוד אין לך גוסס בעול' יותר מי ששחטו ב' או רוב שנים או צלוב או מגוייד שגטו גט כשדעתו מיושבת עליו כדאיתא התם בפרק מי שאחזו וה"ה להאי וכיון דגטו גט ודאי מתנתו מתנה וכל שכן הוא. וההיא דהמביא גט ה"פ ל"ש שנותנה לה בחזקת שהוא עכשיו קיים אלא בחולה שרוב חולים לחיים אבל בגוסס אינו נותנה לה דחיישינן שמא עכשיו מת הוא שהרי רוב גוססין למיתה ובכי האי חיישינן למיתה בתר רובא הא אלו ידעינן ודאי שעדיין הוא גוסס ודעתו מיושבת עליו כמו שהניחו ודאי נותנו לה ומתגרשת גירושין גמורים ומאי דאמרי' הכא בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס לאו למימרא שאם יכול לדבר ודעתו מיושבת עליו אין מתנתו מתנה אלא משום שאינו יכול לדבר ונטרפה דעתו נשתתק שכך סתמן של גוססין והוא הדין דיכול לומר בנכסים שנפלו לאחר שנשתתק אלא דאורחא דמילתא נקט לפי שרוב גוססין משתתקין וכ"כ ר"י הזקן בעל התוספות ז"ל וכבר כתבתיה בפ' מי שאחזו בס"ד מפי רבינו נר"ו:

הא דאמר רבי יהודה כשם שנאמן לומר שהוא ממזר כך נאמן לומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה י"מ דמסברא אתינן עלה דכיון שנאמן לפוסלו בממזרת כ"ש באלו אבל הר"ר אליהו מפר' פי' דנפקא לן מדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ופרישנא לעיל דהיינו שנוא' בנשואיה כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וקאמר רחמנא יכיר אותו שהוא בכורו אלא שהוא בן שנואה זו וכן אמרו בירושלמי בן שנואה יכיר בן אהובה יכיר ויפה פי' ז"ל: